זה הילד של איתמר…
הסיפור הזה התרחש ממש לאחרונה בתל אביב, בדירה מטופחת בקומה הרביעית של בניין תשע קומות. גרה שם אישה צעירה יחסית לפנסיונרית עובדת, בודדה בשם תמר.
חייה לא הבטיחו שום דרמה מיוחדת או חריגה. הכל היה רגוע וקבוע: קצבת זקנה, עבודה, מפגשים עם חברות, נסיעות אל הנכדים ועזרה לאמא הזקנה שגרה לבדה.
גם היום הזה נרקם כך סתם עוד יום רגיל.
בבוקר תמר התקשרה לאמא שלה, שאלה לשלומה.
כן, יום רגיל. שבתון. בעבודה שלה תמר עבדה בקבלה של מרפאה פרטית במשמרות של יממה כן שלוש לא רשמה פניות וענתה לשיחות.
ומה היום? ברור תכין משהו ותלך לאמא שלה, ריטואל יומי וחוזר. האמת? כבר נמאס, היא נאנחה ברקע וגלגלה עיניים.
שני בניינים משם זה כלום… לבשל גם לא עניין גדול. במיוחד אצל אמא תמיד יש מרק ירקות מאתמול ועוגיות. רק הקומה החמישית הזאת, בלי מעלית… אוי.
וגם את הקיטורים של אמא כבר שמעה אין ספור פעמים. להאזין לאמא מתארת שלבי התקדמות של כאבים האלה וההם, זה מדכא. הדיאגנוזות כבר מזמן נכתבו מחדש, מעורבבות עם המלצות השכנה מרים ופרשנויות של אותו ד”ר רפי מתכניות הבוקר.
העצות של תמר לא התקבלו, כי מה היא מבינה – הרי אחות חדר ניתוח הייתה, אבל אין לה מושג ברפואה הדרושה דווקא לאמא. ותגיד לה מישהו? גם תתנגד. גם אחרי כמעט ארבעים שנה עבודה בבית חולים איכילוב.
“מה את כבר יודעת! איזה מכשור להעביר?”
נו שוין. עוד יום רגיל.
גם למכולת צריך… עוברת אצל אמא, תיכנס גם. היא הניחה שקית זבל בכניסה, ניגשה למראה, להתאפר. לאשה מעל שישים, היא נראתה די טוב קמטים מינימליים, תספורת קצרה, שיער כסוף ועגילים גדולים. רק קצת לחיים נפולות.
“לחם שיפון ואמא אמרה צריך גם חמאה,” הרהרה בעודה שרטטה את שפתיה בעיפרון, כשלפתע צלצול בדלת.
אצלם יש אינטרקום. מי זה? אולי השכנה, הדסה. תמר לפעמים מזמינה אותה לקפה.
עם השפתון ביד, היא פתחה.
מולה עומדת בחורה שחרחורת עם קוקו, חולצה מפוספסת, קפוצון אפור ומכנסי גינס. תמר זכרה כי בהמשך, אבל כרגע ראתה רק את הפנים של הבחורה ואת התינוק בעטיפה חומה בזרועותיה.
עיניים מצומצמות, לסת מתוחה, נשימה עמוקה, התקרבות מהירה, חבילה מושיטה וקצרה: “זה בשבילך.”
תמר קלטה את התינוק שפתון ביד. מרגישה את כובדו, מביטה… אלוהים, תינוק!
הרימה את המבט הבחורה כבר הדרדרה במדרגות.
תמר יצאה בעקבותיה, עוד מופתעת למה בכלל נתנה לה את התינוק.
“זה הילד של איתמר, אני חייבת להמשיך ללמוד…” רגלי הבחורה הקישו במהירות במדרגות.
הדלת למטה נטרקה.
וזהו…
תמר נותרה רגע במסדרון, ממשיכה לצפות שמא תחזור פתאום. אחר כך חזרה, ראתה את השקית שלה ולמה חשבה פתאום: “לא לשכוח את הזבל בדרך לאמא.”
וגם חבילה זרה עמדה אצלה ליד הדלת. לא הרגישה מתי הבחורה הזו שמה אותה.
ורק אז. אז הגיע ההלם.
אלי, זה… זה באמת תינוק! ומה היא אמרה? הילד של איתמר?
האומנם איתמר?
תמר התיישבה, מחזיקה את התינוק, חשבה: אבל הבן היחיד שלה דוד. נשוי, עם שני ילדים בירושלים, תמר בעצמה בתל אביב. בעלה, יעקב, נפטר לפני 5 שנים.
שום הגיון… פתאום תמר מרגישה תנועה בזרועותיה. אוו!
החלה לפרום את השמיכה בגד גוף בז, תינוקת קטנה עם מוצץ בצורת צפרדע, לא יותר מחודש.
נו-נו, קטנה, מילמלה, ליטפה, התינוקת ינקת ונרדמה שוב.
תמר פתחה את החבילה הזרה. בפנים שתי בקבוקי תחליף, שליש פחית סימילאק, חבילת טיטולים, ובגדים להחלפה.
המשיכה לחכות, אולי ההיא תחזור, תיקח חזרה ויום ימשך כרגיל, זבל, קניות, אמא…
סיימה איפור, ניגשה לחלון להציץ.
איפה היא בכלל? מה זה צריך להיות?
כעבור זמן, התינוקת התעוררה, מצייצת. תמר עמדה, מהססת האם ללביש/להאכיל? זה לא הילדה שלה בכלל אבל, לא הייתה ברירה בגדים החליפה, גילתה זו ילדה.
ורק אז התגנב פחד האחריות.
תינוקת שננטשה.
איתמר… איתמר… אולי… רק לא… היא נזכרת איך כעסה פעם על דוד שכל הזמן החליף בנות, הביא אותן לפעמים הביתה, לפני שהתחתן. הכל מזמן. היום הוא נשוי למירי, חיים בירושלים, הרבה בעיות בהייטק אבל בסדר עכשיו החזר משכנתא, קנו קורולה, הילדים גדלו.
הו, מתוקה, אל תבכי… תכף נחליף, חיתול חדש…”
אלוהים, אמא זנחה את הילדה הזו?
עדיין ליבה לא קולטת, אך הידיים מנוסות איבדה את חיתול, החליפה פיזמה, החזיקה התינוקת והלכה למטבח לערבב סימילאק.
צלצול טלפון. ביד אחת מצליחה איכשהו לענות.
מה כ”כ לקח לך לענות? זו אמא בצידו השני.
סתם, מה רצית אמא?
היית במכולת?
לא. בדרך.
תביאי אגסים, לא אלה מהפעם האחרונה, מהקודמת.
בסדר.
את זוכרת אלו?
אזכור.
אל תקחי אלה הקשים, רק עם הפס האדום בצד, שיהיו רכים. כן?
הילדה בידיה מתחילה להתנועע.
טוב, אמא, הבנתי.
מה זה אצלך שם?
טלוויזיה.
לא, אני מחכה לה והיא על טלוויזיה, סגרי כבר ולכי, יחטפו את הלחם!
תמר ניתקה, הרימה את התינוקת, בדקה הוראות על הפחית.
לא, חייבים לעשות עם זה משהו!
דוד!
“סוף מאי עכשיו…” תמר מחשבת חודשים.
ברור! באוגוסט הוא היה בכנס בחיפה, אולי הציג את עצמו כאיתמר? שיקר? אולי זו סתם הרפתקה. אולי רק בעיני היא גבר חיובי, אבל מי יודע.
בדקה חום תינוקת, הכינה בקבוק, ניחשת שהיד כבר לא חזקה כתמול שלשום, התרגלה לילדים קטנים, ועכשיו…
מה לעשות? 100, חייבים להתקשר למוקד חירום, אבל משהו עוצר.
אם זו בת של דוד? הסתכלה טוב בתינוקת ההפך, מזכירה דווקא את הנכדה טליה.
ומה אז? אז סקנדל, מירי לא תסלח. והילדים?
אוי, רק לא לחשוב על זה…
קחי, מתוקה, כל הכבוד…
התינוקת יונקת במרץ, עיניה נעצמות. תמר מרוכזת ביופי שלה. התגעגעה לקטנים…
כאשר נרדמה, תמר הניחה אותה בזהירות וחייגה לדוד. אין מענה.
אבוי…
תמר מחליטה לא ממהרת, לא רוצה לסבך את הבן אולי סתם טעות. גם בטוחה שהבחורה תחזור, לא נראתה טיפוס שוליים רק בחורה דקיקה, נראית כמו סטודנטית.
רק שלא לספר לאמא. חבל על כל ההיסטריה, ההשמצות, האזהרות.
התקשרה לנכד שלמה, שמעה שאביו בעבודה בדרום, איפה שאין קליטה. רק בעוד יומיים יחזור. מדבר איתם בערבים, הכל בסדר.
“אוף, היו יכולים ליידע אותי,” נאנחה תמר.
אבל מבינה שהבן לא חייב לעדכן כל צעד.
התקשרה לכלתה מירי, ביקשה שדוד יתקשר אליה בערב, היא מחכה מאוד.
קרה משהו, מה להעביר? שאלה מירי.
אני פשוט מחכה לדבר איתו, בבקשה.
מירי הבטיחה.
אמא, נקעתי רגל. היום לא אבוא, שיקרה לאמא, אבל יש לך מרק ירקות, יש גם לחם
אמא נאנחת, שואלת, מאיימת לבוא (רק קומה חמישית), דואגת, מתקשרת שוב.
אחרי זה, תמר הורידה את מכנסי הפשתן הלבנים, לבשה שמלת בית, התיישבה ליד הילדה והרהרה.
אולי הייתה מטושטשת כשלקחה בכלל את הילדה. אבל… אפילו משאירים ילדים על סף דלת. זה יכול לקרות.
אז למה לא מדווחת למשטרה, להפטר ממנה?
קודם כל, פחד בגלל הבן למרות שהוא לא איתמר, אולי באמת זה שלו, אולי שיקר, אולי התחמק בשם אחר. וחוץ מזה, למי מתחשק עכשיו להתערבב בדרמות תחנת משטרה, תחקירים? והשלישית המבט ההוא של הבחורה, החתך את תמר, מבט של אמא מודאגת, נלחצת.
אבל אפשר לדבר עם חברה. במי תשתף אם לא ברות שלה?
“רות, תקשיבי השאירו אצלי תינוק!”
רות לא נבהלה. חשבה כמו בלש אמיתי, הבטיחה לבוא אחרי העבודה.
“אל תהיי בלחץ, תראי שנמצא תשובה. אל תתקשרי עדיין למשטרה.”
“לחכות? למה? צריך למצוא את איתמר.”
“איזה איתמר?”
“אבא של הילדה. אולי גר פה.”
“אין לי מושג, יש פה עשרות דירות!”
“אולי התבלבלה בקומה.”
“יכול להיות. אבל אולי זה כן דוד שלך. תדברי איתו.”
היום חלף בתמר נתפסת לתינוקת קראה באינטרנט כל מיני עצות בטיפול בתינוקות, עשתה לה עיסוי, עזרה לצאת גזים, רחצה, מרחה קרם, שרה שיר ילדים.
“איך הרגל? מחר תבואי?” שאלה אמא.
תמר הייתה בטוחה שעד מחר הכל ייפתר.
רות הגיעה, חקרה את כל הבניין, דיברה עם השכנים (בלי לספר על הילדה רק משהו על מכתב לאיתמר).
“אולי,” לחשה בהתלהבות, “בקומה שישית גר איתמר, אולי לזה הביאו בעצם.”
אולי… בואי נלך.
עלו לקומה שישית, דפקו.
מי זה? קול זקן.
איתמר, אנחנו צריכות לדבר, קראה רות.
פתחה סבתא, נרגנת, פונה לקרוא פנימה: איתמר, שוב מחפשים אותך!
יצא בחור מגושם, מתכנת עם זקן.
ערב טוב, זה בשביל הלפטופ?
לא. נושא אחר. אצל תמר הגיע תינוק הבוקר.
הבחור מזדעק: ילד? שלי? לא!” עיניו נפקחות. אין לי ילדים בכלל.
“יכול להיות שהתבלבלה בדירה? אמרה שזה של איתמר.”
“אולי, אין לי מושג, אבל לא הייתי עם בחורה כבר שנה, רק בזום… מי זאת בכלל?”
אין לי מושג, לא אמרה איך קוראים. סליחה, כנראה טעות.
הן ירדו, מתמר נפלה מבוכה.
אולי אוכל לעזור, הציע, אפשר פוסט בפייסבוק, לצאת בקריאה?
תודה… אבל לא תודה. עדיין חוששת מהדרמה.
חבל. אם תרצו משהו, אני פה.
הדור של היום… גיחכה רות.
הוא לא משקר. הוא גיק.
דוד לא התקשר, גם מירי לא חזרה. בסוף מלאכת היום וקצת מרפה, מחליטה מחר פונה למשטרה.
בלילה לא ישנה. כל ציוץ של הילדה תמר קמה, מחתלת, מערבבת תחליף. לפנות בוקר שתיהן נרדמו.
הטלפון העיר אותה אמא: רגל? תבואי?
תמר הביטה החוצה, אחר כך בילדה.
כן, אמא. אבוא.
תקני אגסים. וגם…
אם כבר, חייבים טיול לתינוקות. יצרה מטלית לשמלה, חיתלה את הילדה הבגדים נראו כמעט כמו חדשים. יצאו למכולת.
אפילו נהנתה מהחוויה לראשונה לא לבד במכולת. רק… אוי, שוב קומת החמש.
מה זה? אמא המומה.
לא מה מי. תחזיקי שקיות, מסרה וקפצה לשים את הילדה לישון.
מאיפה?
פורחת, מרים הנכדה של מרים ברשימה בסידור, רגע השאירה אצלי.
והרגל?
עבר.
אמא התפעלה מהילדה, שכחה לקטר על הכאבים שלה.
“את רואה? איזה חכמה הילדה,” ליטפה אמא.
וככה תמר, בדרך הביתה, חשבה לבחור לילדה שם. למה? לא בטוח. אולי רצתה לדעת איך קראה לה אמא שלה.
פתאום הודעה דוד זמין!
התיישבה, התקשרה מיד.
מה? מה קרה, אמא? אני נשוי! נדהם.
אבל שמו לי תינוקת בדלת, קראו לה ילדה של איתמר… חשבתי שאולי…
אמא, אני דוד! אף פעם לא קיניתי איתמר! זו טעות. תתקשרי למשטרה מיד. רוצה שאני אעשה?
לא, אני אעשה. רק אכין עוד בקבוק, היא רעבה…
אמא! משטרה! את בסדר?!
טוב, אל תדאג, סתם ניסיתי להבין עם מי יש קו משפחתי, והיא פשוט מתוקה כל כך…
בטח, ממש מזל שנשאר אצלך בן של פיני…”
שטויות, עוד היום אסדר הכל. גם רותי איתי.
אבל תמר לא התקשרה. הילדה בעדיפות. רק אחרי כל מה שצריך רותי, ואז…
אה, צריך למסור את הילדה. אבל לאן? בית חולים? פנימיה? איפה? בעיניה אין מקום טוב מבית חם.
אבל מחר יש לה משמרת. חוץ מזה, זה פלילי האמת הבן צודק.
נשכה שפה, המשיכה לטפל בילדה, נאבקה בעייפות וזכתה ליום שלם מלא חיים.
שוב עם קריאת בקבוק אחרון, תמר כמעט נרדמה לצידה. שתיהן נרדמות זו ליד זו, התינוקת מחובקת.
צלצול חד העיר אותן.
תמר בקושי פקחה עיניים, הציצה לשליח בפתח ונדהמה.
איפה? איפה הילדה שלי? למה לא התקשרת? עמדה שם, תומכת בדלת, אותה בחורה שבבוקר. עיניים רצות מחפשות, מכנס קצר וגופיה, שיער פרוע, רועדת מהתרגשות ומקור.
מה לא התקשרתי? תמר המומה.
“כי זאת לא היית את,” פלטה מול עיניה.
“אולי כי זה דווקא אני, את ברחת מהר…”
“טוב, את יודעת איפה היא, נכון?” המבט שלה נואש, זועק: את חייבת לדעת, בבקשה!
תמר נסוגה מעט. כנסי.
הבחורה מדדה פנימה, רק מחכה לשמוע איפה הילדה, להתפרץ ולרוץ למצוא אותה.
“פה היא,” ציינה תמר בשקט.
“איפה? אני צריכה לדעת בדיוק.”
“בדיוק? על המיטה, ישנה.”
הבחורה היססה, ראתה ונפלה לברך, פורצת בבכי. תמר הרימה אותה, השאתה מים, תה, שוקולד לעידוד.
בין הבכי וההפסקות, סיפרה שמה נועה, לתינוקת קוראים אלומה.
הסיפור פשוט כמו החיים עצמם. נועה סטודנטית בסיעוד, כמו שתמר הייתה פעם בתל השומר. כפר קטנטן בגליל המערבי.
והאהבה לפני שנה, הבטחות של בחור תל אביבי בשם איתמר, סטודנט. בביתו ביקרה פעם אחת, איתו כמובן, והוא הבטיח להתחתן, לא להתכחש לילדה, גם שמו שאמא תעזור.
אחרי החגים התרחק, טיפס בין הודעות, נעלם, לא חזר לטלפון.
היא ידעה על האוניברסיטה, ניסתה לברר גילתה שהוא עזב לפקולטה בטכניון, נעלם עקבות.
חזרה לקיבוץ, נתקלה בכאב, אבא שכעס מאד, אמר שיפסיק לעזור, האם חורגת השאירה אותה לבד, רק דודה מהעיר עזרה קצת.
הריון בודד, אחדות עם תינוקת. אחרי הלידה, קצת אצל חברה. לימודים כל כך רצתה סיום כדי לקבל דיפלומה, סוף המסע.
אבל מתישהו גם החברה ביקשה ממנה לזוז, גם כסף נגמר, והשיא לראות את אותו איתמר מצטלם באינסטגרם עם אחרת.
נזכרה רק בהבטחה הישנה אמא שלי תעזור, עלתה לדירה הלא נכונה, עם תינוקת, וברחה מיד אחרי שהשאירה אותה, רצה לאוטובוס ובכתה כל הדרך.
ואז בבוקר, רצתה להודיע לאיתמר אאסוף את הילדה אחרי המבחנים, אבל הבינה שכלל זה לא הוא. רק עכשיו פגשה תמר.
“טעמתי סיוט. לא אחזור לבית של איתמר. חוזרת למעונות, ואז נראה מה יקרה.”
הטרדתי אותך, נכון? גם את סבלת.”
האמת, חשבתי שזו בת של דוד שלי. פחדתי מכל הסיפור. וגם חייבות ללכת להתנצל לשכן הלא נכון…”
תמר סיפרה איך הלכו לאיתמר הלא נכון למעלה, השתיים צחקו יחד.
אני אלך אליו, אתנצל, אמרה נועה.
אל תלכי עכשיו, עיניים נפוחות. יופי, תישארי הלילה אצלי. אני גרה לבד, הבן כל הזמן לוחץ להשכיר. תשני, תשכימי וטפלי בילדה. אחרי הבחינה נראה מה הלאה. יש לי חלב ותחליף, אלומה יכולה לישון שעות.
תמר ראתה שלנועה כבר נרדמה בכורסא, התינוקת ישנה לידה.
רות? לחשה בטלפון, לא של דוד, לא של השכן… חכי, היא פה, חזרה. כן. לא אוותר. טוב שלא התקשרתי למשטרה!
***
החלב נותר, המבחנים עברו בהצלחה. נועה התחילה לעבוד במוקד ניידות עזרה תמר עזרה להשיג. אמא של תמר, להפתעת כולן, הקשיבה לכל עצה של נועה “יש לה ידע עדכני מהלימודים!”
ולבסוף השכן איתמר גילה שסבתא שלו ממש צריכה טיפול מסור. נועה עברה אליהם, טיפלה בסבתא, טיפלה קצת גם בלב שלה, ותמר מצאה עוד אחת מהמשפחה, ומילאה את ביתה.
***בלילות, כשהעיר הלכה לישון ורק קולות רחוקים מלמטה הזכירו שעדיין מתקיימים חיים, הייתה תמר נשארת ערה ליד העריסה הזעירה שהעמידה בפינת הסלון. נועה קמה להאכיל את אלומה, ותמר מגישה לה בקבוק, שתיהן בחיוך עייף, חשות שהפכו משפחה בלי הסכם, בלי הצהרות.
היו ערבים ששלושתן, תמר, נועה ואלומה, ישבו על הספה, נועה לומדת לתואר, תמר טווה סלסלת צמר, ואלומה ממלמלת צחוקים של תינוקות. לא נדרשו מילים רבות הדי חיבוק וריח חלב הספיקו. תמר התבוננה בנועה הצעירה ונזכרה בעצמה: לבודד, להתחיל מחדש, לקוות למעט חמלה. עתה, לבית שבמשך שנים חשב שהיא מגדלת בו שקט, נכנס זרם חמימות לא נגמר.
יום אחד, כשאלומה עשתה את צעדיה הראשונים, כולם מחאו כפיים וצחקו. “הילדה של איתמר,” לגלגה תמר בחיבה, וידעה שנועה, אלומה והיא, קשר דואג קצר, שזור. בחלון נשקפה העיר, שם הפכו הדלתות המוגפות לאפשרות חדשה, והחיים שחשבה שנשלמו החלו שוב, חדשות, עם אור אחר.
היא שלחה תמונה של אלומה מחייכת לנכד שלמה, ולפתע הטלפון צלצל. דוד אמר: “מתי נבוא להכיר את הנסיכה החדשה?” תמר חייכה: “מתי שתרצו. זו לא הנסיכה שלי אבל אולי זה כל מה שאי פעם רציתי.”
ובהפוגות הערב, לרחש הנשימות הקטנות מאחור, ידעה תמר דבר פשוט שלא לימדו בבתי הספר לרפואה או במשמרות במרפאה: לפעמים, מציאות טובה היא שמישהו פשוט פותח לך דלת והשאר, קורה מעצמו.
