החלון במחלקה היה פתוח לגמרי. בבוקר פתחה אותו האחות. האוויר היה צלול, הווילון התנפנף ברוח, העלים הירוקים מחוץ לחלון עשו טוב בעין ולא היה שום זכר לחום התל-אביבי הבלוי של אמצע יולי.
יונתן עבר ניתוח להסרת התוספתן. אמרו שהניתוח היה מסובך, “ברגע האחרון”, אבל יונתן? מה לו ולפחד.
אתה לא מפחד מזריקות? חייכה אליו בבוקר האחות, תוך כדי שהיא מוציאה אוויר מהמערפל.
יונתן רק התגלגל לצד אסור היה לו עדיין לקום.
כן, על זה להתבכיין
הביאו אותו ישר מהשוק של רמלה. שם, פתאום, התחילו הכאבים. לא, הוא לא היה הומלס, הוא גדל בפנימיית רווחה. פשוט יצאו עם החבר’ה מהפנימייה אל השוק לנסות לעשות כמה גרושים (כן, בשושו, ברור), ואז בבת אחת תפס אותו הבטן.
הדבר היחיד שהציק לו? שסרב להלל והמוטי הקטן עכשיו המדריכה בטח בבלגן. כבר אתמול אחרי הניתוח הגיע אליו אסתר המדריכה הראשית, עשתה כאילו מאוד אכפת לה. יונתן עוד היה מסומם מההרדמה, זוכר שרכן מעליו הפנים המודאגות שלה, אבל לא את הפרטים.
נו באמת, למה זה לא קרה בשער של הפנימייה? נשאר לו ללכת איזה שלוש דקות; אבל קרה קרה.
הוא האשים את המשמשים. חילקו שם בשוק ארגז של משמשים לא משהו, אבל הם היו מתוקים כמו דבש. חיסלו וקיבלו עונש.
נו, גיבור! מה שלומך? הרופא המבוגר עם השערות על הידיים בודק את התפר, נגמרו הפחדים, עכשיו לא תצטרך לפחד משום דבר.
אני לא פחדתי.
איזה גבר! הרופא הפך פתאום רציני, אל תאכל כלום בינתיים! גם שום חבילה אסור. תחזיק מעמד בלי מתוק ובלי עוגיות. בערב נקבל קומפוט.
יונתן הנהן רק מנימוס. מי כבר יביא לו ממתקים? כל החבר’ה בפנימייה נכנסו עליו גם על זה שהוא הסתבך וגם שעכשיו יסגרו על כולם. הם הרי יצאו דרך חור בגדר ועכשיו שם קרחת בגן
ולגבי אומץ הרופא צדק. יונתן היה אמיץ, כי לא ממש הייתה לו ברירה. הוא בן עשר, אבל מדבר על אמא כאילו היא פתק. היא עזבה אותו, כנראה כי לא היה לה כסף לעשות הפלה. יונתן בכלל לא כועס עליה, אפילו מודה לה שנתנה לו חיים, למרות שכתבה ויתור מיד בלידתו.
עד גיל שלוש התגלגל בבית התינוקות, אחרי זה פנימייה בנתניה, אחר כך באשקלון. ומאז שהוא זוכר את עצמו נלחם לשרוד.
היו זורקים מכות בפנימייה על אוכל. אף על פי שמדובר במדינת ישראל המודרנית, הטבחים והמנהלים היו מבריחים את מרבית האוכל הביתה, ולפעמים גם לעסק צד.
אבל לא רק על אוכל היו המכות. גם על כל שטות אחרת. יונתן התקשח. שבר ידיים פה ושם. פעם אחת, הספרית שבאה פעם בחודש לספר אותם קצר, כמעט בכתה כשראתה את הקרקפת שלו הכל מלא צלקות.
לבכות? מה פתאום. יונתן לא בוכה.
והם עכשיו רוצים להפחיד אותו מצלקת או זריקה? באמת
לתפארת מדינת ישראל!
המבוגרים נראו בעיניו אנשים קרים ומחושבים. הוא לא היה מתוק כמו ילדה קטנה שאפשר להתאהב בה. הוא היה ילד די עקשן, עם לשון חדה, ולא אחד שמשתוקק שיפנקו אותו.
יונתן ורדי, אל תעשה לי שטויות! עוד פעם איזו הברקה בידוד! איימה עליו אסתר.
הוא לא ענה ולא התכוון להישמע. לו היו חוקים משלו.
האדם היחיד מכל המבוגרים שהוא זכר בלב, הייתה אישה אחת, שעבדה תקופה קצרה בפנימייה בנתניה. יונתן כבר לא ילד קטן, ובכל זאת מדבר איתה בראש, כמו שמדברים עם אמא.
הוא בן שש כשבאה, והיא הייתה עדינה, עם עיניים כחולות, ריח של ורדים, ידיים חמימות. הייתה לוקחת אותו על הברכיים ולוחשת בשקט:
תהיה חזק, יונתן, תאכל טוב ותשמור על עצמך. יהיה לך קשה, אבל תשתדל. טוב?
ואז הייתה שרה:
דובי אכפת לי, דובון חמודי, נרדם כבר,
לילה טוב, חמוד שלי…
ולמרות שהוא, יונתן, ילד שכבר חושב את עצמו מבוגר, כשקשה לו במיוחד הוא שר לעצמו בשקט וככה נהיה לו טוב בלב.
היא נעלמה יום אחד. נשאר רק זיכרון ושיר. את השם שלה הוא שכח, בראש הוא קורא לה “אמא”. הוא יודע שכנראה הייתה סתם מטפלת זמנית, אבל לפנטז מותר, לא?
האחות סגרה את החלון והתחילה להחליף את המצעים במיטה שמולו. יונתן שמח לבד זה משעמם.
עד שנכנסו פתאום חבורה של אנשי צוות עם אלונקה. הביאו נער רזה, עם אף חד ועיניים עייפות; חיברו אותו לאינפוזיה. אחרי שהתרוקנה המחלקה נשאר רק האחות, והאיש עם חלוק לבן שהציץ מידי פעם.
אף אחד לא דיבר יותר מידי. דיבורים קצרים.
הוא ינוח עכשיו, אמרה האחות.
תודה.
תקראי אם צריך…
טוב.
האיש ישב עם הגב, ראש למטה ולא זז. הילד ישן.
למרות שבחוץ היה חם, האיש נשאר עם הג’קט והחלוק. זה נראה כאילו נרדם.
ליונתן כבר כאב לשכב, הוא הסתובב מעט. האיש פנה אליו, הפנים נראות עייפות אבל עיניים נעימות.
שלום, לחש לרגע כאילו רק עכשיו קלט שיש עוד מישהו בחדר.
שלום, השיב יונתן.
האיש תפס כיסא והתקרב לידו.
ניתחו אותך?
כן, הוציאו לי את התוספתן.
יפה. אתה לא קם?
אסור עדיין.
רוצה משהו?
אסרו הכול. עד הערב לא אוכל. ולו? יונתן הצביע לעבר הילד.
לו? האיש הסתובב, מחלה אחרת. תפריע אם אשאר קצת? אם יבואו אליך, אני אצא.
לא אכפת לי, יונתן ענה, נו באמת, מי הוא שיאמר “לא”?
קוראים לו עומר, בן אחת עשרה. שלך?
יונתן, בן עשר.
תודה, יונתן, אמר האיש. יונתן לא באמת הבין על מה.
למחרת היו כל היום אנשים. עומר חיברו לאינפוזיות, והאבא נשאר לישון לידו. עומר נע קצת אבל הרגיש כמו ישן עמוק.
פתאום הופיעה משפחה: זוג מבוגר ואישה עם תלתלים בקוקו האמא של עומר. עזרו לה לשבת על הכיסא והיא כל הזמן לחשה לו משהו ומילמלה תפילות.
אולי תעבירו את הילד? שאל האבא את הרופא, רומז קצת עם העיניים לכיוונו של יונתן.
היום נעביר, הרופא ענה, ואז פתאום נזכר ביונתן.
נו, מה איתך, גבר? כואב?
קצת.
דווקא בלילה כאב והיה בלתי נסבל, והכילו אותו עוד ועוד. בערב לא קיבל לא עוגיות ולא שום דבר. בסוף שכחו בכלל להביא לו קומפוט.
עכשיו אפשר לקום, לאט לאט. נתחיל להעביר אותך. היום אחות תוציא את העירוי.
הוא רצה לקום, אבל האחות לא הגיעה. עוד ועוד אנשים נכנסו ויצאו.
רק אז יונתן קלט שעומר כנראה גוסס. כולם לחוצים, מתלחשים בשקט, אוירה כבדה בחדר.
אחותו של עומר נשארה איתו. יונתן התבייש ממנה. כשהגיעה האחות להוציא עירוי רמז לה בזהירות, אך היא פטרה אותו במבט:
מי צריך אותך! שטויות, חכה.
ובאמת, זה נגמר מהר, אבל כשהקלה העירוי יונתן הרגיש כמעט עירום. אין שום בגדים בסביבה. לילדה לא אכפת. היא ממשיכה לסדר שמיכה לעומר, להרטיב שפתיים, מחייכת אליו ולהתעלם מהעולם.
“מי צריך אותך!” באמת אף אחד.
אחרי שעה החליט בכל זאת לשבת. הוא כיסה את עצמו בשמיכה.
לעזור?
לא צריך, אבל מיד הסתובב, הראש הסתובב בתקרה, שוב נשכב.
דקה אחר כך שוב ישב.
את יודעת איפה הבגדים שלי?
היא לא ידעה, אבל הבטיחה לשאול.
אבל תשגיח על עומר, כן?
יונתן בקושי הצליח להתקדם, עוטף עצמו בשמיכה, הרגליים רעדו, היה קשה מתמיד להתרחק שתי פסיעות מהמיטה.
כשהביאו בגדים אלו היו בגדים של בית חולים, לא שלו.
אני אסתובב, אל תתרגש, אמרה הילדה.
יונתן שם את הבגדים, אבל הכול היה גדול עליו. גימיק של בגדי בית חולים: הכול כמו אוהל. כשניסה ללכת ודרך על המכנסיים כמעט נפל.
רגע! בוא, אני אקפל לך, היא קפלה את המכנסיים, ובינתיים יונתן כבר נהיה ירוק, שנייה, תשב, השיבה אותו מיד.
אתה עדיין חולה ממש. אכלת היום? איך קוראים לך?
יונתן.
אני עדי. יוני, אולי כדאי שתרצה את אמא שלך פה? לצלצל?
אין לי אמא.
אה טוב אז אבא או משיהו?
הסתדרתי. כבר יותר טוב. הולך לשירותים.
הביט בעצמו במראה שם: עיגולים שחורים בעיניים, שפתיים לבנות, עיניים שחורות בוהקות. פעם מדריכה אמרה שוורדי זה על שם העיניים שחורות כמו כנף עורב. זה היה גם הכינוי שלו בפנימייה “עורב”.
שטף פנים, ישר נהיה טיפה יותר בן אדם. עדי כנראה דאגה שגם יביאו לו גלי מתוק כזה.
איפה אוכלים? מאז שקמת אמרו לך לבוא לבד לאולם אוכל.
לא נורא… תמצא לפי הריח, צחקה הסניטרית.
הוא בקושי הולך! עדי התעצבנה, אני אביא לו בעצמי.
יונתן לא הצליח להירגע, הוא התחיל לשוטט. עומר, שהיה יפה כמו ילדה עם תלתלים של אמא, רק רזה מדי.
הוא מת, נכון? כשגדלים בפנימייה מדברים דוגרי.
עדי נרתעה.
עדיין לא יודעים. אבל כן, עומר מאוד חולה. עבר ארבעה ניתוחים… ההורים התעייפו כבר. אני דודה שלו. אבל אולי יקרה נס, נכון?
אין לי מושג, יונתן התיישב.
הסתכל עליו עומר החיים שלו היו כמו בסרט: הורים, סבא-סבתא, משפחה גדולה וכל העולם מסודר, והנה הוא שוכב פה.
לא פייר
בכל זאת, יונתן נשאר שם. בערבים חזר האבא של עומר, והיה ברור שכולם יודעים המשפחה מדברת על כך שאף אחד לא בא לבקר את יונתן.
דוקטור אמר שאתה מהפנימייה, האבא של עומר שאל.
נכון.
אתה רוצה לעבור חדר? פשוט אצלנו עומר מסובך
טוב לי פה. אפשר להישאר?
ארבעה ימים עברו. כשחטף חום, העבירו אותו לחדר עם מבוגרים. שעמם קשות. הוא חזר לחדר של עומר, אף אחד לא גירש אותו.
בסוף האבא, אהוד, כבר ידע עליו הכל. בין השורות שמע מספיק. הביא לו כמה בגדים יונתן שמח, רגיל ללבוש כל מה שמוצאים, לקח והביט על עומר:
זה שלו?
שלו.
ואם הוא בכל זאת לא ימות?
אהוד הביט עליו מופתע. בבית הם לא אמרו את המילה “למות”. מחכים תמיד, אבל לא אומרים בקול. הרי זה לא נתפס, ילד אחד במשפחה
פעם אחת, רק פעם אחת, צעקה אמא שלו, מאיה, “למה? למה עשינו הכול ועדיין הוא גוסס? מה, אמור לעזור לי לדעת שניסינו?”. כשנשמה נעלמת גם הגוף קורס. מאיה כבר נשברה איבדה כוחות, לא רצתה לחיות בלעדיו.
ואם בכל זאת הוא לא ימות? יונתן שאל.
אהוד כמעט רצה לענות יותר לעצמו מאשר לו.
לצערי, הוא באמת מתקרב לסוף. עומר עוזב, יוני, המילים היו קשות.
כואב למות? שאל כשמחבק את החולצות של עומר, מביט עליו ברחמים.
הרבה פחות מללכת לישון. עושים הכול שלא יכאב.
אבל הוא זז.
אנחנו מדברים אליו. אולי שומע, אבל אי אפשר לדעת.
המשפחה לא עוזבת אותו לבד. אהוד יצא רגע החוצה ויונתן נשאר, מחזיק ביד של עומר מדבר איתו:
…ואין לי מושג איפה אמא שלי. אולי היא בכלל לא בחיים. עזבה, סבבה, לא כועס עליה. אם תבוא עכשיו אסלח. מה, לא מאמין? עזוב… ואתה, אל תמות. תראה איך אמא שלך בוכה. איזה אבא. לי היה אבא כזה, לא הייתי מת. אל תדאג לבגדים, אשמור, אני רגיל ללבוש של אחרים. רק תשרוד, טוב? תנסה! תן פייט…
אהוד ראה ופשוט נעמד בדלת.
הוא שומע, נשבע! היד שלו לחצה לי, אתה לא מאמין?
מאמין, יונתן, בטח שמאמין.
בני המשפחה מחכים לסוף. מחלתו של עומר מחלת שרירים נדירה שהתגלתה בגיל שמונה, ואז פגע הכל: לב, ריאות, מעיים הם היו ברמב”ם, תל השומר, אצל כל רופא רם מעלה. ובאמת, רק ככה הצליחו לגרד עד אחת עשרה.
עומר כבר התרגל, לא התלונן. מאיה, אמא, לא ויתרה; היא הייתה לצידו לילות שלמים בבית חולים, רצה לרופאים, הדליקה נרות בכל בית כנסת.
אהוד חזק יותר. הכוחות שלה נגמרו. אז שמו אותה על תרופות.
דבר אליו, יונתן. אתה עושה לעומר טוב.
אהוד עמד מחוץ לדלת ושמע את השיחות. יונתן מספר איזה סיפור על איך שברו לו יד
…תאר לך שסרנגה, הביריונר, שוב שבר לי יד, כמעט התעלפתי. הסתכלתי עליו, המשכתי, לא בכיתי, רק שיסתכל שלא דפקתי חשבון. והוא רץ למדריכה, מתחנן. חח.
הנה היד כבר בסדר. גם אצלך יהיה בסדר. היד יותר גרועה מהבטן! נו, תתעורר, אחי.
עומר מת בלילה. יונתן לא שם לב ואיש גם לא אמר לו. ירד לארוחת בוקר, אחר כך חיפש את עומר.
בחדר כבר ישב ילד אחר, מסדר דברים.
איפה…? הצביע על המיטה המכוסה שמולו.
לא יודע, לא ראיתי.
יונתן טס לעמדת האחות אף אחד, רץ לחדר של הצוות, גם לא מצא את הרופא. בסוף פנה לידיד אחר.
עומר! עומר איפה? העבירו אותו? לאן?
עומר? הרופא הצעיר נאנח, כן אתה מבין, היה מאד חולה
מת? קטע אותו יונתן.
הרופא הנהן.
לפעמים זה קורה.
יונתן הלך אחורה. הוא היה כולו זועם על כל המחלקה. רופאים, אחיות, כולם! לא הצילו.
מה עשה בילד כזה כעס?
במסדרון שטפה סניטרית את הריצפה. יונתן דחף את הדלי, המים נשפכו לכל מקום. הסניטרית התחילה לצרוח, יצא הרופא, נכנסה אחות.
צעקו עליו. הוא נכנס לחדר, טרק דלת עם הרגל, ישב על מיטתו וסגר אוזניים.
בית חולים שלם! כל הרופאים ואי אפשר היה להציל את עומר.
למה עומר, שבמשך כל החברות הקטנה ביניהם שכב מחוסר הכרה, דווקא הוא נהיה ידידו יונתן לא יודע. אבל זה קרה. הוא סיפר לו הכל. על אמא, על המטפלת ששרה לו, על הקרבות והחתכים.
ויום אחד, פשוט, בא לו לחלום: עומר מתעורר, יושב חיוך קטן ועצוב. יונתן מתנפל, רוצה להרים אותו, אבל עומר מבקש בנחמדות להניח. בקול דק, כמעט של ילדה, עומר היה מספר לו על חייו.
אולי יונתן לא זוכר בדיוק, אבל הוא זוכר שהיה עם עומר בשיחה. פתאום עומר קם, נעמד ליד החלון, טיפס על אדן. יונתן פחד שיפול והתעורר מבוהל.
העצים בחוץ התנועעו, הירח חדר, עומר גונח, האבא עייף ישן.
אז יונתן התיישב ליד מיטת עומר, החזיק את הידיים הצנומות ושר לעצמו בלחש:
דובי אכפת לי, דובון חמודי, נרדם כבר,
לילה טוב, חמוד שלי…
מאז המשיך לדבר עם עומר בלב. עומר סיפר על החופשה באילת, על סבא שהוא גנרל (בליבו לפחות), על בית, אמא שמעירה בבוקר, חדר שינה מסודר.
כך פינטז לו יונתן על משפחה.
למשל, הוא דמיין שכל המשפחה ישנה באותו חדר, ולכל אחד יש מיטה. שכל אחד שם את המעיל בתא שלו, שבכל יום רביעי שניצלים, ואמא מחלקת צאי לכל אחד.
***
משום מה, אהוד, אחרי מותו של עומר, נרגע. לא כי לא אהב אותו, אלא כי הבין שסבלו נגמר.
עכשיו היה צריך לשחרר את מאיה, להתמודד בעצמו ולהמשיך איכשהו הלאה.
יותר ויותר חשב על יונתן.
ברור שעכשיו, לדבר איתה על אימוץ ממש לא הזמן. מאיה לא הייתה מבינה. מה ייתן לה יונתן, האם יכול להחליף את עומר?
ברור שלא. התמונה של עומר ליד הפרחים באמצע הסלון, מאיה יושבת לידו, מדליקה נרות. קבר הם מבקרים מדי יום. לא יהיו להם עוד ילדים.
וליונתן לא יהיו הורים.
ברור, הוא ילד שונה לא עומר. חספוס, עיניים כהות, פה חד. אבל יש לו נשמה טובה.
מאיה, הייתי היום בבית החולים. יונתן שוחרר. החזיקו אותו, אבל בסוף שוחרר.
למה? למה הלכת? מאיה נראית מופתעת.
מה זאת אומרת? אה… לקחתי מסמכים של עומר. ו אמא של יונתן אמרה שהוא עשה שם סצנה אחרי המוות של עומר, האשים את כולם.
טיפש כזה… נאנחה מאיה.
לגמרי.
עזוב אותי, תהיה רגוע. אני מסתדרת.
בסדר.
רק אל תספר לי עוד על ילדים, טוב?
אהוד לא הספר.
בכל זאת, בסוף השבוע נסע לפנימייה ברמלה. משהו בו לא נתן לו שלוה. שמע את הסיפורים של יונתן וכאילו חיפש צדק. הפעם המנהלת לא רצתה לשתף פעולה. בירוקרטיה, חשדנות. “מה אתה רוצה מהילד הזה?”
אבל זה רק הוסיף לו דרייב. נזכר שחברה שלו, אורנה מימי התואר, עובדת ברווחה, נושקת לאימוץ.
תוך יום גילה איפה היא, נפגש אצלה; דיברו ארוכות, היא הבינה, עודדה, אמרה שהכי חשוב זו הסכמת מאיה ושל יונתן.
בינתיים, פנה לאימוץ, אסף מסמכים. העובדות הפתיעו בגישה טובה, סידרו מפגש עם הילד.
על הכל לא סיפר לאשתו, אבל לזקנים ולדודה עדי סיפר. עדי אהבה את הרעיון.
אבל מאיה כל פעם נפתחת דמעה כשהוא מזכיר לילד.
לא יחליף את עומר, לא מבינה?
מי דיבר על להחליף? הוא ילד בלי הורים, אנחנו עכשיו גם… הוא לא מחליף, הוא שונה לגמרי, עם תיק בעייתי, ילד פנימיות, בלי נימוסים, אבל טוב לב. רק תכירי.
אל תלחץ עלי…
וזו כבר הייתה תחילת פשרה.
במפגש הראשון, הילד הוציא ידיים. בקושי הסתכל על אהוד ועשה שרירים, עיניים למטה, שתק מאד, גם כשהציעו יד לא לחץ.
הם מתייעצים בצוות. אהוד מדבר שטויות כדי לא להיות במבוכה. יונתן כל כך נסגר, ששלחו אותו מוקדם.
גיבור ישראל! באמת.
נראה שהוא לא רוצה לבוא. לא רוצה משפחה אחרת, נכון? אהוד מיואש.
טעות, אורנה מתקנת. הוא מפחד לא לעמוד בציפיות, כמה שמייחל שייקחו אותו. הולך להשתדל, מפחד לא להתאים.
אנחנו כאלה מפחידים?
אתם זוג של ממש. זה מבהיל ילד כזה. הוא לא יודע איך להתנהג. עכשיו חושב רק עליכם.
הוחלט שיבוא להתארח. הוא התלבט, מאיה גם, אבל קבעו.
אהוד לקח אותו לדירה, הם שותים תה עם עוגיות. יונתן מזיע כולו, בוהה בכוס, פוחד לומר מילה. כל העושר והיופי סביבו מבהילים אותו. הכול קרוב מדי, חם מדי…
במיוחד פחד ממאיה.
אהוד בולע כפית, יונתן מתכווץ, מוציא פתאום
פדיחה טוטלית.
אהוד לא נשאר חייב:
פדיחה! כנראה העוגה מחליקה. תאכל תפוחי אדמה, למה אתה לא אוכל?
דוחף חתיכה, לועס באי נוחות.
יוני, נרגע, יאללה.
רוצה לראות את החדר של עומר? שאלה מאיה.
עיניו נדלקות, הוא מחייך.
נכנס ורואה פורטרט גדול של עומר. בתמונה ילד שמח, קצת יותר מלא מהמציאות. הם עומדים ביחד, כאילו עומר אומר: “הכול בסדר, אחי. אני כאן”.
הנה עומר. שלום, גבר! פה הוא היה יותר שמן.
נכון, בסוף רזה לגמרי. הנה היינו… נו, לפני, מחפשת מילים.
לפני שמת, נכון? תראי לי איך הוא חי פה, בבקשה?
מאיה לא מבינה אבל מביאה אלבום.
אני עוד לא מסוגלת לצפות, טוב? תסתדר לבד.
יונתן על הספה, מדפדף. מאיה נעמדת ליד החלון.
זה הוא? כשהיה קטן כזה?
מאיה לא מתאפקת, יושבת לידו. הם עוברים בין התמונות.
איזה מצחיק, איזה מגניב, באסה עליו יונתן מגיב.
ואז, כשהוא מחזיק תמונה בים, פתאום צעק:
או! ים! הוא סיפר לי שנסעתם כולם לאילת!
מאיה מנידה ראש בעצב.
מה, סיפר? מזמן לא דיבר.
לי סיפר!
מאיה בולעת רוק, לא מתווכחת. בוחנת תמונות, פתאום עולה רוגע ותיקווה. אולי לקח כזה ילד, יקל.
נושמת עמוק:
יונתן, אם נרצה לאמץ אותך, תסכים?
הוא שוב נדרך, שותק כמה שניות.
לא יודע. עומר היה טוב. אני לא משהו. לא יודע להתנהג…
מאיה מחבקת אותו חזק.
בדיוק בגלל זה טוב קודם כל, תהייה החבר הכי גדול של עומר.
הוא קופא. מזמן אף אחד לא לקח אותו לידיים בכלל. הוא מריח ריח של אמא, תחושה של חיבוק; העיניים שלו כבר שורפות.
לדחות את החיבוק, הוא ממשיך לדפדף באלבום. והיא לא משחררת.
יונתן לא בכה אף פעם.
עכשיו כבר בוכה, בכי דק.
אתה בוכה, יונתן? חמודי, די תהיה גיבור. תהיה חזק! היא מנגבת לו את הפנים.
המילים האלו? הוא כבר שמע פעם.
החלון פתוח, האוויר נקי, הווילון מתנפנף, עלה ירוק מבחוץ, ומן הפורטרט עומר מחייך ברוך הבא.
ופתאום, כמעט כמו ילד קטן, הוא שואל בשקט:
את מכירה אולי את השיר “דובי אכפת לי, דובון חמודי…”?
מכירה, נראה לי. שר לי אותו פעם מישהי. רוצה שאלמד אותו?
יונתן הנהן. לא צריך יותר מזהמאיה שלבה זרועה בכתפיו המשתרגות של יונתן, משיבה אותו אל חיקה בעדינות שלא הכיר כבר שנים. בחדר שקט, אבל מבעד לחלון הרוח נושאת צלילים עמומים של ציפורים והעולם כולו עוצר לנשום.
היא מתחילה לזמזם:
דובי אכפת לי, דובון חמודי, לילה טוב, חמוד שלי…
וקולה רועד מהתרגשות אבל מתגלגל רך, מתכרבל סביבו כמו שמיכה. לרגע נדמה לו שגם הפורטרט של עומר מהנהן בשקט, עינים צוחקות, כאילו מברך אותם:
יהיה בסדר.
יונתן ממצמץ, מתמסר לחיבוק ולשיר, עיניו נעצמות. רגע אחד למרות הכול הוא מרשה לעצמו להאמין שיש מקום בחיים שלו לאהבה, מקום שבו הוא לא רק ילד שורד, אלא בן-אדם שמישהו שר לו בערב. מבחוץ בוהק הירח, עובר על השיחים, פנס קטן של תקווה חדשה.
והווילון הלבן מתנפנף, נשימתו של בית שבו מחדש לומדים לנשום יחד.
