נעה עמדה במטבח ובחשה בסיר. כל הדירה נמלאה באדים, הרצפה דביקה משיירי ירקות שנפלו בין הרגליים. לפתע נשמע צלצול בפעמון. בני המשפחה של תום הגיעו, פרשו ידיים כאילו בתפילה וישבו בשיש הגדול בסלון.
אבל איפה הבשר? שאלה הדודה רבקה.
יש כאן ברווז ממולא, תתכבדו, ענתה נעה בעצבנות מרוסנת.
רבקה קמה בקור demonstratively ואמרה: זה בלתי אכיל. חוזרים לרמלה.
תום התרומם אחריה בולמוס: את יודעת מה? תסתדרי לבד, אם את לא מסוגלת לבשל. במהירות פתח ארון, שלף תיק והחל לארוז בגדים כאילו מתכונן למסע במדבר.
*
הטלפון זמזם.
“שירה? זו נעה. נעה, כן. הקו גרוע. למה התקשרתי? פשוט השנה אני לא אצלך, כן בחג… למה? למה כדאי? את תהיי עם גבע, הבת שלך תבוא עם הבעל והילדים… ומה איתי? אוכל סלטים, אקח מונית בפי שתיים תעריף, ואסבול כל הלילה ממוזרויות הדודים? את יודעת שאני לא שורדת בבתים זרים. לא, אשאר, אלך לישון מוקדם וזה הכול.” בין רעשים חשמליים ומלמול גלדים, נעה פתחה לבה לחברתה.
“מה? את בעצמך עמדה להתקשר? נוסעות? לאן? ירושלים, לדודה של גבע? באמת, טיסה קלה!”
בעיה? סתיו מגיעה? איזו סתיו? אחיינית? שוב הקול מתנתק, נעה נשמה עמוק והסכימה: נו, שתבוא, אין ברירה. שיהיה.
הניחה את הטלפון וחייכה מרירה. אולי דווקא טוב, שלא אעבור את החג לבד. ההיגיון החל מתעורר: כדאי לפחות להכין סלט. בשביל עצמה הייתה נשארת עם פרוסת חלה, אבל לאורחת הרי חובה לכבד. הגבירה ירקות במים וקצצה פטרוזיליה ממוללת.
פעם, כשהייתה נשואה לתום, זה היה שונה. כבר ב-30 לחודש, כל השושלת הכפרית שלו התמקמה אצלם. ואז זה התחיל: אדים שעולים, ריח חריף של שמן, המטבח משנה צורות, קולות סירים מתנגשים, רגלי גברים דורכים עם לחם ביד וערק. היא רצה בין הסירים, אחד על המרפסת, אחר למקרר, עוד אחד לוינגרט. לבישולים הרשמים כמעט ולא נתנו לה לגעת מאז שהכינה סלט אבוקדו.
בחילה, אמרה רבקה בוז, וכולם הנהנו לה בתיאבון.
והיא? נמלאה תחושת עלבון – מאיונז נוטף, סלטים מסולעים, בשר, שומן.
עד ה-31, ברגע שצפצוף השעון נשמע, הייתה מחזיקה אצבע בסיר, מיואשת, מכינה את הוודקה ליד.
ב-2 לינואר כולם נעלמים, משאירים בלגן כאוטי, והיא שוטפת, מקרצפת, ומתקנת את נשמתה. תום נשאר לגרעיני הדודים ומגיע כעוס, מקנטר, זועף – “התחתנתי עם מישהי שמבשלת כמו מסעדה של אשכנזים…”
ואז מתחילים ויכוחים. “היא בכלל לא רגילה לאוכל הזה,” לוחש לעצמו ובורח לחדרה.
והיו שיחות עם שירה. יום אחד, כשנמאס לה לשמוע תלונות, שירה הכריחה אותה ליצור מבצע תמרוץ: שתטלפן לכל הקרובים ותגיד – אני מכינה כמעט הכול, בואו רק לערב החג. כל היום עבדו ביחד: סלטים קלים, בריוש, חומוס… הדודים מגיעים ומתיישבים.
איפה הבשר? שואלת הדודה.
“הנה ברווז,” עונה נעה.
פירה? לא מרפה הדודה.
רבקה קמה בפוזה דרמטית, הכול פה מספוא! צורחת, חיים, סע לרמלה!
כולם קמים, זורקים מעילים, דלת נטרקת.
“תסתדרי לבד, עקשנית,” נופף תום וזרק כמה בגדים לשקית, יצא כאילו העירו לו באמצע טיול לכנרת.
כשהסיר החל לבעבע, נעה התעוררה מחלום בהקיץ. הדלת צלצלה שוב – זו בטח סתיו, חשבה – אבל פתח גבר בסביבות גיל ארבעים, עיניו צוחקות. אני אלישע, אחיין של גבע. הם דווקא בירושלים, אז באתי להפתיע. זו את נעה, נכון?
היא הנהנה באופן תמוה: הממ, אבל שירה דיברה על אחיינית…
אלישע צחק: אולי הקו גרם לבלבול.
היא אמרה: אולי… טוב, תיכנס.
אל תדאגי, יש לי כרטיס לגב ההפוך לתל אביב, עד אז אטריד אותך רק קצת.
נעה שבה למטבח, שפכה את הירקות, הניחה בצלחת לקרר.
אלישע חייך, רק סלט אחד ואת פותחת שנה?
היא ענתה במפתיע: צריך את כל התפריט? שיהיה גם גפילטע פיש?
הוא פרץ בצחוק: ממש לא, אני מעדיף דגים.
אין אצלי דגים, וגם לא הייתי יודעת להכין, הודתה בגילוי לב.
נו, על זה אל תדאגי, ענה אלישע ותוך רגע חבש מעיל ונעלם. היא רק חייכה לעצמה – ציפתה לאישה באפור, הגיע גבר מתלוצץ.
עברו כמעט שעתיים. היא חששה, אולי הלך לאיבוד. ואז דפיקה, והיא רצה לפתוח. בפתח – עץ אשוח קטן, שקיות ומבט מצחקק של אלישע.
בשביל מה זה?
מה זה חג בלי עץ?! פרש את העץ, עמד והסביר.
נעה נשמה את הריח הצי של המחט, צחקה: רק קלמנטינות חסרות.
“ברור שהבאתי,” גילה, ושלף בקבוק יין מבעבע. יאללה, לעבודה, תביאי את השקיות.
בצחוק ובעדנה קישטו עץ, מירקו כלים, חתכו ירקות. נעה, כל כך רחוקה מהניכור הרגיל, ניקתה שרימפס והתפעלה ממנו מכין דג בורי בתנור.
עד חצות הכול עמד מוכן. יין מבעבע, קלמנטינות, שולחן ערוך. בדיוק בחצות – “לחיים, עם שנה חדשה וטובה!” שתו עד הסוף.
אחר כך שוחחו הוא היה אחר כשנישאנו, התוודתה בלב כבד, אולי פשוט לא שמתי לב כשהייתי מאוהבת. בסוף רק האשמות, לעולם לא מספיק.
אלישע גיחך ונאנח: אני כבר לא נשוי גם. סיפור רגיל. חזרתי מהפלגה, היא כבר עם אחר. נחזור לדבר על הילדות?
והיא “פעם התערבתי עם בנים וטיפסתי על אזדרכת של הבניין. נתקעתי שעות, דודי ירון הוריד אותי עם סולם…”
הוא: אני הדבקתי כיסא במשרד המנהל, חטפתי מבול חבלים אחר כך… שניהם צחקו.
כך המשיכו עד הבוקר, מתווכחים ומצחקקים על שטויות הפעם ועל זמנים עברו.
נראה לי שאני הולכת לישון, פיהקה נעה.
את אל תזוזי, אני אסדר הכול, התעקש אלישע.
היא ויתרה והתמוגגה אל חדרה, נרדמת בשבריר שנייה.
בוקר. אלישע עדין ליטף שערה: נעה, אני זז, תסגרי אחרי.
היא קמה מבולבלת: כבר ערב? למה לא הערת קודם?
ישנת כמו מלאך. אבל אל תדאגי, עוד ניפגש. אולי מתי שאהיה פנוי אצלך?
נעה לפתע שמחה, בוא, אשמח…
הוא נישק אותה קלות, אז להתראות!
והיא עוד עמדה זמן ליד הדלת הסגורה, ממששת את שפתיה, מחייכת בשקט. לפעמים עוברות שנים בלי להכיר באמת מישהו, ולפעמים בלילה אחד – פוגשים חיים חדשים.
אמת או לא, פלאי שנה חדשה לפעמים מתגשמים מן העצים ועד הלב. אולי זה רק חלום מוזר, אבל נעה יודעת שעכשיו, בתוך החלום – נפתח בפניה עולם חדש.
