זה הילד של יגאל…
הסיפור הזה התרחש לאחרונה בדירה מטופחת ברחוב רוטשילד בתל אביב, בקומה הרביעית בבניין בן תשע קומות. שם התגוררה גברת דינה, אלמנה צעירה, פנסיונרית שעובדת ועדיין מלאת חיים.
החיים שלה לא בישרו על שום דרמה הכל היה קבוע: קצבת זקנה, עבודה מזדמנת, חברות טובות שמגיעות בערבי שבת, ביקורים אצל הנכדים וגם עזרה לאמא שלה, שגרה בעצמה בגפה.
אז אותו היום היה עוד יום שגרתי.
בבוקר דינה התקשרה לבדוק איך אמא שלה מרגישה.
יום שבת. דינה כבר שנתיים במשמרות בשירות לקוחות של מרפאה פרטית עונה לטלפונים, קובעת תורים. היום היא בחופש. היה לה ריטואל קבוע לבשל אוכל, לקחת קצת חלות לאמא, לשבת איתה לקפה. לפעמים זה התיש אותה, אבל ככה זה, מצוות כיבוד הורים בישראל.
מרחק של חצר מהבית של אמא לא עניין. לבשל גם לא בעיה. במיוחד שלאמא יש עדיין אמש חמין ועוגת גבינה. רק חמש קומות מדרגות בלי מעלית… אוי ואבוי.
וגם כל התלונות של אמא: כל יום נושמת ונאנחת, מפרטת כל כאב בשלוש רמות, עם תיאורים כמו רופא מומחה. סיפורים שמבוססים גם על מה שמירה מהקומה למטה סיפרה לה, וגם על ד”ר רינה מסטר של ערוץ הבריאות.
כל עצה של דינה נדחתה כלא מבינה דבר אף על פי שדינה עבדה ארבעים שנה כאחות חדר ניתוח בבית חולים גדול.
מה את מבינה? איזה מזרק להגיש?
נו, מילא… עוד יום רגיל.
וגם צריך לעבור בסופר. דינה שמה שקית אשפה במסדרון, עברה למראה למרוח שפתון. בשביל אשה מעל שישים היא החזיקה מעולה רק קמטוטים קטנים, תספורת קצרה בגוון חום דבש, עגילים גדולים עם עין חדה.
״לא לשכוח לקנות לחם שיפון לאמא, וגם חמאה,״ חשבה כשסידרה את השפתיים ופתאום, דפיקה בדלת.
יש אינטרקום, אז מי זאת? אולי רינה מהקומה למטה?
אבל מחכה לה הפתעה: בפתח עמד זוג צעירה, שיער שטני, חולצת פסים קלילה, ג’ינס, ותרמיל על הגב. בידיה תינוקת עטופה בשמיכה חומה.
המבט היה חד, לחוץ, נשימה עמוקה, ואז התקרבה אל דינה, הגישה את הצרור ולחשה:
זה בשבילך!
דינה לקחה מהלם אפילו עם שפתון ביד. הרגשה של משקל… מסתכלת אלוהים, זו תינוקת!
היא הרימה את הראש הבחורה כבר נעלמה חצי מדרגות למטה.
זאת ילדה של יגאל, אני חייבת ללמוד… רגליה של הבחורה נקשו במדרגות. דלת הכניסה נטרקה.
וזהו.
דינה עמדה במסדרון, לא קולטת. חיכתה, אולי הבחורה תחזור פתאום. נכנסה הביתה, ראתה את השקית, חשבה לעצמה: ״רק שלא אשכח את האשפה כשאלך לאמא.״
על הרצפה שקית זרה. רגע… מתי היא הספיקה להניח אותה?
ורק אחר כך ההלם. מה זה? זה תינוק חי! ומה היא אמרה? ילדה של יגאל?
היא אמרה יגאל?
לדינה בן יחיד עמרי שמו. יש לו שני ילדים, גר עם אישתו בחיפה, והיא פה בתל אביב. הבעל של דינה, נדב, נפטר לפני חמש שנים.
מבול של מחשבות. ואז התינוקת שעל ידיה זזה. דינה הניחה אותה על הספה, פתחה את השמיכה פאijama קטנטנה, מוצץ בדמות צפרדע. תינוקת בת חודש מקסימום.
נו נו, קטנטונת ליטפה בעדינות, הקטנה מצצה ותחבה שוב עיניים.
אולי התשובות בשקית? אבל בפנים שני בקבוקי תערובת, קופסאת מטרנה, חבילת חיתולים ובגדי תינוקות.
עדיין היא מחכה שידפקו שוב, שהיא תחזור ותגיד שנפלה טעות… ואז ילך הכל כמו הרגיל: אשפה, קניות, אמא.
דינה גמרה להתאפר, חיפשה בחלון את הדמות של הבחורה. לא נעלבת? איזה חוצפה!
עבר זמן, התינוקת התחילה לזוז דינה עמדה לידה נבוכה, שאלה את עצמה אם מותר בכלל להחליף לה בגד, להאכיל. ילדה של מישהו אחר! חזרה וחיכתה.
בסוף לא הייתה ברירה החליפה חיתול, בגדים גילתה שזו בת.
ועכשיו הפחד והאחריות מתחילים לרדת אל הלב. אין, נטשו לה את הילדה. יגאל… מה אם…?
הבן שלה עמרי היה שובב, עד שהתחתן. היה לה מה להגיד לו אז, אבל בשנים האחרונות נראה שהוא בן זוג למופת. אמנם עמוס בעבודה ובמשפחה, אבל הילדים כבר גדולים והחיים במסלול.
את ילדה טובה, נו נו, נחליף לך טיטול…
אלוהים, האמא של הילדה הזאת פשוט נטשה? כואב לחשוב.
אבל הידיים, העטופות מהעבודה עם ילדים, עבדו לבד החליפה במיומנות, לקחה למטבח להכין מטרנה.
טינג… צלצול. דינה בקושי התמודדה עם היד השנייה.
מה את לא עונה? שאלה אמא.
כלום, אמא. מה רצית?
בסופר כבר היית?
עוד לא, אמא.
אז תקני אגסים, אבל לא כמו אז רק מהסוג עם הפסים האדומים, רכים!
אוקיי, אמא.
הילדה על הידיים מתפנקת, קוקה קטנה. הדודה מנסה לארגן את הבקבוק לפי הוראות האריזה. היא מתחילה לחשוב: מה אם זאת של עמרי בכלל? הוא נסע בצוקי דוד לפני תשעה חודשים, אולי התגלגל לשם? אולי הציג את עצמו אחרת, ״יגאל״?
הלב מתופף, רותחת מטרנה, מתקררת במים קרים, שמאל כבר כואבת.
מה לעשות אולי להתקשר למשטרה? אבל אם זו באמת של עמרי? דומה קצת לנעמי, הנכדה…
ואם כן שערורייה, קרע בבית. לא נעים לדמיין.
קחי, מתוקה. כל הכבוד.
הילדה טרפה בבקבוק, דינה התרגשה מהשלווה הזאת. נותנת לתינוקת לישון, מתקשרת לעמרי לא עונה.
מה עושים?
היא לא ממהרת. מקווה שהנערה תחזור. לא נראית מוזנחת. בחורה רזה, כמעט סטודנטית.
רק לא לספר לאמא, שלא תתחיל דרמות וחפירות סבל.
בינתיים דינה מתקשרת לניב, הנכד הגדול שלה, לשאול איפה עמרי מתברר שהוא בעבודה באזור בלי קליטה, יחזור מחרתיים ומדבר עם אשתו בערבים.
למה לא מעדכנים אותי? היא נוזפת.
אבל היא יודעת הבן עובד הרבה, לא מחויב לדווח לה על כל צעד, אבל עכשיו הלחץ בשמיים.
היא מתקשרת למיכל, כלתה:
מה קורה, צריך להעביר משהו?
לא, אני פשוט מאוד מחכה לשיחה ממנו. בבקשה.
מיכל מבטיחה.
אמא, נקעתי את הרגל, לא אבוא היום… יש לך חמין ואוכל היא משקרת לאמא.
טוב, שלא יחסר כלום אומרת אמא.
לאחר השיחה הזאת דינה מתפנה, מחליפה בגדי בית, מתיישבת ליד הילדה, מתחילה לחשוב. למה לא לקחת למשטרה? הפחד, אולי זו אכן של עמרי. ואולי הבושה.
אולי צודקת הידידה הכי טובה שלה.
רותי, נשבעת, השאירו אצלי ילדה.
רותי לא נבהלת. נופלת לה קריאת שופר בואי נברר, נעלה על העקבות.
קודם כל, בלי פאניקה. העיקר לא למהר לפעולה דרסטית.
לא תתקשרי למשטרה?
ננסה קודם לברר פרטים, אולי למצוא את יגאל.
איזה יגאל? לא יודעת אפילו מי הבחור…
אולי היא הלכה לאיגל אצלכם בבניין, או סתם טעתה בקומה.
יש פה עשרות דיירים. נעלה, נשאל. אל תדאגי.
היום עובר עם הילדה: דינה מחפשת בגוגל כל חצי שעה מדריכים, מסדרת, מחליפה, מעסה, שוטפת, שרה שירי ילדים של עוזי חיטמן.
בערב רותי מגיעה, בודקת עם השכנים, לא מספרת את כל הסיפור.
יש! קוראת רותי בשקט.
תראי, היא נרדמה עכשיו… לוחשת דינה.
רותי מצאה בבניין בקומה שישית גר יגאל.
תכלס, זו רק טעות בכתובת שמחת חיים. בואי נעלה לברר.
ומה אם…?
נלחץ ונדע.
הן עם הילדה, לא עולות במעלית כדי לא להבהיל, דופקות בעדינות.
מי שם? קול של סבתא זקנה.
יגאל פה? עונה רותי.
הדלת נפתחת, סבתא לא מרוצה, פונה פנימה:
יגאל, שוב מחפשים אותך…
הן נכנסות, יוצא בחור משופם עייף, מזוקן, בלב בית, מופתע:
באתן בשביל המחשב?
לא, באנו לדבר איתך. דינה קיבלה בטעות ילדה שהשאירו, אמרו שזו של יגאל.
הבחור בעיניים מופתעות:
ילדה? לא שלי.
אתה היחיד פה בשם הזה רותי לוחצת.
אף פעם לא היה לי ילד הוא מתבלבל.
אולי טעות, היום בבוקר הגיעה בחורה, עשתה בלאגן דינה מסבירה.
וכל זה קשור אליי למה? בחור תוהה לעצמו.
לא רוצה להודות בילדה? רותי ככה, עם חיוך.
אין לי, באמת לא יודע מי אתן עונה.
לא רוצה לבדוק לפחות? מציעה רותי.
רוצה שאתן אצליח לעזור? בלוגר, מומחה רשת. אני אפרסם פוסט, נחפש את האם…
לא צריך, תודה דינה בלחץ, חוששת עדיין.
טוב, אם תרצו תפנו. אני רוב הזמן בבית.
תראי איזה טיפוס רותי צוחקת.
לא נראה לי שקר לוחשת דינה.
בלילה עמרי לא עונה. דינה כבר על סף עצבים, מתקשרת שוב למיכל:
התנפלה עלי ההורות, נו…
שכחתי, אמא! היו בעיות הבריכה של נעמי, סטיב צריך מדים לכדורגל, עמרי התקשר באמצע… יום משוגע.
אילו ידעה…
״מחר אתקשר למשטרה!״
היא מתארגנת, מאכילה, מחליפה, עושה מה שצריך. לפני שממש נרדמות, הילדה בוכה.
אז מגיע הבוקר, והטלפון של אמא תנוח דעתה, תקנה פרות, תמשיך לשגרה.
הן בסופר, דינה קונה לחם, חלות, אגסים. ונעים לה להסתובב ככה, עם ילדה בידיים לא לבד יותר.
אנחת רווחה, שוב מדרגות לאמא. אמא פותחת עיניים:
מי זאת?
לא מי, ילדה של מישהי מהשכונה…
ממתי לוקחים ילדים בלי שם?
דינה צוחקת בלב ומתחילה לחשוב על שם עבורה.
ופתאום סמס. עמרי בשיחה.
היא מתיישבת, הילדה בידיים מספרת כל דבר והוא תדהם:
אמא, מה את מצחיקה אותי, אני נשוי!
אבל… אמרו לי שזה של יגאל…
אמא, את בעצמך קראת לי עמרי, אין לי שום קשר. התקשרי מיד למשטרה! רוצה שאעשה זאת?
אל תדאג, רק דאגתי…
תצטרכי באמת להשתחרר מזה, אל תסתבכי…
דינה מכינה אותה, מסתכלת. בסוף מתכננת להתקשר למשטרה. מחכה שמישהי תחזור, עושה כל מה שצריך, מחליפה, מאכילה ואז הפסקה.
הארוחה מסתיימת, שתיהן נרדמות.
דפיקה בדלת, עוד לפני בוקר.
על הסף עומדת אותה בחורה, עיניים אדומות, מתנשפת.
איפה היא? לאן מסרת אותה? למה לא דיברת איתי מיד?
למה שלא אגיד? מופתעת דינה.
כי זו לא את… זה לא הבית הנכון, התבלבלתי…
אבל היא פה, עונה דינה, מראה לה את הילדה הישנה.
הבחורה נבהלת, אפילו נופלת על הברכיים, בוכה.
דינה עוזרת לה, נותנת לה מים, שוקולד.
תאכלי, תירגעי, אומרת דינה.
היא מספרת. קוראים לה שירה, ולתינוקת אלה.
סטודנטית לסיעוד, ילידת מושב בנגב, למדה שנה ב’ במכללה. באה לראשונה רק לדירה של יגאל, מהפייסבוק. הוא הבטיח, נעלם. ניסתה למצוא אותו, למד רפואת חירום, עבר לירושלים. המשפחה לא תמכה, התפטרה לבד. ברחה עד דינה, העבירה את הילדה, חזרה לבחינות, התבלבלה בבלוק.
בלילה הבינה שזו טעות, יגאל כלל לא הכיר בילדה. רצתה את הילדה מופתעת, חוזרת לדירה הלא נכונה.
על בוקר חוזרת בדמעות לא ישנה, חיפשה את אלה בחושך.
מה עכשיו? שואלת דינה.
אסע חזרה למעונות. אין לי כסף. אנסה למצוא עבודה. אשקול לעבור לדודה.
תישארי איתי. עד שתסיימי מבחנים, נטפל בך ובאלה.
באמת? שואלת שירה בפליאה.
בטח. מתי המבחן המרכזי?
מחרתיים…
מצוין. תשבי, תתכונני. אני בעבודה, אלה תישן, תכיני לה אוכל, יש מטרנה, כל טוב במקרר. תרגישי בבית.
דינה רואה ששירה כבר נרדמה. נושמת.
רותי? מזעיקה אותה בטלפון הכל הסתדר, זה לא של עמרי ולא של אף אחד פה… היא חזרה. לא נרחיק אותה. טוב שלא התקשרתי למשטרה!
***
החלב חזר. שירה סיימה את הסמסטר בהצטיינות. עכשיו היא ודינה מחלקות ביניהן ביקורים אצל הסבתא, חמישה קומות על רגליים.
מעניין הטיפים של שירה מתקבלים בברכה אצל כל המשפחה.
אחרי המבחנים דינה עזרה למצוא לשירה עבודה ב’מגן דוד אדום’ כפרמדיקית. למדה, התייעצה עם דינה, אהבה את התחום.
גם יגאל השכן הבין שהסבתא צריכה טיפול מסור שירה עושה לה זריקות מדי שבוע.
ובסתיו, עלתה שירה עם אלה קומה נוספת אל יגאל, כדי לעזור לסבתא ולשקם לעצמה את הלב, לכתוב לפרק הבא בחיים, בעדינות, הכל מחדש.
