יומן אישי, 20 בינואר, הרצליה
הגעתי אתמול סוף סוף למלון הבריאות שקוראים לו כאן “ספא שדות השרון”. היה נדמה לי שזה הזמן להירגע, קצת לנשום אוויר אחר ולא לחשוב כל כך על הלחצים בתל אביב. בכל זאת, מי שכבר מעל גיל שישים (השם ישמור), לא תמיד יש לו כל כך הזדמנויות להרגיש שוב צעיר. התגלחתי, שמתי קצת קרם, התכוננתי לערב. מי ישים לב אם אני בן שישים ואחת או חמישים ושבע?
ואז פתאום טוק טוק טוק. נכנסת בסערה לחדר אישה. לתאר אותה? צריך כשרון של קדישמן בשביל ציור כזה. היא נראית כמו לוח פדגוגי אפשר להוציא טוש ולהתחיל ללמד “האישה מורכבת מ…”. השפתון שלה אדום בוהק כמו כתם על סלע, והקול? חזק כמו אזעקה קרה ערב פסח.
“הוי, איזה מזל שאחד הקרדיולוגים הכי מוכרים בחוף השרון מתארח אצלנו! ממש עכשיו סוחבים למחלקה את אחד המטופלים, בעיה דחופה, אין רופא אחר! את מי יפנו אם לא אליך?”. היא מדברת במעגלים, לא מרפה, כמו סבתא נחמה שנרדמה על הסלק בעיראקי אין לאן לברוח.
אני עומד, רועד, מתחיל להרגיש שמצבי לא משהו. שופכת עליי משימה כאילו אני רופא העל, ושולחת אותי למחלקה עם האחות והעובדת התחזוקה שיודעת רק מה זה מגב ומים, אבל פתאום היא צריכה לעזור ללבבות.
כשנכנסנו אני, אבנר המנהל טכני (עובד התחזוקה) ובתיה האחות ראיתי את המטופל: גבר מזוקן, רחב כתפיים, נראה כאילו לקחו ראש של חוטב עצים על גוף של תלמיד כיתה ח’. “הוא הוזה”, אומר אבנר, “כל הזמן ממלמל ‘רות’, ‘רות’, חושב שהוא במשתלה”.
בתיה מודדת לחץ דם. “מצב רע”, היא אומרת. “70 על 50”. צוחקת ואומרת שזה יותר נמוך מההיקף של הזרוע שלה. הכרטיס הרפואי מראה של־180 על 100 זה אצלו מצב רגיל.
אני בוחן במהירות ציוד. באמצע, אני שומע קולות חנוקים בתיה פורצת בבכי. אני מתפלא, היא עונה “רחמים עליו. איש מסכן”. ההרגשה שלי לא טובה.
אני אומר “ביאי אדרנלין. את יודעת איך למלא מזרק?”.
היא בוכה שוב ושוב.
אני מנסה ומזריק לבד. אבנר נראה המום מהמזרק, כמו ילד שמחזיק ארטיק ים־המלח ביד ראשונה. בתיה בוכה, אני תוהה אם לצעוק עליה שתתעשת, חושש שתקבל הלם נוסף.
אני לוקח אוויר, מוצא מקום על החזה של האיש, מזריק. פתאום אבנר מתעלף, מתרסק כמו עמוד תאורה.
“רחמים על אבנר!” צורחת בתיה שוב.
“מה קורה פה?!” אני צועק ומבקש אמוניה.
הבלגן בשיא בתיה מתפוסקת, אבנר שרוע, אני באמצע זירת קרב מוזרה. שוקל להרוס מנורה כבדה מעל לכולם כדי להפסיק את השגעון, אבל עוצר את עצמי.
בשלב הזה, המטופל פתאום מתיישב, עיניים עצומות בתיה מניחה לו יד על הראש ודוחפת אותו בחזרה למיטה. אבנר כבר בקושי מרגישים דופק, גופו כמו גומי.
אני צועק “התחילו עיסוי לב! עכשיו!”
בתיה מנסה, לא בדיוק בכיוון הנכון, כמעט שוברת אותו. אני מסיר אותה ממנו, משיב לה אמוניה. כולם יושבים בסוף כמו עופות שחוטים, אחד מכנסיים על הברכיים, שנייה חצאית הרק למעלה.
ואז, האיש המזוקן מתיישב שוב, בלי שיפתח עיניים. מרגיש תנועה, אבנר בורח, נופל וראשו פוגע בריצוף, פסים של סדק מפרפרים.
“תפסיקו כבר לטפל בי”, הוא לוחש. “אני היפו־טוני מאז שנולדתי… אחרי גשם או סערה לחץ הדם שלי יורד מתחת לאדמה. הפתרון שלי הפוך חזק, לא ישיבה של אחות עליי”. הוא לועג שהוא פחד שאשתו רות תחזור מהשירותים ותחשוב שחיסלו אותו פה.
אני, שהגעתי לספא בחלום להכיר מישהי מהרצליה ולמצוא רומן קטן, רק מרחף באפיסת כוחות.
בודק את התיק הרפואי: “רות בר־לב”. זו לא רות, אני חושב זה לב רות, לפחות.
“זה לא רות… זו רותי, נכון?”,
בתיה מהנהנת, אף מלא צמר גפן.
חולה מסביר: “אשתי רות נכנסה לשירותים. הבאתי לה אייראן מהחדר אוכל. פתאום הרגשתי לא טוב, ואז אבנר שם אותי כאן וכולכם התחלתם לחגוג עליי. לא קשה לי יותר עכשיו הכל בסדר. מעכשיו לא יהיה לי חוסר לחץ למשך עשור, בזכות טיפ כזה אף פעם לא אשן, בדיוק מה שצריך בשביל המחקר הבא שלי”.
כשהם יוצאים, בתיה אומרת: “היום לא היינו פה בכלל”, ואני כבר לא רוצה לחשוב על שום דבר.
היא מוסיפה: “אני אטפל באבנר”.
אז זהו בסוף לא פגשתי אף אחת. שום רומן. רק חוויות מהסוג שאי אפשר להמציא.
נראה שלב תל אביבאי בגוף קרדיולוג עובר הכל.
