“אפיתי בלינצ‘ס אצלי בבית, כשלפתע נכנס גבר זר פנימה” – מספרת היום לכל אחד יבגניה ויקטורובנה.

– אפיתי לביבות בבית, כשפתאום נכנס לשם גבר לא מוכר, – כך מספרת עד היום לכולם צדיקה בת-מרים.
אז זה בכלל לא הצחיק אותה. דמיינו לעצמכם אתם לבד. בדירה אין אף אחד אחר, אפילו לא אמור להיות. ופתאום הוא פשוט נכנס! ככה בדיוק קרה לה.
עם בעלה ברוך היא התגרשה כבר לפני חמש שנים. כבר כמעט בת שישים. על זוגיות חדשה בכלל לא חשבה. הילדים רחוקים.
חיה את חייה. עם השכנות, הלב פתוח אחת לשנייה. לכן, למרות שהתקופה לא פשוטה, היה לה הרגל לפעמים לא נועלת את דלת הכניסה במנעול. לך תדע, אולי נחמה השכנה תקפוץ. פה דווקא לא חיכתה לנחמה. אבל צדיקה ירדה רגע לזרוק את הזבל. עד שרחצה ידיים, האכילה את החתולה שלה שושנה שכחה לנעול. והיא גם לא פחדה. היה יום, בניין מלא בשכנים. זה לא כמו ללכת לבדה ביער בלילה.
החליטה להכין לביבות. וכשהרימה עוד אחת מהמחבת והניחה על הצלחת, פתאום ראתה אותו גבר זר. אצלה במטבח! כאילו בא משום מקום!
באותו הרגע כל חיי עברו לי מול העיניים, מהגן ועד עכשיו. ככה זה באמת, תאמינו לי. חשבתי, זהו, נגמר. אין אצלי מה לקחת, אבל לא מזמן קניתי טלוויזיה חדשה, מחשב, הרגע קיבלתי משכורת עם שקלים בתיק במסדרון. הייתי בטוחה שכבר לקח והולך לבדוק מה עוד אפשר לקחת. לחשתי: “קח הכל, רק אל תיגע בי, יש לי נכדים, אני עוד רוצה לשמור עליהם. לא אספר עליך לאף אחד!”
ואז הוא התחיל להתנצל. ולנסות להסביר משהו. הראש שלי היה כבד, כמעט לא שמעתי אותו. הוא אמר שכדאי לי לכבות את הכיריים. עשיתי מה שאמר, בלי לחשוב. התיישבתי על כיסא, והוא מולי. הסביר שהלך ברחוב, לא הפריע לאף אחד. קבוצה של בחורים שתויים התחילה לבקש ממנו כסף. העדיף להימנע ולברוח. בדיוק מישהו יצא מהכניסה אצלי בבניין. הוא נכנס, גם הם הספיקו להיכנס. לא היה לו זמן להזעיק עזרה. דפק בדלתות, אף אחד לא פתח. ניסה ידיות, אצלי היתה פתוחה. באמת, לא נעלתי.
הוא ביקש שאציץ מהחלון. הצצתי וראיתי, באמת, כמה פושטקים מסתובבים בכניסה. עמדו שם קצת והלכו, – משתפת צדיקה.
הגבר הציג את עצמו כעמנואל בן-צבי. כשהפחד דעך, הביטה בו טוב יותר. גבוה, מסורבל, עיניו טובות. תן לו קפוטה כולו כמו סבא חנוכה.
אפשר לביבה? לא טעמתי מאות שנים. מאז שאשתי איננה, – ביקש עמנואל.
כבר הסיר את נעליו. ישב במעיל.
מה, באמת נתת לו לאכול? איזה אמיצה את! אני בחיים לא הייתי מצליחה! הייתי מעיפה אותו! התפעלה אחר כך שכנתה נחמה.
אבל צדיקה הרגישה פתאום שהיא רוצה לנסות. רק ביקשה שירחץ ידיים. ישר הלך לשירותים. שתו תה זמן רב יחד. סיפר על עצמו. אלמן, לא זכה לילדים. כך המשיך לחיות לבד.
כשנפרדו, התנצל שוב ויצא.
צדיקה הרגישה כאילו הפכה לדמות ראשית באיזו טלנובלה ישראלית. לא יכלה לעצור את ההתרגשות. אחרי שהספיקה לחלוק חוויות עם כולם ושוחחה רבות בטלפון, פתאום הרגישה ריקנות. אולי היה צריך להמשיך להכיר? להזמין שוב לעוגה? יש לה עוגות פטריות ומתוקות פשוט נהדרות.
אבל מה עכשיו? כבר מאוחר מדי.
למחרת החליטה בכל זאת לאפות עוגות. ואז דפיקה רכה בדלת. ניגשה לעינית. בטוחה שזה נחמה. הציצה והתחילה להסתובב בבית בלחץ. סירקה מהר את שערה, הורידה את החלוק הביתי הישן, לבשה במהירות חליפת טריקו, התזתה על עצמה בושם שכמעט שכחה ממנו. פתחה את הדלת.
עמנואל עמד שם, עם זר פרחים ביד.
תשמעי באתי. רציתי להתנצל. הפחדתי אותך בכל זאת. קחי, ואלך גמגם.
מה פתאום תלך? אפיתי עוגות, בוא תטעם! חייכה אליו צדיקה.
עליתי במדרגות, הרגשתי את הריח כמו במאפייה! ידעתי שזה אצלך. איזה מזל יש למי שאת אשתו! אמר עמנואל בערגה.
אני בכלל לא נשואה. תיכנס, תיכנס! הזמינה צדיקה.
ומאז הם חיים יחד. הוא עוזר לה בגינה, ראשון לכל משימה. הילדים קיבלו אותו, הנכדים כבר קוראים לו “סבא מני”. הוא משתובב איתם כאילו הם נכדיו.
כל השנים חי לבד; עכשיו ליבו נפתח שוב בתוך המשפחה החדשה. כך נהיה הזר עמנואל לבן בית, ממש למשפחה.
החברות של צדיקה מקנאות:
בגיל כזה למצוא איש טוב ובכזו דרך מופלאה, שהוא בעצמו הופיע לך בדלת! הן אומרות.
וצדיקה מסכימה, רק שמאז את הדלת היא תמיד נועלת היטב.