סיפורו של פיני
החלון בחדר האשפוז היה פתוח. בבוקר פתחה אותו האחות. האוויר היה צלול, הווילונות נעו קלות, הצמחייה הירוקה שבחוץ נעימה לעין, וחום הקיץ הקטלני היה עוד רחוק.
פיני נותח להוצאת התוספתן. אמרו שהניתוח היה מורכב, בקושי הספיקו, אבל פיני לא פחד לרגע.
אתה לא מפחד מהזריקות? חייכה האחות בבוקר, תוך שהיא מוציאה בועת אוויר מהמזרק.
פיני התהפך על הצד ושתק. בינתיים עדיין אסור היה לו לקום.
מצחיק בכלל לנסות להפחיד…
הביאו אותו מהרחוב. שם קיבל את הכאב. הוא לא היה חסר בית הוא גדל בפנימייה. פשוט הלך עם הילדים מהפנימייה מהשוק, שם ניסו לעבוד קצת בשחור, ופתאום הכאב תפס אותו.
הצטער רק על דבר אחד: שגרם לצרות לרוני ולמאור עכשיו תהיה מהומה בפנימייה. כבר אתמול אחרי הניתוח הגיעה דרורה, הסגנית של המנהלת, עשתה עצמה כאילו אכפת לה. פיני, שהיה חצי במצב עירפול מההרדמה, רק זכר את פניה המתקרבות, אבל פרטים הכל התערפל לו בראש.
ולמה לא תקף אותו הכאב כשהיה עוד קרוב לפנימייה? נשאר עוד קצת ללכת… אבל קרה מה שקרה.
הוא האשים את המשמשים. בשוק נתנו להם ארגז משמשים לא הכי טריים אבל מדהימים, מתוקים כמו דבש. והם טרפו בלי חשבון. אכלו יותר מדי, בקיצור.
נו, גיבור! איך אתה מרגיש? הרופא המבוגר, עם הידיים השעירות, בדק את התפרים, כבר עברת את הקשה ביותר. אין מה לפחד יותר.
ממילא לא פחדתי.
באמת אמיץ אתה! אמר הרופא והפך פתאום רציני, בינתיים אין לך לאכול. אני אוסר על כל משלוחי אוכל! תחכה עוד קצת בלי ממתקים ושטויות. בערב תקבל רק קומפוט.
פיני הנהן רק מתוך כבוד. הוא ידע לא היה מי שיביא לו ממתקים. כולם בפנימייה עכשיו כועסים עליו על זה שברח, על זה שגרם לצרות למדריכים. לשוק הרי הלכו בסוד, דרך חור בגדר, והנה קיבל התקף דווקא בדרך חזור!
ודבר אחד הרופא צדק פיני היה אמיץ. החיים הכריחו אותו. אמא שלו כנראה ילדה אותו במקרה. כנראה פשוט לא היה לה כסף לעשות הפלה. כבר בן עשר היה פיני, אבל דיבר על זה בשקט, כמו הרבה ילדים שגדלו בפנימיות.
הוא לא נטר טינה לאמא. ההיפך היה מודה לה, שילדה אותו. גם אם מיד ויתרה עליו, בכל זאת תודה.
עד גיל שלוש היה בבית התינוקות, אחר כך עבר לפנימייה בכפר סבא, ואז לבאר שבע. כל חייו נלחם על הקיום.
זיכרונותיו היו של מריבות על אוכל בחדר האוכל. אמנם היו זמנים רגועים, אבל הטבחים והמנהל לקחו בריש גלי את רוב האוכל לעצמם הביתה, גם במכוניות.
ומה, היו ריבים רק על אוכל? כל הזמן רבו על כל דבר. הוא הפך חסון, השתמש בכוח. שוב ושוב שבר עצמות. והספרית שהגיעה מדי פעם כמעט בכתה כשראתה את הקרקפת שלו צלקת על צלקת.
אבל על מה לבכות בסך הכל? פיני אף פעם לא בכה.
ומפחידים עכשיו עם צלקת קטנה בבטן או זריקות…
מצחיקים.
המבוגרים נראו לו קרים ומחושבים. הוא לא היה ילד קטן או ילדה מתוקה שאפשר להתחבר אליו בקלות. הוא היה ישר, קצת עוקצני, ודעתן.
תזכור, וורונוב! אם תחשוב על שטויות אני שולחת אותך לחדר בידוד! הייתה דרורה האחראית מזהירה אותו שוב ושוב.
הוא לא ענה, אבל גם לא התכוון לציית במיוחד. מזמן כבר היו לו חוקים משלו.
בחייו היה רק מבוגר אחד שזכר לעיתים קרובות. הוא לא ממש ידע איך אחרים זוכרים את אמא, בשיחות פנימיות ומחשבות, אבל עם האישה הזאת, שצצה בחייו לכמה חודשים, דיבר בדמיונו שוב ושוב.
גיל שש היה כשבאה לעבוד אצלם, בפנימייה בכפר סבא. לא ידע בדיוק מה תפקידה. רק זכר חיוך רך, עיניים תכולות, ידיים חמות וריח נעים. זכר איך לקחה אותו על הברכיים ולחשה לו בשקט:
תהיה חזק, פינק’לה. תאכל טוב, תשמור על עצמך, תשתדל להקשיב. יהיה קשה אבל תתמודד. רק תנסה, טוב?
ואז שרה לו שיר ערש:
חתלתול שלי, זנבון קטן,
נומי נומי, נומי נומי,
הזנב קטן, הרגליים לבנות,
נומי נומי, נומי נומי,
הרגליים לבנות, האוזניים שחורות,
נומי נומי, נומי נומי…
למרות שפנחס, כאדם בוגר, זלזל בכאלה שירים, לפעמים כשהיה לו קשה מאוד, שיחזר בראש את השיר הזה והרגיש יותר טוב.
אחריה היא נעלמה, השאירה רק את שיר הערש והזיכרון הטוב. לא היו לו אף פעם אמא ששרה לו. את השם שלה שכח, ובדמיונו קרא לה “אמא”. בטח הייתה סתם מטפלת זמנית. אבל לעיתים רצה להאמין אחרת.
האחות סגרה את החלון והחלה להחליף מצעים במיטה ממול. פיני שמח היה מאוד משעמם לבד.
תוך זמן קצר הכניסו למיטה מישהו חדש מסביבו צוות ברופאים בלבן, עם הרבה התעסקות. פיני לא ראה טוב מהמיטה שלו, אבל שם לב במיטה ההיא שכב ילד רזה וצנום, מעליו תלויה אינפוזיה. אחרי כמה דקות עזבו כולם, נשארה רק האחות ואיש מבוגר במעיל וחלוק.
לא הוא, לא הילד, ולא האחות לא דיברו כמעט. רק כמה מילים.
הוא ירדם, אמרה האחות.
בסדר, תודה.
תקראי לי…
בסדר.
היא הלכה, הגבר ישב, נשען על הברכיים, ראשו מורכן, כמעט לא זז. הילד ישן.
החדר היה חם, אבל האיש ישב דווקא עם המעיל הלאה מהכתפיים. לפיני זה נראה שאולי גם הוא ישן.
השינה על המיטה כבר כאבה לפיני הוא התהפך. האיש התעורר מהתנועה.
שלום, לחש, כאילו רק עכשיו שם לב שיש עוד מישהו בחדר.
שלום, ענה פיני.
האיש שב להביט בבנו, ואחר כך התקרב אל פיני, לקח כיסא והתיישב לידו.
ניתחו אותך?
כן, חתכו לי את התוספתן.
טוב מאוד. אתה עוד לא קם?
עוד לא.
צריך משהו?
אסור לי. עד הערב בלי אוכל. וההוא? פיני הצביע על הילד הישן.
לו? האיש נשף קלות, התקדר, מחלה אחרת. מפריע לך אם אהיה פה? אעזור כשצריך, ואם יבואו אליך אצא.
לא מפריע, פיני הניד בראשו. מי הוא שיתנגד?
הגבר חייך בעייפות, אמר:
קוראים לו שמואל, בן אחת עשרה. ואתה?
פנחס, אני בן עשר.
תודה, פנחס, אמר האיש. פיני לא הבין בדיוק על מה.
למחרת, החדר התמלא מבקרים. לשמואל שמו אינפוזיות, רופאים הגיעו כמה פעמים. אביו ישן לידו, לפעמים דיבר אליו בשקט. שמואל הזיז ידיים וראש, אבל עיניו עצומות, כאילו ישן.
אחר כך הגיעה סבתא עם סבא ואמא. האם הייתה גבוהה, עיניה אדומות מהבכי, שיער סבוך אסוף. הושיבו אותה לידו, לחשה לו משהו, ליטפה אותו בעדינות.
אולי תעבירו את הילד? שאל האב את הרופא, הצביע על פיני ודאג לאשתו.
נו, היום נעביר.
הרופא ניגש גם לפיני.
איך אתה, חביבי? כואב?
קצת.
את הלילה הזה לא ישן פיני כמעט, שכב והתפתל. ההרדמה כבר עברה, התפר כאב, פחד להתהפך, והקטטר הציק. לא נתנו לו בכלל לאכול. שכחו? אולי עדיין אסור.
נתחיל לקום לאט, אמר הרופא בבוקר, היום תעבור חדר. קדימה, תתחיל לזוז. תיכף האחות תוריד את הצינור.
פיני רצה לקום מאוד, אבל האחות בוששה. כל רגע נכנס מישהו.
רק באותו יום הבין שכנראה שמואל עומד למות. הוא לא פקח עיניים, רק שכב בשקט, והאווירה בחדר לחוצה, דיברו בלחישות, תחושה של אבל קרב.
רק בת דודו של שמואל נשארה ליד מיטתו. כשבאה האחות להוציא את הצינור, רמז פיני שהוא מתבייש בנוכחות הבחורה, אבל האחות נבחה:
למי אכפת ממך בכלל! תן לעבוד. נגמור מהר.
וכך היה. הפרוצדורה הייתה מהירה, אבל פיני המשיך לשכב. היה ערום כולו ולא ראה את בגדיו. הבת דודה הביטה לחילופין עליו ועל שמואל. סידרה את השמיכה מעליו, הרטיבה לו מעט את השפתיים. פיני הצטער שלא שאל את האחות איפה בגדיו.
“למי יש כוח אליך…” באמת, אף אחד לא שם אליו לב.
ובכל זאת, החליט אחרי שעה לשבת. התהפך, התכסא בשמיכה וישב.
הבחורה הרימה מבט.
לעזור לך?
לא, ענה, אבל הראש ממש הסתובב. הוא חזר לשכב.
עוד דקה שוב קם.
את יודעת במקרה איפה הבגדים שלי?
היא לא ידעה, אבל אמרה שתברר.
רק תשגיח על שמואל, כן?
התעטף פיני בשמיכה, ניסה לקום, אבל הרגליים רעדו, לא יכל לעמוד. לא תיאר לעצמו שיהיה ככה קשה ללכת שני צעדים.
לבסוף, קיבל משהו ללבוש בגדי בית חולים.
אני אסתובב, אל תדאג, אמרה הבחורה.
הוא ישב, ניסה למשוך על עצמו את המכנסיים, הכל היה ענק, הידק את הגומי. זה ידע לעשות. רצה לקפל את המכנסיים, אבל כאב לו להתכופף. רק כשהלך, רואה הבחורה שהמכנסיים ארוכים מדיי.
רגע. גדול עליך מאוד. תן אני אקפל, היא כרעה לפניו, קיפלה בקפידה, עד שפיני הרגיש שהוא עומד להתעלף.
תני… אני נופל.
או, תפסה אותו והושיבה מיד, מסכן, רואים שאתה עוד חולה. אכלת היום? איך קוראים לך?
פיני.
אני יעל. פינחס, אתה צריך שמישהו מההורים יהיה קרוב. אולי תתקשר, או שאין טלפון?
אין לי אמא.
אה… אז, אבא? עם מי אתה גר?
הכול בסדר. כבר טוב יותר. רק צריך לשירותים.
גרר את עצמו למקלחת, ראה את הצבע במראה עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שפתיים לבנות. רק העיניים שחורות כמו כנפי העורב בוהקות. פעם אמרה לו מדריכה שקיבל את השם משפחה שלו, “עורב”, בגלל העיניים. ותמיד קראו לו בפנימייה “עורב”. הוא אהב את הכינוי.
שטף פנים במים קרים, הרגיש יותר טוב ברגע. יעל דאגה וגם דאגו לו לקומפוט.
נו, רוצים שתקום תלך לבד לחדר אוכל.
איפה זה?
ימינה, ואז שוב ימינה. תריח בדרך.
כמעט התעלף. מה פתאום שיילך? אני אביא לו קומפוט, מחתה יעל. ולך, פיני, אסור לאכול משהו אחר.
פיני לא יכול היה לשכב יותר. התחיל ללכת סביב, מביט על שמואל ילד יפה, עם תלתלים, דומה לאמא שלו, רק רזה מאוד.
הוא גוסס? הרי רק ילדים שפנימייה יגידו דבר כזה בפנים.
יעל רעדה.
לא יודעים. הוא מאוד חולה. היו כבר ארבעה ניתוחים… ההורים תשושים. גם אני עוזרת. אני דודתו, אחות של אבא שלו. אבל לפעמים יש ניסים, אמן.
אולי, פיני התיישב.
הוא חשב על שמואל זה באמת סוג חיים שונה, ממש כמו בסרטים: אמא, אבא, סבא וסבתא, משפחה אוהבת… והנה שוכב וכמעט הולך לעולמו.
לא היה לו מזל…
בסוף לא העבירו את פיני עדיין. בערב שוב בא אבא של שמואל. שוב נכנסו הרבה אנשים. שמע את כולם מדברים עליו כל היום אף אחד לא בא לבקר אותו.
פיני, הרופא אמר שאתה מהפנימייה? שאל את אביו של שמואל.
כן.
אולי תעבור חדר? שמואל אצלנו במצב קשה…, נשם עמוק.
טוב לי פה. אפשר שאשאר?
ארבעה ימים חזרו זהים. פיני פיתח חום, העבירו אותו בסוף לחדר עם זקנים. השתעמם מאוד, היה בא מבקר את שמואל. אף אחד לא גירש.
השחרור שלו נדחה בגלל החום.
בינתיים, אבא של שמואל, שקראו לו דני, גילה הכול על פיני. לאט לאט שאל והבין. הביא לו גם בגדים, פיני שמח, היה רגיל לבגדים יד שניה, לקח, הביט בשמואל.
זה שלו, נכון?
כן.
ואם הוא יחיה בכל זאת?
דני הביט בו בהפתעה. אצלם במשפחה אף פעם לא אמרו “ימות” בפה. כולם הבינו, אבל במילים קשה להגיד.
רק פעם אחת, כשהתווכח עם אשתו, צעקה סיון:
למה? עשינו הכול נכון, ואתה אומר שזה עוזר? והילד שלנו בכל זאת גוסס! איך אמורים להרגיש טוב עם זה?
כשהנשמה עוזבת, גם גוף של אדם עוזב. ואשתו נשברה. חיים בלי בנה כבר לא רצתה. נתנו לה הרבה תרופות, אבל הן לא עזרו.
ואם הוא לא ימות? חזר פיני, שוב.
דני רצה לענות ביושר לו, לעצמו יותר מאשר לפיני.
לצערנו הוא כבר לא יוכל לשרוד. הוא גווע, פיני, בקושי הצליח להוציא את המילים.
כואב למות? חיבק פיני את חולצת שמואל, הביט בו ברחמים.
דני הבין הילד מזדהה, מתחבר. כמה ימים פה, ומרגיש שקשור אליו באמת. הרי הוא ילד ללא הורים.
פחות מהרדם. אנחנו משתדלים שלא יכאב. בשביל זה אנחנו כאן.
אבל הוא זז.
כן, בגלל זה אנחנו מדברים איתו. מקווים ששומע. אבל גם זה לא בטוח.
תמיד היה מישהו ממשפחתו של שמואל ליד המיטה. פעם דני הלך רגע, השאיר את פיני ליד שמואל, והציץ מהדלת.
פיני ישב, אחז בידו של שמואל ודיבר:
…ולא יודע איפה אמא שלי. אולי כבר לא חיה. עזבה. אני לא כועס עליה. הייתה באה לבקר, הייתי סולח. לא מאמין? חבל… ואתה, אל תמות, תישאר! תראה איך כולם אוהבים אותך. ואבא שלך כזה נהדר… אילו הייתי מקבל כזה אבא, לא הייתי מת אף פעם. וחולצה ומכנסיים שלך אחזיר, אני ישר. יש לי מספיק בגדים. רק אל תלך. תישאר. תתאמץ, הכי חזק שאפשר…
דני נאנח בשקט, הרגיש גוש בגרון. פיני קפץ מיד.
הוא שומע, תדע, שומע! לחץ לי את היד. נשבע, לא מאמין?
מאמין, פיני, מאמין. אמרתי כבר.
דני והמשפחה חיכו לסוף. שמואל, הילד היחיד הנפלא שלהם, גאון, יפהפה, תקווה שלהם פשוט הולך. המחלה התגלתה כשמלאו לו שמונה אטרופיה שרירים. ואחר כך הגיעו גם הבעיות בלב, ריאות, מעיים. היו בבתי חולים בכל הארץ. רק בזכות סיון, אישתו, האריכו את חייו עד אחד עשרה. שמואל, התרגל למחלה, חי איתה בלי לקטר. הדברים הקשים נפלו במיוחד על אשתו. סיון לא עזבה אותו לרגע, דאגה, התרוצצה, התפללה. דני היה שם, אבל כגבר, הרגיש שהוא חייב להיות חזק.
כשהבינו ששמואל מאבד את הכוחות, כבדה עליה כל העבודה, והתחילו להרגיע אותה בכדורים.
דבר איתו, פיני. תדבר. אני בטוח שהוא שמח.
לדני, דברי הילד הזר שומעים תמיד היו כהפוגה, הרבה תקווה ליד בנו החולה. הוא עמד מעבר לדלת:
…תאר לעצמך, פעם אחד הילדים בפנימייה שבר לי את היד, הכל החשיך לי בעיניים. לא מאמין? כן, החשיך! אבל לא להרבה זמן. פתחתי עיניים, ראיתי את היד שלי מעוקמת, והוא מחכה לראות אפחד? במקום לצעוק, אמרתי בשקט: “מה אתה מסתכל? תמשיך…” והוא רץ לאחות בעצמו, בכה כמו תינוק.
אתה רואה, אפילו היד התאחתה. גם אתה תעבור הכל. שבר זה יותר ממחלה כלשהי. יאללה, תהיה גיבור.
שמואל מת בלילה. פיני לא שם לב, ואף אחד לא סיפר לו. קם בבוקר, ירד לאכול, נכנס לחדר ליד גבר צעיר סידר דברים ליד המיטה.
איפה…? הצביע על המיטה של שמואל.
לא יודע, לא היה אף אחד, ענה הבחור החדש.
פיני רץ למשרד האחות, לא הייתה, הציץ אז לחדר הרופאים, גם שם לא מצא. פנה לרופא אחר.
שמואל! איפה שמואל? לקחו אותו? לאן?
שמואל? החייך הרופא, תראה… הוא היה חולה מאוד…
מת? קטע פיני.
הרופא הנהן.
לצערי. זה קורה.
פיני נרתע לאחור. עכשיו הרגיש כעס על כל הצוות, המערכת כולה.
רשעים! לא הצליחו להציל!
איך בכלל משחררים כעס כזה?
במסדרון העוזרת ניקתה את הרצפה, פיני בעט בדלי המים נשפכו, האחות צווחה, רופאים באו, צעקו עליו.
הוא טרק בדלת את החדר, התיישב במיטה, סגר את האוזניים.
כל כך הרבה רופאים ולא עשו כלום להציל את חברו. כלום!
איך שמואל הפך להיות חבר בכלל? הרי לא דיבר בכלל, היה בשקט, ישן. אבל לחברו הפך. פיני סיפר לו הכול על אמא, על המטפלת ששרה לו, על קרבות בפנימייה.
באחת הלילות פיני חלם ששמואל יושב במיטה, מחייך במתיקות. פיני קפץ לעודד אותו, אך שמואל ביקש שלא לגעת, רק לשבת לידו ולהאזין. בקול דק כמעט ילדותי, שמואל התחיל לספר על חייו.
לא זכר ממש על מה דיבר, אבל ידע שזו הייתה שיחה. האזין ארוכות, ושמואל הביט בחלון, קם ונעמד על אדן. פיני פחד שייפול, והתעורר בבהלה.
במשקוף התנופפו ענפי עץ שחורים, אור ירח זרם פנימה. שמואל התפתל, דני ישן.
פיני התקרב, אחז בידו ושיחזר בלחש את שיר הערש ההוא:
חתלתול שלי, זנב קטן,
נומי נומי, נומי נומי,
הזנב קטן, הרגליים לבנות,
נומי נומי, נומי נומי,
הרגליים לבנות, האוזניים שחורות,
נומי נומי, נומי נומי …
מאז דיבר עם שמואל בראש. הוא סיפר לו על חופשות בים עם המשפחה, על סבא שהוא בטוח היה אלוף, על כיתה ותלמידים, על חדר עם צעצועים, על אמא שמעירה בבוקר.
כך דמיין פיני חיים במשפחה סיפר לעצמו דרך שמואל. לפעמים הדמיון הפליג רחוק אבל מעולם לא חי כך באמת, לא במשפחה, לא בבית רגיל. רק ראה קצת בטלוויזיה.
כמו לדוגמה שחשב שבכל הדירות יש לכל אחד מיטה באותו חדר. שבמסדרון לכל אחד ארון נפרד, שבחמישי אוכלים דגים, ואמא מוזגת תה בכף ענק.
***
דבר מוזר כשמת שמואל, דני נשם סוף סוף. לא כי לא אהב אותו, ההפך כי היה כל כך קשה לראותו סובל, לא חי באמת. המוות היה שחרור. עכשיו צריך היה להשלים עם זה, להחזיק גם את האישה שלא תתרסק, להמשיך לחיות.
ולפיני אף פעם לא יהיו אב או אם…
וברור שהוא לא שמואל לא עדין, לא נחמד, אלא פראי ועקשן, שחור עיניים. אבל דני שמע בסיפורים הוא מלא נשמה, עדיין טהור.
סיון, הייתי היום בבית חולים. פיני שוחרר. החזיקו אותו הרבה זמן.
למה? למה בכלל נסעת לשם? שאלה בתימהון.
אני? לקחת מסמכים של שמואל. והבנתי שפיני עשה מהומה כשגילה ששמואל איננו.
מסכן, נאנחה סיון.
כן…
אל תלחץ עלי כרגע…
ומאז הפסיק לספר.
אבל בלבו הלך בכל זאת לבקר את פיני בפנימייה. לא נתנו לראותו חטף תשאול, לא סמכו עליו. המנהלת ענבל לא חיבבה אותו ומייד פסלה פגישה אקראית.
אבל את דני זה לא הפחיד אלא האיץ. נזכר בחברה מהעבר, אפרת, שעובדת עם מאמצים. מצא את הכתובת וביקר אותה. דברו המון, אפרת הבינה, הביעה צער, הבטיחה לבדוק, הדגישה שצריך הסכמת האישה והילד. בלעדיהם זה לא ילך.
גם בלשכת הרווחה דיבר. דווקא קיבל רוח טובה, נתנו רשימת מסמכים, הבטיחו לקבוע מפגש.
כל המעשים שמר רחוק מסיוון. לאבא שלה ולאחות יעל כן סיפר. יעל עודדה חיבבה את פיני, הבטיחה לשוחח עם סיון.
אבל סיון כל פעם שניסו דיברה על שמואל, בכתה:
הוא לא יחליף את שמואל! איך אתם לא מבינים?
נכון, אמר דני. לא מחליף, הוא פשוט ילד בלי משפחה, וגם אנחנו עכשיו… הוא לא “תחליף”, ברור. אבל אם היית שומעת, איך דיבר עם שמואל, כמה היה אכפת לו… ממני קיבל המון עידוד… בואי נקיים לפחות פגישה.
אל תלחץ עלי…
וזה כבר היה שינוי חיובי.
כשפגישה ראשונה תואמה, פיני היה מתוח. ישב אצל המנהלת, לא העז להביט בעיניים, הלחץ כובש. אפילו יד לא נתן לדני.
אפילו אפרת, העובדת, ראתה שהוא מבולבל, מדוכדך. בבית החולים היה ילד אחר.
רצה דני לחבק אותו, לומר “אל תפחד”. אבל לא ידע איך. סיוון שתקה, הסתכלה. אפרת לא הפריעה. דני התחיל לפטפט סתם, למלא את השקט.
פיני היה עצור, מתוח כל כך, ששלחו אותו חזרה לחדר.
כנראה לא רוצה לבוא, נכון? שאל דני כשהלכו.
טעות. הוא רוצה, וגם פוחד. ינסה להיות טוב, אבל מפחד לא להתאים, הסבירה אפרת.
אנחנו כאלו מפחידים? שאלה סיון.
אתם הדבר הכי קרוב להורים אמתיים שהיה לו אי פעם. הוא רק לא יודע איך להתנהג, ביארה אפרת.
הוחלט שפיני יבוא לבקר. עדיין לא נתן תשובה, וגם סיון לא בטוחה.
כשדני הביא אותו, התיישבו במטבח. הידיים של פיני הזיעו, בקושי הסתכל. במטבח המרווח הכול היה שונה מהדמיון. הרגיש שצפוף סביבו מדי מבוגרים.
מפחד במיוחד מסיון.
כשנפלה כפית מידו של דני, פיני נדרך, ולחש:
הלך עלינו עכשיו…
דני זרם:
הכל טוב, פיני, מה עם קצת תפוחי אדמה?
פיני בקושי אכל, משהו לא ירד לגרון.
מה איתך, ידידי? חופשי, תאכל.
פיני, אולי רוצה לראות את החדר של שמואל? שאלה סיון.
נראה שהתעורר, עיניו אורו, הנהן.
נכנס לחדר, מיד שם לב לתמונה הגדולה. קצת שונה מבית החולים, שמח על פניו. זה עשה טוב, כמו חיבוק של חבר שאומר “אל תחשוש, אני איתך”.
הנה, שמואל! התקרב, נגע במסגרת, פה הוא נראה מלא יותר.
נכון. לא היה כזה רזה עד הסוף, ענתה.
עד שנפטר, נכון? שאל בפשטות, ליטף את המסגרת, אפשר לראות איך חי פה?
סיון לא הבינה בדיוק, אבל הוציאה אלבום.
בוא, תסתכל לבד. אין לי כוח לזה. תעבור לבד.
פיני פתח, התחיל לבדוק. סיון נעמדה ליד החלון.
זה הוא? קטן כזה? כן?
סיון הסתכלה, הצטרפה, התחילו לעבור יחד.
חמוד… מצחיק… אלוף…, העיר.
התעניין, שאל.
פתאום הצביע על תמונה מהחוף:
הנה! ים! הוא סיפר לי שביליתם בים.
סיפר? בפה? כבר הרבה זמן לא דיבר, הסתכלה עליו סיון.
פניו של פיני התקרבנו, הבין שהפריז, התבייש, ענה בכל זאת:
לי סיפר.
סיון לא התווכחה. חשה שעם הילד הזה, אולי יהיה קל יותר להתמודד עם האובדן.
היא לקחה נשימה, שאלה:
פיני, אם נרצה לאמץ אותך, תסכים?
הילד שוב כיווץ אגרופים, עקב אחרי דפים בשקט.
לא יודע. שמואל היה בסדר. אני, פחות… אני לא ממש יודע…
סיון פתאום חיבקה אותו בחום, משכה אותו אליה.
זה בסדר, לא מחפשים תחליף. נעשה אותך סתם כמו חבר של שמואל.
פיני נבהל, יתקשה לאתר חיבוק, ממזמן כבר לא נגעו בו כך. הרגיש ריח גוף, חום ידיים.
כדי לא לחשוב על המגע, המשיך לדפדף בעיניים דומעות, וסיון לא הרפתה.
לעולם לא בכה.
פתאום נחנק, ודמעות טיפטפו.
אתה בוכה? פינחסון, אל תבכה… גם אני מתפתה לבכות. תהיה חזק. אתה גבר!
אלו היו מילים שכבר שמע.
החלון היה פתוח. אוויר נקי ריחף, וילון התנפח. ירק עץ מבריק, על ציור הביט אליו שמואל בחיוך.
ופתאום פיני שאל כמו ילד קטן:
אולי את מכירה, במקרה, שיר כזה…”חתלתול שלי, זנב קטן, נומי נומי, הרגליים לבנות…”
נדמה לי. שיר ערש, לא? רוצה שאלמד?
פיני הנהן. לא היה צריך עוד שום דבר.
***סיון התחילה ללחוש את המילים, קולה רך ונעים, כמעט לוחש. פיני סגר את עיניו, הניח את ראשו על כתפה, חצי מאזין, חצי חולם. בחדר הייתה שתיקה מתוקה, אף אחד לא הזיז דבר, גם לא בלב.
חתלתול שלי, זנב קטן…
הפזמון התמסך, התערבב בזיכרונות, בדמויות, בילד ההוא בפנימייה, בשמואל על החוף, בים, בגלים מתנפצים. פיני הרגיש איך סוף כל סוף משהו נשבר בו מבפנים לא מהכאב, מהמועקה, אלא משהו שהיה מיותר. תחושה של בית, של לילה בטוח, שמישהו שומר עליו.
העיניים שנסגרו היו כבדות מדמעות. במטבח, דני שפשף את עיניו בחיוך, מאזין מרחוק לשיר הערש שלא שר עוד לאף אחד. אולי הפעם, באמת, קמה לה התחלה חדשה מי שדאג, מי שליווה, עכשיו יוכל גם להיכנס בדלת.
והשיר ממשיך לרחף, מעבר לחלון, בין העלים הירוקים לקירות הפנימייה הרחוקה, כמו הבטחה שקטה: גם לב גדול, אפילו עם צלקות ישנות, יכול להתרפא.
בפעם הראשונה זה שנים, פיני נרדם בלי פחד.
