Пошла я к רופא, когда уж совсем не могла вынести את הכאב. שלושה ימים רצופים זה כבר יותר מדי, באמת. כאב ראש איום שלא עוברת עם שום כדור. בלילה אפילו לא הצלחתי להירדם. הכי גרוע היה שפתחתי את האינטרנט לקרוא איזה תסמינים יש לכאב ראש כזה.
בגוגל מיד הופיעו לי דברים כמו: איך להבדיל בין מיגרנה לגידול בראש, ועוד שלל פחדים. אחרי שקראתי עוד ועוד והתחלתי להשוות תסמינים, כבר התחלתי לתהות אם צריך ישר לפנות לחברה קדישא ולוותר על הקופה.
נזכרתי אז איך הגיבור של גרום ק. גרום פתח פעם אנציקלופדיה רפואית וגילה שיש לו את כל המחלות למעט “קדחת לידה”: כולרה, אנמיה, ריקוד סט. ויטוס ואפילו מחלת הפה והטלפיים, שזה בכלל היה בערך האחרון. ואיך היה לו אפילו קצת חבל שאין לו רק את קדחת הלידה.
גם אני, אחרי הרצף הלילי של גיגול תסמינים, כבר שכנעתי עצמי שיש לי את כל המחלות בעולם, והחלטתי מספיק! מחר ילך עליי רופא.
בתור אצל הרופא, סבתא חביבה פתחה איתי בשיחה:
שתית?
מה שתיתי?
אתמול שתית משהו?
לא שתיתי, נעלבתי.
העיניים שלך אדומות… כמו שלמחרת ערב.
נו, באמת. לפעמים נדמה לי שאני הולכת לפסיכולוג רק כדי ללמוד לתקשר עם אנשים שהם צריכים טיפול יותר ממני.
תודה באמת על הדאגה, פלטתי.
נכנסתי לחדר ורשמית, כמו קריינית בטקס, פירטתי לרופא את כל התסמינים, וסיימתי, כמו קישוט לעוגה, בעיניים האדומות שלי.
נראה כאילו שתיתי, אבל לא שתיתי, דיווחתי לחומרה.
הרופאה הסתכלה על העיניים והכתפה בלא אפקט מיוחד:
נורמליות העיניים שלך, אין מה להילחץ…
והנה שוב: לא ההורים הנכונים הולכים לטיפול, כנראה.
מדד לי לחץ דם, דופק, ריווי חמצן, שאלה קצת שאלות. לפי כל התשובות, הרגשתי שהתמונה שעולה לא מחמיאה לא מיגרנה, יותר גרוע.
אולי נעשה MRI? אם צריך, אני מוכנה לשלם! הצעתי, כמו שקראתי באינטרנט. בלילה אחד צברתי השכלה של רופאת משפחה, נוירולוגית וחוקרת כלי דם.
קודם כל, לא להילחץ. נטפל בכלי הדם, נבדוק בדיקות דם, ואם יידרדר נדבר הלאה…
באותו הלילה הייתי בטוחה שחמור מזה לא יכול להיות. בכיתי במיטה, וחשבתי: ארבעים שנה ואני עם שני ילדים בלבד ועשר ספרים מאחוריי זה הרבה בכלל? אולי זה מעט?
הילדים קטנים, עדיין לא “גמורים”… גם הספרים לא מושלמים. בספר החדש יש טעות הדפסה בעמוד 16… עוד צריך לחנך גם את הילדים וגם את העורכת.
חזרתי הביתה מהקופה, בדרך אספתי את הילדים, קניתי את הכדורים וקיבלתי אותם. נפלתי למיטה בלי כוחות.
הילדים ישר הגיעו:
יש משהו לאכול?
יש! צריך רק להכין עוד רגע
הראש כבר כאב פחות, פשוט הייתי מותשת אחרי יומיים בלי לקום מהמיטה.
דביר הכין ארוחת ערב לבד. טיגן חביתה וחימם פסטה. אמר: האכלתי את הדסה, להביא לך אוכל למיטה?
פתאום נעשה לי כל כך טוב. בן גדול יש לי! גמור! לא ילך לאיבוד.
לא צריך, אני לא רעבה עכשיו. תודה, אתה מקסים.
אוקי, חייך וחזר עם צלחת פרי חתוכה. אמא, יש פה קיווי יש בו יותר ויטמין C מתפוז. וגם תפוחים בשביל הברזל, ומנדרינה ליופי, שלא תתבאס
נמסתי מהגאווה. שלי! דאגן כזה! לא פלא שהרופא לא ראה בעיה הילדים ריפאו אותי.
אחר כך דביר התארגן ויצא למכולת.
לאן?
נגמר אוכל לחתולה.
ותקנה גם גלידה! ביקשה הדסה גם בשבילי האוכל נגמר!
הבת נכנסה אל חדרי חגיגית, עם משקפיים וחלוק, ועם מזוודת פליימוביל של כלים רפואיים. הדסה יפה, הרופאה הקטנה.
אז יאללה, נרפא אותך? נעשה זריקה?
תקראי לי “אמא”, לא “חולה”…
כשתבריאי, תקבלי חזרה את השם “אמא”. תפתחי פה!
פתחתי.
מה, אכלת קיווי? ולי לא נתת?
קחי, בטח, הנה עומדת לך פה צלחת.
לא רוצה, אכלתי חביתה. עכשיו אני מחכה לגלידה. רגע, אעשה לך בדיקה…
שמה על הצוואר את הסטטוסקופ הצעצוע הוורוד.
כל ערב אני רודפת אחרייך שתקראי איתי ספר כדי לבדוק אותך ואת בורחת…
או, מצבך גרוע, קבעה הדסה. את מדברת יותר מדי, רודפת אחרי ילדים. אני רושמת: זריקה וגלידה. אם דביר יקנה לכולנו. אבל אם תקנה רק לאלו שביקשו מצטערת, תצטרכי לבקש!
מה, לא תשתפי את אמא החולה בגלידה התרופתית?
במקום תשובה, הדסה דקרת אותי בזריקה פליימוביל ברגל.
כואב! צחקתי.
ככה זה. כדי להבריא.
ואני… כבר הרגשתי טוב. ואחרי הגלידה הרגשתי הכי טוב בעולם. הראש נפטר מהכאב, הכוחות חזרו, העיניים כבר היו תכולות, לא אדומות.
אבל המשכתי לשחק אותה קצת חולה, ודביר סיפר להדסה סיפור לילה טוב. הדסה בחרה “ציקלופדיה”.
בטח, זה אנציקלופדיה על ציקלופים! התבדח דביר. קראו על שבתאי, אחרי זה על דינוזאורים, ואז על שיני חלב. כמעט רבו לשאלה אם גם לדינוזאורים היו שיניים כאלה.
שכבתי במיטה, עוקבת אחרי הדיבורים שלהם, ומתמוססת מאושר, אהבה, וכל מיני… תחושת משמעות כזו, אמיתי, הכי יקר בעולם.
אחר כך החלפתי מצעים כי הם תוך כדי שפכו את הצלחת ומרחו קיווי על הסדינים.
ולבסוף, נרדמנו שלושתנו, יחד בחיבוק.
נו, עזרו הכדורים? שאלה אותי בבוקר הרופאה.
הנהנתי. אבל האמת אלה בכלל היו כדורים אחרים. כדוריות, ילדים-מתוקים, שממלאים אותך כל היום באנרגיה במקום כאב, ובשמחה במקום דאגה, ובאושר במקום כעס.
תחבקו את הילדים שלכם, גם אם הם כבר יותר גבוהים מכם. אין תרופה טובה מזה. טוב, אולי קיווי. קיווי תמיד עוזר!
