זה הילד של עודד…
הסיפור הזה התרחש בתל אביב, לא כל כך מזמן, בדירה חדישה ונעימה בקומה רביעית בבניין תשע קומות. חיה שם אישה אלמנה, רחל שמה, שעל אף גילה יצאה לפנסיה אך עבדה במשמרות כפקידה רפואית במרפאה פרטית.
חייה של רחל לא נראו מיוחדים או דרמטיים. הכול הלך במסלולו: קצבת זיקנה, עבודה, פגישות עם חברות, נסיעות לנכדים בעפולה ועזרה לאם המזדקנת שגרה בשכונת התקווה.
גם אותו יום לא היה חריג.
בבוקר רחל התקשרה לאמא לשאול לשלומה.
עוד יום רגיל יום חופשי. במשמרות שלה עבדה יום כן-שלושה לא, עונה לטלפונים של לקוחות וקובעת תורים.
היום… היא צריכה לבשל וללכת לאמא טקס קבוע וידוע, מין מטלה שמכבידה על הלב ואינה פוסקת, על אף שכבר נמאסה עליה.
הבית של אמא שני בניינים בלבד הפרידו. לא סיפור… הבישול גם הוא פשוט, במיוחד כשלאמא עוד נשאר מתמול מרק קובה ושעועית. רק הקומה החמישית המחניקה במדרגות בלי מעלית… אוי!
ותלונותיה של אמא, שקשות לעיכול עוד יותר פירוט אין-סופי על כל כאב ותחושה, על פי חוכמת השכונות ו”העצות של יעל בר-זוהר”, שמנפצות כל מה שרחל, אחות חדר ניתוח בעצמה במשך ארבעים שנה, יודעת.
מה את כבר מבינה, איזה סכין לתת לרופא?
בכל מקרה עוד יום עובר.
ולחנות גם צריך לקפוץ… בדרך לאמא.
רחל הניחה שקית אשפה בכניסה, התקרבה למראה לסדר איפור. בגיל שישים וקצת, שיער כסוף בתספורת קצרה, עיני תכלת עם קמטוטים קלים, וסבר פנים נעים. שפתון נמרח, והיא מהרהרת: “צריך לקנות לאמא לחם אחיד וחמאה…”
ואז צלצול בדלת.
הכניסה בבניין עם אינטרקום. מי זה? אולי שפרה השכנה, שמוזמנת לפעמים לקפה?
אבל כשפתחה את הדלת, עמדה מולה בחורה בהירה, שיער אסוף, טריקו פסים ארוך, ג’ינס, תיק גב. זה יתברר רק אחר כך, עכשיו ראו רק עיניה, התינוקת הקטנה עטופה בשמיכה חומה בידיים.
המבט היה צר, הפנים מתוחות, נשימה עמוקה, ואז פסעה בפנים קרוב, הגישה את התינוקת ואמרה:
זה בשבילך!
רחל לקחה את התינוקת, שפתון עוד ביד, עיניה יורדות לבדוק… אלוהים, תינוקת!
מרימה מבט הבחורה כבר יורדת במדרגות.
רחל עומדת במבוכה:
זה הילד של עודד, אני חייבת ללכת ללמוד…, רגליה נבלעות במהירות במדרגות.
טריק! הדלת נסגרת למטה.
וזהו…
עוד רגע עומדת רחל במבואה; התינוקת ביד. היא שהתכוונה רק להוריד אשפה… עוד שקית הופיעה, של הבחורה.
הסיטואציה לא נהירה, אבל פתאום האימה מחלחלת זה חי, זו ילדה! ומה היא אמרה? הבת של עודד?
באמת עודד?
רחל ישבה עם התינוקת בסלון, כל המחשבות מתרוצצות. אם כבר “עודד”… הרי לבן שלה קוראים דניאל, ולא עודד. דניאל, נשוי ליעל, גר עם הילדים בעפולה. הבעל שלה, יוסי, נפטר כבר לפני חמש שנים.
אין שום עודד במשפחה למי היא מתכוונת?
התינוקת מייבבת קלות; רחל פורשת שמיכה, פותחת תינוקת חייכנית, אשכרה קטנה, אולי בת חודש.
נו, נו, מה שלומך קטנטונת לוחשת רחל, מחייכת והקטנה בתגובה חצי עוצמת עיניים.
מה יש בשקית? שני בקבוקים, קופסת מטרנה, חבילת חיתולים, בגדים…
רק רגע. אולי הבחורה תחזור? היא לא נראית מופרעת. אולי סטודנטית בלחץ. רחל פונה לחלון לא רואה כלום. עומדת מעל העריסה ומתלבטת להאכיל? להחליף בגדים? אולי אסור בכלל?
לבסוף פורמת בקבוק, בודקת טמפרטורה, מניחה את הילדה על שמיכה מחממת. מתברר שמדובר בבת. אחריות מבעיתה משתלטת השאירו אצלה ילדה! במי טעו?
הבן שלה לפעמים היה פזיז… אולי מדובר בסיפור ישן? לפני שנישא… אבל בבגרותו לדניאל יש חיי משפחה טובים, עבודה מסודרת, באחרונה אפילו קנו מכונית.
הנה, מתוקה, אל תבכי… עוד רגע מחליפים חיתול…
איך אישה עוזבת כך את ילדתה? הידיים מזכירות נשכחות: בטורנדו רחל מחליפה, מקפלת, ומכינה בקבוק. ומיד צלצול אימא שלה!
רחל, איפה את, למה לא ענית?
בדיוק, אמא, רגע…
את כבר בסופר?
עוד לא.
אוהבת אגסים, אבל לא שלפני שבוע של־פני שבועיים, עם הפס אדום כהה…
טוב, אמא.
אל תשכחי! נכון שאת זוכרת?
כן, אמא…
והקטנה מרימה קול… רחל מתקשה לענות; רוצה להסביר יש תינוקת אצלה ביד! אבל לא, עוד לא…
מחשבותיה עוסקות שוב אולי דניאל הוא “עודד”? יש לו עבר פרוע… אולי שיקר לשמו? אפשרי, אבל רחוק מהמציאות.
כשסיימה להאכיל ולהרגיע, מנסה שוב להתקשר לדניאל ללא תשובה.
רחל מחליטה: להמתין. אולי הבחורה תתחרט, תחזור. היא לא נראתה אבודה. עם המשך היום, התינוקת הופכת במרחב לחלק מהנשמה, אבל עדיין אין לספר על כך לאף אחד, במיוחד לאמא, שלא תבהיל אותה.
בצר לה התקשרה לחגית, נכדתה של רחל, לשאול אם דניאל זמין. מתברר שהוא בסיור באילת, בלי קליטה, ושלא יחזור עד מחרתיים. גם לכלתו, יעל, אמרה שתעדכן את דניאל לפנות במוקדם.
בדומה, שילחה לאימה שלל תירוצים על רגל כואבת וארוחה בת.
ולא מזמינה משטרה אולי התינוקת קשורה איכשהו למשפחה. אולי הילדה של דניאל בסוף? לא רצתה לפגוע במשפחתו, אך גם לא ליפול לתסבוכת פלילית.
בלילה ענתה שיחה מדניאל…
אמא, על מה את מדברת? אני דניאל לא עודד! את חייבת לדווח למשטרה מיד!
עוד רגע, עוד רגע, ילדה כל כך מתוקה…
די, אמא, זה מסוכן. דווחי עכשיו!
אבל רחל מתמהמהת, מחליפה חיתול, מאכילה, דוחה את הדיווח לעוד רגע אוחזת עוד מעט באושר, נעצרת בדים הלאה, אך יודעת שאין לה ברירה.
בבוקר, אחרי לילה קשה, מכינה הכל ליציאה, מסדרת תינוקת במנשא, יורדת לסופר, מגיעה לאמא מספרת שכנה השאילה לה אותה.
בבית באמצע היום, הודעה בנייד: דניאל סוף-סוף חזר. תטלפני! משוחחת עמו, מתבלבלת, מספרת, והוא נדהם. שיחות מסתובבות והלב רועד.
ואז דפיקה בדלת.
החולמת בלילה כמה מתוסכלת האם, נכנסת נערה דקה, מתנשפת, מבולבלת… מתברר שזו היא שהשאירה את הילדה: חיפשה את אמא של עודד, בן הזוג שלה לשעבר, אך התבלבלה בבניין “כולן אותו דבר”.
היא יושבת ומספרת, בין דמעות לתה: “קוראים לי תמר, ואותה נועה. אני לומדת סיעוד ב’אסף הרופא’. באה מהמושב גפן, אהבתי את עודד בתל אביב, והוא הבטיח חתונה, הבטיח בבית. כשנולדה, פתאום נעלם. אבא שלי זרק אותי, אמא חורגת הצטרפה. לא היה לי לאן ללכת. חיפשתי עזרה, זכרתי את ההבטחות שלו שאמא שלו תעזור לי. חיפשתי את הדירה, חלמתי אולי תהיה לי אמא כמוך…”
בסוף, רותי האמא של עודד, בכלל דומה לרחל בשיער ובמשקפיים, כאן קרתה הטעות. תמר לא יכלה יותר, ביקשה סליחה.
רחל שמעה, צחקה והזמינה אותה להישאר. “תישארי, לפחות עד שתחליטי לאן. יש לי חדר, טוב שתהיי עם התינוקת שלך לבחינות… אם תבשלי לפעמים, רק תישארי. מה זה כבר משנה לי, ילדים עושים שמח בבית”.
מאותו יום התחילו חיים חדשים. תמר למדה למבחנים, רחל לא חשה עוד לבד. הנכדים התאהבו בנועה, וכולם מצאו משבצת חדשה בלב.
ולבסוף, מי שנעלם לא חזר. תמר יצאה לעבוד כאחות, דיירת המשיכה לגור בדירה עד שלתמר נמצאה עבודה קבועה, ולרחל סיפוק שלא הכירה.
ואני, כשאני נזכרת בזה יודעת, שאפשר להכניס אור לבית, גם בדלת שנותרה פתוחה במקרה, גם כשבורחים מפחד, וגם כשמקבלים זרים ומגלים שהלב יכול לתפוס עוד נשמה, ועוד אחת…
