בחלום משונה, בו הכל היה עקום ומרוּצף זהב ירושלמי מזוייף, עמדתי באולם ענק באמצע תל אביב. נברשות ענק מזכוכית תלויה כמו רימונים הפוכים, מנגנים בקצה בוזוקי ולא כינור, וכולם לבושים בחליפות כהות של מעצבי יפו. אני בת שמונים ושתיים, מחזיקה בלב קמיע קטנטן – זיכרון למשפחתי, שממנה נותר רק הנכד שלי, ניר. אני גרה עדיין בבית הקטן שבנה שאול, בעלי, ברחוב צדדי בגבעתיים, והקצבה כל חודש – כמה מאות שקלים, בקושי דיה. אבל יש לי דבר שהוא יקר אפילו מזהב המלך שלמה: אהבה וזיכרון.
החתונה הזו הרגישה לי כמו סרט ישן: ארבע מאות אורחים יושבים סביב שולחנות עם חלה מעוטרת, והכלה דפנה, בחורה תל אביבית, לובשת שמלה שרק מיליונרים ברמת אביב ג’ קונים כמותה. אני יושבת לי על המשבצת הקטנה, שקטה, נדמית כצליל רחוק. ידעתי שלתת מכשיר יקר או מעטפה עם אלף שקלים לא אוכל אז עשיתי מה שלמדתי מאמא שלי: תפרתי בעצמי שמיכת טלאים – בתוך הכיסוי רקמתי חתיכה מהשמיכי הישן של ניר, חלק מחולצת הגימנסיה שלו, מפית רקומה ששאול אהב, ותחרה מההינומה שלי. בפינה, בתפרים רועדים, כתבתי: ‘ניר ודפנה לעד יחד’.
היד רעדה, הבד נמשך קצת עקום, אבל כל חוט היה עטוף געגוע.
ובחלום, בכל זה ערבבו מתנות כמו בבזאר המזרחי. כל עטיפה הייתה נוצצת יותר מהשנייה, תיבות תכשיטים, מארזי יין, צ’קים גדולים. ואז הכרוז צווח פתאום במיקרופון: “ועכשיו, המתנה מסבתא אלישבע!”
פתאום קמה דפנה, מרימה באוויר את השמיכה שתפרתי כאילו מדובר היה בשריד מהמדבר. היא מציגה אותה מול הקהל – פניה מתעקלות בחיוך שלא מדבר טוב, אלא חצי לועג.
“מישהו פה חושב שזה באמת מתנה? אולי זה בכלל יד שנייה או רק ניסיון לחסוך קצת בשקלים?” היא צחקקה בקול רם אל המיקרופון.
הקהל גיחך מי השתיק את התזמורת בזה הרגע? מישהו העז להגיד: “היה מתאים לנו יותר משהו עם עיצוב קצת יותר מודרני, לא כיסוי טלאים מימי קום המדינה”
הרעש התמזג כמו חלום רע, אני רציתי להיעלם בפינה. אבל בדיוק אז, נותנת לליבי להוביל אותי החוצה, הרגשתי יד לופתת בחוזקה את ידי.
היה זה ניר.
הוא הוציא ממנה בעדינות את השמיכה, הביט בה במבט עמוק וחזק, ואמר בקול ששבר את הדממה:
“מי שלא מכבדת את המשפחה שממנה באתי, בעתיד גם אותי לא תכבד. עם אשה כזו אינני הולך אל העתיד שלי.”
הקהל השתתק, דפנה החווירה. ניר פנה אליי, מחייך חיוך עצוב.
“תודה שסבתא פקחת לי את העיניים,” אמר.
הוא החזיק שוב את ידי, באותה אחיזת אמון של ילד קטן הפוחד מן החושך. יחד יצאנו מהאולם.
אותו ערב, בין הצללים הדחוסים של חלום-עיר, הבינותי לפתע בבהירות: משפחה אמתית זה לא הבזקי זוהר או מתנות שוות אלפי שקלים משפחה זה מי שלעולם לא ייתן שיצחקו עלייך מול כולם.
