הצליל של הרעש הגדול הגיע בלי אזהרה מוקדמת, וכמו תמיד, הפתיע את כל האנשים ברחוב תל אביב. פתאום, תוך שניות, הפכה דירה שהייתה עד לפני רגע מבצר משפחתי איתן לערימה של אבנים, קירות מתפוררים ואבק אבק שנראה כאילו בלע אפילו את תשומת הלב של השכנים המתלוננים וגם את רעש השיפוצים של הדירה ממול.
הכוחות, כלומר, פיקוד העורף והצוותים המתנדבים בסרבלים כתומים, מיד עשו התארגנות בווטסאפ ויצאו לעבוד. אחרי שעות על גבי שעות של חפירות, מנופים שמזיעים ומדרגות אנושיות שצועקות שמות בתוך ההריסות דממה ירדה שוב על המקום. עד ש… אחד המתנדבים הצעירים עצר לרגע ושמע משהו שבאמת לא ציפה: נביחה. לא יללה של ייאוש, ולא “מי צריך פינוי פה?”, אלא נביחה עיקשת מתחת לערימת הקירות.
זו לא היתה נביחה אנושית, אלא של כלב, וליתר דיוק, כלב מסוג גולדן רטריבר בשם נמרוד (ברור שנמרוד). הצוות התחיל לסלק בזהירות את האבנים והאריחים המתפוררים, תוך שאחד מהחבר׳ה לא שוכח לצלם בשביל האינסטגרם והאחר כותב ווטסאפ לאשתו שהכול בסדר.
בסוף, אחרי מלא “יאללה, עוד קצת!”, נגלה מראה שהכניס לכולם דמעות שבעיניים אפילו לפסיכולוג שמגיע שלוש פעמים בשבוע לדיירי הרחוב. בנקיק קטן בין קירות שבורים, שוכב הגולדן הרטוב והמלא אבק, כשהוא סוכך בגופו העבה על גורה עם עיניים גדולות לכיוון החור, גורה פצועה וקצת הנה-שם בשם תמר. כן, הגולדן הזה, עם השיער הכי יפה באבן גבירול, פשוט בחר להישאר שם, כשהזנב שלו מסתובב בעדינות, ולהגן על תמר הקטנה מהקור ומהפיצוץ של מערכת התריסים הכושלת.
המתנדבים הבינו מיד הכלב הזה בכלל לא נבח כי הוא רצה שיצילו אותו. הוא היה נשאר שם לנצח, רק כדי לוודא שהגורה תשרוד קודם. הם המשיכו בחפירות בזהירות של אמא שמנקה מדף כוסות מזכוכית, והכלב, עם מבט שקט ומלא אהבה, ראה שבאה אור והתחיל להניף זנב, כאילו אומר: “נו, נו, תעשו כבר על האש”.
הגורה האומללה, שרק רצתה מים וקצת שקט, נשמה עמוק. מיד כשהתפנו השניים החוצה, הווטרינרים של עיריית תל אביב התערבו במקצוענות טפטפו מים לבקבוק קטן, בדקו דופק, שמו פלסטר ופינקו בליטופים. הגולדן קיבל עוגיית ביסקוויט, בדקו לו שריטות ושפשופים ואז אמר: “סבבה, אני רק צריך חפיפה”.
בסופו של דבר, הרופאים טענו שלמרות שהמלאך הבלונדיני הצליח לשרוד בזכות עזרה אנושית הגורם העיקרי היה בכלל הבחירה שלו לא לוותר על תמר. זה לא מסתכם באינסטינקט של בע”ח, אלא במשהו הרבה יותר עמוק אהבה אמיתית בין חברים, גם כשנראה שהכול הלך.
מי שצפה בסרטון בטיקטוק או קיבל בוואטסאפ מהדודה מבאר שבע, ראה מיד שמדובר בסצנה שמעוררת השראה. הכלב לא ישב שם כשהוא מחכה להצלה, אלא נלחם וחיבק וזנב את דרכו החוצה בשביל מישהו אחר.
מתנדב 1, בשם אורן, אמר כשהוציאו אותם:
חבר׳ה, תראו, הוא לא עושה את כל הרעש הזה בשביל עצמו. הוא מגן על תמר.
מתנדבת 2, בשם עפרי:
ברור, היה יכול להזמין פלאפל ולחכות, והוא חיכה כאן רק בשבילה.
הסיפור הזה של נמרוד ותמר היה הרבה מעבר לעוד קטע שורד אחרי אסון. הוא עזב לכולנו תזכורת שכשהכול קורס סופית, לפעמים אהבה מגיעה דווקא ממקום בלתי צפוי, בלי פלאפונים, בלי נאומים, רק החלטה אחת שקטה: להישאר, לשמור, להיות בשביל מישהו אחר, גם אם אתה בעצמך גמור. נמרוד לא נבח בשביל עצמו. הוא נבח בשביל תמר וזה, מבחינה ישראלית, פשוט לב טהור ותבשיל של חברות, דאגה והומור.
