שמוליק ננטש… שוב… זו כבר הפעם השלישית בחייו הקצרים… והמזל כמו לא האיר לו פנים… מאז, משהו בו השתנה לעולמים.
שמוליק גורש. שוב. זו הייתה הפעם השלישית, והוא עוד לא בן שנה. לא התאים לו אף פעם לא מצא את מקומו.
בהתחלה העבירו אותו בין בתים, מאדם לאדם. עד שיום אחד, באחד מהבתים ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, פשוט הרימו אותו, יצאו, הלכו אל הפח הירוק ליד הגינה הקטנה, והניחו אותו שם. התרחקו מהר, לא רצו שישוב אחריהם. וגם הוא… הוא אפילו לא ניסה ללכת בעקבותיהם.
הכול היה ברור לשמוליק. מיד. הוא ראה את המבט בעיני האיש. האישה הייתה כעוסה מאוד, כששמוליק שרט את הספה החדשה שעולה אלפי שקלים. זה היה ברור היא גזרה את דינו. והגבר? תמיד מסכים עם כל דבר.
הרים תחת בית שחיו את החתול הזהוב הקטן ולקח להניח אותו בפח השכונתי, ליד הגינה של רחוב ארלוזורוב.
שמוליק לא ניסה לרוץ אחריו. אפילו לא קפץ. מבטו של האיש אמר הכול, והוא קלט.
הוא הבין. נגזר הגורל. יכלו לפחות להיפרד ממנו כמו שצריך; ללטף, לבקש סליחה. אבל לא. זה היה ממש כאילו זרקו פח של אשפה.
שמוליק נשם עמוק וחיפש מה לאכול בתוך הפח חתיכה ישנה של עוף חמה. אחר כך זחל החוצה וישב לצד הפח הגדול, נשא עיניו אל השמש.
מיצמץ, אבל לא הסיט את מבטו. מהחום שקרן מהעיגול הזהוב בשמיים. ואהב את זה.
אלו היו הקרניים האחרונות של חורף חום קצר-יומין שהפשיר לרגע קל את הצינה. קרן אור אחרונה. אבל בתוכו של שמוליק, הכפור רק הלך והכביד.
בערב ירד קור. השמש שקעה, הרוח והצינה פלשו. החתול הזהוב רטט מקור, ולא ידע לאן לפנות או איפה להתחבא. בין עלי השקמה הצהובים שנשרו, בחר לו ערימה, התכרבל בפנים. היה קר, גופו רעד, אך לאטלאט כשפרוותו קפאה ושבבי קרח נצמדו אליה, חשה חמימות מוזרה הרעידות שככו. קול עדין בפנים לחש מילים טובות, פיתוי מנחם לעצום עיניים, להשאיר מאחור את כל הרע והכאב.
״תתכרבל ותישן, תישן, תישן״ הוא שמע. והרגיש חמימות מתפשטת בגוף.
כל-כך פשוט רק לוותר, ותבוא שלווה. כל הפגיעות והקושי ייעלמו.
שמוליק נשף אחרונית והסכים. בשביל מה להתעקש? מה מחכה לו? עוד קור, עוד רעב, אותו רצון לעצום לעד עיניים ולא לפקוח עוד.
אורות הרחוב נדלקו אי שם בקצה הרחוב. שמוליק הסב מבטו לרגע אחרון אליהם כמו שהיה נוהג להביט בהם מתוך חלון דירה חמה. באותו רגע קלטו עיניו את האור, והשיבו אותו בחזרה בצבע זהב בוהק.
האור הזה, הרגעי, קלטה טלי, ילדה אדמונית קטנה שעברה שם עם אביה. היא תפסה אותו בשרוול.
– הנה, לחשה יש שם מישהו, בין העלים!
– אין שם כלום, נאנח אביה, רעד מקור בואי נתקדם, אני קופא.
הוא ניסה לגרור אותה, אך טלי גידפה בידה, התקרבה לערימת העלים.
ראיתי, אבא! ראיתי אור! היא התעקשה.
אור? בתוך ערימת עלים יבשים? הופתע לא נראה לי, לא.
אך טלי כבר פשפשה בעלים, חשפה את שמוליק הקטן, מקורר עד העצמות.
אבא! קראה אמרתי לך! הנה הוא!
מי זה, חמודה? ניגש האב.
הוא! הצביעה, ניסתה להרים את החתלתול.
תניחי לו, אמר. הוא כבר לא איתנו. לא ניקח הביתה חתול מת.
הוא לא מת, ענתה טלי. אני יודעת! ראיתי את האור בעיניים שלו!
אור בעיניים של חתול? פלט האב.
הוא רכן, הרים את גוש הפרווה. ניסה להאזין, להרגיש דופק חלש.
ושמוליק כל-כך רצה להירדם. עפעפיו כבדו, חום מילא את גופו, והקול מבפנים לחש: ״תישן, תשן אל תפקח עיניים.״
אך קולה הדקיק של הילדה חזר, חזק ומתעקש ״האור בעיניו!״
״מה הם רוצים ממני? למה לא נותנים לי קצת שקט?״ חשב. בכל זאת המאמץ גאה בו פקח עין אחת בקושי, ראה אותם שוב לא מניחים לו להירדם.
הנה! הנה! קראה טלי, ראית? שוב! האור!
איזה אור כבר…? תמה האב, אך פשט את מעילו, עטף בו את שמוליק, פסע הביתה.
טלי דילגה לצידו, ממהרת.
תעשה מהר, אבא! קר לו!
נעלמו בחדר המדרגות, וכעבור רגע נדלקו אורות בדירה בחמישי.
שמוליק רחץ במים חמים, קיבל חלב חמימי. וטלי טלי התחננה:
רק אל תמות לי… בבקשה…
והקרח שעל פרוותו המסכנה נמס. וגם הקרח שבנשמתו.
החתול הזהוב הביט בהשתאות. אבא וטלי דואגים לו עכשיו, והוא חי. חם באמת.
החום לא הגיע מהרדיאטור, אלא מלב קטן של ילדה.
מבעד לחלון הביט מישהו. יש שאומרים שזה מלאך שהולך לעיתים ברחוב. הוא הביט אל אורות קומת החמישי.
עשיתי כל מה שיכולתי, כל מה שיכולתי… לחש לעצמו, הרהר והוסיף:
יש אור שלא כל אחד רואה, ולא כל מי שרואה יודע לשמור.
שמוליק, מביט בעיני טלי האדומות, לא חשב על גדולת האדם. אלו מחשבות של אנשים. הוא חשב בעיקר על דבר אחד הוא ראה את האור. את האור בעיניה.
אם אהבתם, השאירו לייק ושתפו מה דעתכם?
