הדיירת
ערב חורפי ירושלמי, קצת אחרי השקיעה, ורחובות שכונת מגורים שקטה לובשים גוון כחולזהוב. שמים בוהקים, אדים מקררים את הלחיים, והאוויר עוד רוחש שארית קרני שמש עמומות שנמסות בין הפנסים וחלקיקי שלג שננעצים על המדרכה. אישה גבוהה, נוכחת, מעל גיל שישים, מהלכת בנינוחות ברחוב רגליה נעולות במגפיים מחויטים, ועל גבה מעיל פרווה אפור, שנראה חדש במיוחד. בפניה החדות עוד שוכנת יופי של פעם, ומהזווית בעצמות הלחיים עולה מעט ביטחון עצמי, ואולי קורטוב גאווה. גבה זקוף, תסרוקתה מסודרת בקפידה. היא יודעת את ערכה.
קוראים לה סימה לוי. למרות שהשנים הצעירות הרחק מאחוריה, היא למדה להעריך את החיים גם בגיל הזה. עשר שנים לבד מאז שמוטי, בעלה האהוב, נפטר והשאיר אותה בודדה מדי. לראשונה בחייה, הכאב לא נבלע אחרי עשרות שנים יחד, אחרי שגידלו את רונן לבן לתפארת. רונן עבר ללמוד בטכניון בחיפה ונשאר שם; התחתן, עשה את סימה פעמיים סבתא, אבל היא רואה את נכדיה לעיתים רחוקות בלבד. תמיד הוא טרוד, אין זמן.
ובכל זאת, סימה לא נותנת ללב להיכנע. היא כל כך ישראלית, לוקחת הכל בפרופורציה. נכון היא בגמלאות והמשכורת דלה, אבל יש לה שתי דירות בירושלים. את אחת מהן, שני חדרים צופה לעמק הצבאים, היא משכירה. רונן דואג לעזור לפעמים דוחף שטרות של שקלים חדשים לכספת שלה, אפילו מבלי שתבקש.
סימה לא סתם צועדת פה היא בדרך לשכנים שלה, לאסוף את דמי השכירות מהשוכרים שבדירתה השנייה. גרה שם זוג צעיר חמש שנים כבר. כשחתמו איתה חוזה בכלל לא היה להם ילד, וכעת יש להם בן שמנמן, נמרוד. היא יודעת למצוא דיירים טובים זה מזל. כבר חטפה מספיק. היו שהשאירו חובות מים וחשמל, היו שהרסו את הדירה… מהניסיון היא למדה להגיע כל חודש, לבדוק ששום דבר לא קורה, ושמעבר חודשי מתבצע כמו שצריך.
עם הדיירים האלו דווקא יש לה מזל במיוחד עם יערה, אשת השוכר, בחורה בשנות העשרים המוקדמות, חיוורת ויפה, עיניים תכולות, תמיד שומרת על הדירה מסודרת, אדיבה להפליא. הבעל? כמעט לא יוצא לה לדבר איתו או שהוא נעול מול ערוץ הספורט או פשוט נעדר מהבית. אף פעם לא הייתה לה עליו טענה. לא מפריע, לא מרעיש.
היא עולה במעלית דירת הרכבת, בדרך לקומה החמישית, ומדמיינת מה תפנק את עצמה לארוחת ערב ברגע שתקבל את דמי השכירות קצת סלמון מעושן, סרטנים שמנים מרחוב מחנה יהודה, אולי אפילו קינוח. הרי היא חיה פעם אחת, כבר לא עובדת, ומתי תשקיע בעצמה אם לא עכשיו?
בכניסה, תמיד מחכה למענה יש לה מפתח, אבל לא בושה, כשהדיירים בסדר. בפעם הזו לא פותחים מהר כרגיל. היא כבר שילבה את ידית הדלת בחרדה דקה, ואז הדלת נפתחת. יערה שם, פניה אדומים, עיניים חצי סגורות נפוחות, ידיים רועדות.
“קרה משהו, יערה? את לא נראית טוב. הכל בסדר?” נשמעת הדאגה בקולה של סימה כשלרגע היא חושדת שאולי הבחורה חולה.
“לא… לא בסדר,” עונה יערה בקול חנוק, מביטה במבוכה לידיים שלה, ואז מורידה את הראש. סימה נכנסת ומיד שמה לב לחדר מבולגן, צעצועים וז’קטים פזורים נמרוד משחק בין הערימות, וארון הבגדים פתוח, חציו ריק.
“אלה כל החשבונות. שילמתי. אבל אין לי איך לשלם שכירות החודש. אני… האם אפשר שאהיה חייבת לך? אני עוזבת מחר, עם נמרוד. רק אתן לי זמן לארוז.”
סימה מתשדרת תדהמה אין שיכרות באוויר, רק בכי ישן. שקט כזה שנחרת בפנים של מי שבוכה עד שאין דמעות.
“למה, מה קורה, יערה? מה קרה עם בעלך? איפה הוא?” היא לא מצליחה לעצור את הדחף לשאול.
יערה שוקעת על הספה, מניחה את פניה בכפות ידיה, קולה נקטע. “אני חולה, סימה. כבר חצי שנה אני לא מרגישה טוב… הייתי עסוקה עם נמרוד, לא היה לי זמן לקחת את עצמי לרופא. בשבוע שעבר מצאתי זמן, הלכתי, עשיתי בדיקות. סרטן, סימה… גילו לי סרטן! ולמחרת שאול שמע הוא פשוט עזב, צרח עלי. אמר שאין לו כוח, שהוא כבר איבד דודה ככה… אסף את הבגדים, אמר שהתגרש. נשארתי בלי שקל, אוכלת לחם וגבינה צהובה, הכל הלך על חשמל וארנונה. אין לי למי לפנות, אין לי איך לשלם על הדירה… אני עוזבת מחר”.
סימה יושבת לידה ועוטפת קלות את כתפה. “טוב, יערה, די לבכות. המחלה מפחידה, בעלך בזוי. אבל את חייבת להחזיק מעמד בשביל נמרוד. מה את מתכוונת לעשות?”
“קראו לי מחר לבית החולים לבדיקה. אבל מה אני אעשה? אין לי אף אחד בירושלים שיעזור עם הילד. אין לי איפה לישון. אולי אבא שלי במושב בצפון, אבל הוא קשיש מאוד גדלתי אצלו. כנראה שאעבור אליו. לא אוכל לקבל טיפול כמו שצריך. אשכב בבית החולים מי ייקח את נמרוד? זה המצב, סימה…”
“תגידי, את נורמלית?” מזדעקת סימה. “מה תעשי שם? את חייבת להיאבק! תישארי בירושלים, תכניסי את עצמך לבדיקה. אני אשמור על נמרוד. כמה שצריך. את לא חושבת אפילו לשלם לי על הדירה עד שתחזרי לעצמך. נתנו לי מספיק בשבילי אני אסתדר, יש לי פנסיה, לא חסר כלום. עכשיו קומי, תארגני את עצמך, תסדרי את הדירה. אני באה מחר בבוקר להסביר לי מה לעשות עם נמרוד בגן.”
עיני יערה מתמלאות תדהמה ותודה שלא נמדדת במילים היא ראתה תמיד בסימה דמות מחוספסת, כמעט מתנשאת, ופתאום כל ההגנות נופלות כאשר זו מושיטה יד בפשטות כנה ומלאת חמלה.
סימה שואלת: “שש בבוקר זה בסדר?” ולפני שיוצאת, היא קופצת לא “עד הדגים”, אלא ל-AM: מסדרון רמי לוי. עוף, פתיתים, בשר טחון מה שצריך כדי להאכיל את הילד בימים הקרובים.
סימה תשבה על נמרוד והילד, כדרכם של ילדים, מתרגל במהרה לניחוח של אמא סימה. היא בונה איתו מגדלי קוביות, מאכילה אותו דייסת בננה. אבל כל הזמן לבה חרד הילדה הזאת, כל כך צעירה, עם חיים שנקטעו באכזריות.
יערה חוזרת אחרי יומיים בינתיים, היא עוברת את הביופסיה. ואז מתחיל ההמתנה. כשהתשובה סוף סוף מגיעה, קולה רועד מהתרגשות.
“סימה, זה רק שלב מוקדם. יש סיכוי גדול לריפוי בניתוח אחד בלבד”
סימה לוחשת: “אמרתי לך. איזה מזל שלא עזבת, שילח לך הגרוש שלך תשחררי ממנו, תתחילי מחדש. עכשיו צריך להתאושש. חכי בבית שלי, לניתוח. הילד אצלי, את מחכה בשקט.”
יערה מתנצלת, מבקשת לשלם, אבל סימה לא מסכימה לשמוע. הם כבר מזמן כמו משפחה.
* * *
שנה וחצי אחרי. באולם האירועים הכי מפואר בירושלים, חתונה שמחה, הרב מחייך, אורחים מברכים. יערה בשמלת כלה, פרח ענקי בשיערה המתולתל, צוחקת לבעלה הטרי ד”ר עמיחי, הרופא שטיפל בה, זה שנתן לה חיים כפולים.
סימה לבושה חליפה בוהקת, יושבת לימינה, נראית מהצד כאמא של הכלה ואולי כך מרגישה. יערה הכירה בו רק עם הזמן אחרי כל ההשפלות של הגרוש, רק לסימה יכלה להאמין.
ורק כעת, כשסימה נוגסת בסלמון המעושן ומחייכת אל עצמה זוכרת את הערב ההוא שבו ויתרה על הדג בשביל דייריה היא יודעת ששום דבר חומרי לא מתקרב למה שמצאה לא בת, אלא שתי נשמות חדשות.
רונן רחוק, אבל יערה כאן, נמרוד איתה, יש לה משפחה חדשה. היא עוצרת בין הדמעות כשהכלה, קמה, נוגעת בזר בידה ואומרת בקול:
“אני רוצה להודות לבן אדם בלי שעזרה הזו, כל זה לא היה קורה. סימה לוי, את בשבילי אמא, שלא הייתה לי אף פעם. תודה לאלוהים שנפגשנו, תודה על כל רגע שהיית שם בעדי”.
סימה לא מגיבה רק לוגמת מים בתשומת לב, כדי שאיש לא ישים לב לדמעה החמקנית שזלגה מעינה.
