למצוא את האשם התגלה כמבצע לא פשוט. הילדים, שברחו לים הקרוב, שכחו לסגור את התוכי בכלובו. סבתא, אחרי שחזרה מהמכולת, פתחה לרווחה את החלון. כתוצאה מכך, כשהגיעה הערב וניסינו לקרוא לדורון הבנו ששלנו הגאווה אמזון יפהפה נעלם ואיננו. שלושה ימים ושלושה לילות עזבנו כל עיסוק וחרשנו את כל מושב הנופש בחיפוש אחר יקירנו, אבל לשווא. דורון נעלם כלא היה. הילדים ניגבו דמעות על לחיים, סבתא מלמלה “אוי ואבוי”, ואנחנו, אני ובעלי, הטחנו האשמות פעם בגדולים ופעם בקטנים.
עם זאת, להפנות את מיקי, האיירדייל טרייר שלנו, על מישהו בזמן הזה היה כמעט בלתי אפשרי. מיקי הייתה עצובה, הכלבה בקושי נתנה סימני חיים ורק כשהדלת צלצלה קפצה בשאגה למסדרון, אך מיד השתתקה, מבינה שהקול שלה נשמע לבדו, הביטה סביב בעיניים כלות וחזרה בשקט למזרן שלה. ארבע שנים הבית התעורר לכלביית קולות דורון נבח באופן וירטואוזי, לפעמים היה נראה שעושה זאת אפילו טוב ממיקי עצמה.
הנביחה הזו הייתה “הפינצ’ריות” הראשונה של דורון. עוד כשהיה אפרוח ירקרק (ממש בכל המובנים), התחיל להציק ככה לחתולה רבקה היה מתגנב אליה למקום בו התכרבלה ומנבח מצדו אל אוזנה. רבקה זינקה בבהלה ב”מיאו” צורם, ומיקי מיד הופיעה עם נביחות פרא, והבית כולו היה נכנס לסחרור מזהיר.
רבקה סבלה את דורון, אם כי לפעמים היה נראה שהיא מתקשה. מיקי, לעומת זאת, אהבה את הציפור בכנות. הפרחח ישב לה על הראש ממש כן ובדרך כלל, בעצם, ניסה לחנך אותה: פעמים אין ספור, בעזרת חיקוי מושלם של טון הדיבור של סבתא, היה דורון רודה בה:
מי יסיים את הדייסה?
ולאחר הפסקה עבת משמעות, הוסיף ברצינות:
אין פה חזירים!
מיקי התעלמה מנאומיו כמו הילדים מנאומי סבתא כלומר, בכלל לא. אם הגזים, הרשתה לעצמה להעיף אותו בזנב מחוספס שלה.
בקיצור, היעלמות דורון נתפסה בביתנו למעט רבקה כאסון אישי. אחרי שבועות, כשהתחלנו להתרגל לרעיון שלא נראה עוד את הפוטש של הבית, החלה שמועה להסתובב שבין להקת עורבים שפשטה על הגינות במושב, הסתפח עורב ירוק-עלים עם פרצוף אדום. הוא היה חוצפן במיוחד גם נבח, וגם ידע לקלל ממש כמו בן אדם. העובדה האחרונה כבר כמעט כיבתה את התקווה: במשפחתנו מכירים מילים לא יפות, אבל יש איסור שימוש בהן לפחות בקול רם. אבל כנראה שבחיי החופש שלנו, דורון הספיק ללמוד דבר או שניים…
כעשרה ימים חלפו, ואני מתכופפת על הערוגה ופתאום שומעת:
נו? מה קורה?
על עץ הדובדבן, מוקף חברותיו העורבניות, שישבו והתענגו על פירות, ראיתי את דורון שלי.
דורון, בוא אלי מתוק, בוא, אמא תיתן לך גרעינים טעימים
דורון הטה ראשו, מתלבט.
דורון, כולנו מתגעגעים: גם אבא, גם תמר עם נועם, וגם מיקי. בוא אל אמא, קטנצ’יק…
אני מתקדמת לאט, יד מושטת, כמעט נוגעת בענף
חה ילדים של שכונה! בקולו הציני של יו”ר ועד המושב מצהיר דורון, ועם להקתו עוזב את החצר.
חייו הפראיים נמשכים עד החורף. עוד כמה פעמים זיהינו אותו ליד הבית, אבל הוא לא נתפס לשום שכנוע. על בקשותינו שיחזור הביתה ענה בקול עורבי פילוסופי ופרח משם.
לאט לאט, עם התרוקנות הרחובות בסתיו, התחילו לראות את דורון בודד בחצר. לעיתים נראה קודר, מכווץ, יושב על הגדר או העץ, אך לא נותן לאף אחד להתקרב. כאן הוצאנו את “התותחים הכבדים”: מיקי. מה שדיברה עם אהובה לעולם לא נדע, אבל דורון חזר הביתה כאדון המלך ראש מורם, דבק בגב הכלבה הג’ינג’ית.
