“אפיתי בלינצ’ס בבית שלי, כשלפתע נכנס פנימה גבר זר,” מספרת עכשיו לכולם יהודית ויקטורובנה.

– עמדתי לי במטבח, מכינה לביבות, כשפתאום נכנס איש זר בדלת כך מספרת לכולן עד היום חיה בת-מרים.
באותו רגע בכלל לא היה לה מצחיק. תדמיינו את זה: אתם לבד בבית, ברור שאף אחד לא אמור להיות שם חוץ מכם. ופתאום טרח! הוא הולך מולי! זה היה בדיוק ככה.
חיה התגרשה מבעלה, יהודה, כבר לפני חמש שנים. כמעט בת 60, על רומנים חדשים פשוט לא חשבה. הילדים רחוק בארץ, כל אחד בענייניו.
היא חיה בשקט, בשכנות טובה עם כולם. בגלל זה, גם בתקופות הכי סוערות, נשארה לה מין מנהג כזה להשאיר את הדלת לפעמים לא נעולה. לכי תדעי, אולי ענת השכנה תקפוץ על איזה משהו. כאן, כמובן, ענת לא הייתה בעניינים. אבל חיה קפצה להוריד את הזבל, שטפה ידיים, האכילה את החתולה שלה, מיכלוש (מיקי לשירותך) ושכחה מהדלת. פחד? על מי? יום, אנשים בבית, זה לא איזה יער חשוך ברומניה.
החליטה להכין עוד נגלה של לביבות. וכשהיא מרימה אחת ישר לצלחת פתאום רואה אותו! עומד במטבח שלה, כמו נפל מהשמיים!
– כל החיים רצו לי מול העיניים, ממש מהגן. לא תאמינו. מיד חשבתי: טוב, נגמרנו. אין פה מה לגנוב ממש, אבל טלוויזיה חדשה לא מזמן קניתי, מחשב, המשכורת של החודש כולה בתיק במסדרון. הייתי בטוחה שהוא כבר חטף ועלה לבדוק מה עוד יש. לחשתי: קח הכול, רק אל תיגע בי; יש לי נכדים, בא לי להישאר בצד של החיים. נשבעת שלא אספר עליך לאף אחד!.
ופתאום הגבר מתנצל! ומסביר דברים. אני שומעת הכל כמו מתוך צמר גפן. הוא מבקש שאכבה רגע את הגז. אז כיביתי. התיישבתי. הוא מולי.
מסביר: הלך לו ברחוב, לא עשה כלום לאף אחד, פתאום נדבקה אליו חבורה של עליזים, דרשו כסף. החליט לברוח. באותו רגע מישהו הרגע ירד מהבניין שלי. נכנס, גם הרודפים הספיקו לזנק פנימה. להזעיק עזרה? לא היה זמן. התחיל לדפוק בדלתות, אף אחד לא פתח. ניסה ידיות שלי, כמובן, פתוחה. ביקש לבדוק מהחלון. הצצתי נכון! מסתובבים שם חבורה של טיפוסים מפוקפקים. עמדו, דיברו, הלכו. משתפת חיה בת-מרים.
הגבר מציג את עצמו: אלעד זאב. כשפחדה קצת ירד, הביטה בו גדול, קצת שמנמן, עיניים טובות. תן לו מעיל וכובע סנטה קלאוס המקומי.
– תגידי, אפשר אולי לביבה? לא אכלתי כבר שנים, מאז שאשתי נפטרה… מבקש אלעד.
הוציא נעליים, נשאר יושב במעיל.
– רגע, באמת הכנסת אותו?! גיבורה! אני הייתי עפה עליו מכל המדרגות! התפלאה ענת אחר כך.
אבל חיה פתאום העזה. רק ביקשה שישטוף ידיים קודם. הלך למקלחת, כמו טירון. שתו תה, דיברו. סיפר שהוא אלמן, בלי ילדים, גר לבד. ההתנצל שוב לפני שהלך.
חיה בת-מרים הרגישה בדיוק כמו דמות בסדרה בערוץ 12. רק רצתה לספר לכולם. אחרי שחילקה חוויות בטלפון, פתאום הרגישה… ריק. אולי היה אפשר… להמשיך להכיר? אולי להזמין לעוד לביבות? או עוגה עם פטריות ידועה בשל המתכונים האלה.
אבל מה עכשיו? הרכבת עברה. למחרת, בכל זאת הכינה עוגות. פתאום דפיקות, כאלו מהססות. חשבה ענת. מציצה בעינית ואז משתגעת בבית. מסדרת שיער בריצה, מחליפה את החלוק לטרנינג, מתיזה בושם כמעט נשכח. פותחת.
ועל הסף אלעד עם פרחים!
– הגעתי רק… כאילו… כדי לפצות. הפחדתי אותך. קחי, ו… אלך כבר מלמל.
– מה פתאום תלך! הכנתי עוגות, תיכנס! חייכה אליה חיה.
– כבר בעלייה הרגשתי: יש פה ריח של קונדיטוריה! אמרתי, למישהו כאן יש מזל עם האישה. מלמל אלעד.
– אני לא נשואה. תיכנס עכשיו! צהלה חיה.
מאז חיים יחד. הוא העוזר שלה בגינה. הילדים קיבלו אותו, והנכדים כבר קוראים לו סבא אלעד. והוא, משגע אותם שם, כמו היו שלו.
אחרי שנים לבד סוף סוף משפחה. ככה האלעד הזר הפך לבן בית.
החברות של חיה מתפוצצות מקנאה!
– מה זה? בגיל הזה למצוא גבר כזה? ועוד שיבוא אלייך עד הדלת! צוהלות.
חיה מהנהנת. אבל מאז היא כבר נועלת את הדלת היטב, ליתר ביטחון!