יומן אישי, 17 ביוני
היום חייתי את הבוקר החדש שלי בדירה של יוסי, הגבר שהכרתי בבית ההבראה בחוף הכרמל. קשה להאמין כמה הכל התהפך בשבועות האחרונים. רציתי לשתף את מיקה, הבת שלי, בכל מה שמתרחש, אבל לפני שהספקתי, קיבלתי ממנה הודעת ווטסאפ: “אמא, שמעתי שעברת דירה. זה אמיתי בכלל?!”
נעצרת לי הנשימה. רק אתמול דיברנו על מתכון לעוגת תפוחים, והיום קולה בהודעות נשמע רשמי, ריחוק מצמרר.
ניסיתי להרגיע אותה וכתבתי שהכל בסדר, נדבר בקרוב. היא לא שלחה תגובה. הבנתי שזה לא משמח אותה. מבחינתה, זו מכה בגידה בסדר הנכון של הדברים.
ואני? ישבתי ליד השולחן במטבח של יוסי, האוויר מתמלא ריח קפה טרי ועץ אורן מהמרפסת הפתוחה. יוסי אחז לי ביד, מבטו חם הכרנו רק לפני שלושה חודשים, אבל זה לא הרגיש כמו רומן קיץ קליל.
הכל התחיל משאלה קטנה בארוחת ערב בבית ההבראה: “המרק הזה מרגיש לך מדי מלוח?”. חייכתי אליו בחיוך ביישני, ותוך רגע, כמו במתכון הכי פשוט הכל התחבר.
עשרות טיולים רגליים, שיחות עד חצות, החלפנו טלפונים. חזרתי הביתה וחשבתי שזה סתם משהו מתוק, חולף. אבל יוסי התקשר. ועוד. ועוד.
לאט לאט התחלנו להיפגש בקפה על שדרות רוטשילד, בארוחות קלות, וכשקרא לי לבקר אצלו במושב, הרגשתי כמו שהתגעגעתי להרגיש חום, התעניינות, ראיה אמיתית. הייתי אלמנה כבר שבע שנים. הרבה מהן חייתי בין ענייני ילדים, נכדים, שכנות, רופאים ובתי מרקחת. שכחתי מה זה להרגיש בשביל עצמי. כאילו כל שאריות הרגש התנדפו עם השנים.
ופתאום גיליתי בגוף תחושות חדשות. בכל פעם שהוא חיבק אותי נשכחים פתאום הקמטים והבדידות. יום אחד הציע: “יש לי חדר פנוי. תוכלי לבוא לכמה ימים, או להישאר יותר…”.
התרגשתי כמו נערה. ארזתי מעט בגדים מבלי לספר. לא רציתי להסביר לבנים פחדתי מכל תגובה.
מבחינתי, זו הייתה החלטה של הלב. בשבילם גחמה. כשמיקה לא חזרה אליי ניסיתי להתקשר. ניתקה את השיחה.
הבן שלי, רועי, התקשר יום אחרי: “אמא, מה את עושה לעצמך?”. הוסיף אחר כך: “האנשים מדברים… בגיל שלך לא עושים שטויות כאלה”. ניסיתי לצחוק “באיזה גיל, בן? אני רק בת שישים ושש!” הוא לא הבין את הבדיחה.
מבחינתם נשארתי תמיד בבית זמינה לכל שיחה. משגיחה על הנכדים, שולחת העברות בנקאיות, עונה לכל בקשה.
פתאום הם כועסים. חותכים לי בשיחות. “תמיד היית אחראית, ופתאום מתנהגת כמו נערה!”, “אי אפשר פשוט לעזוב ככה!”, “מה יגידו האנשים?”.
אמרתי שלא נולדתי בשביל אנשים אחרים. מאז, רק התרחקנו. הנכדים לא מתקשרים, לא קיבלתי הזמנה ליומולדת של הקטנה. הלב נשבר, אבל לא חזרתי אחורה.
כי פה, בבית הקטן במושב עם הגינה והריח של הפקאן, עם יוסי שמכין לי כל בוקר קפה ואומר “בוקר טוב, יפה שלי” אני פשוט אני. לא סבתא, לא זקנה. אני.
בערב אחד הסתכלתי עליו ושאלתי: “אתה חושב שהילדים יבינו פעם?”. יוסי חייך, משך בכתפיים. “לא יודע, אבל את הבנת את עצמך. וזה מה שחשוב”. בכיתי הרבה באותו הלילה. לא מעצב. מהתרגשות.
אין לי מושג איך ימשיך הסיפור הזה. אולי יחזרו. ואולי לא. אבל ברור לי אף אחד לא יכול לקבוע לי עד מתי מותר לי להרגיש, לאהוב, ולהתרגש. אהבה היא לא עניין של גיל.
עכשיו אני מרגישה באמת צעירה. אולי זה לא פשוט להיות מאושרת כשהעולם מסביב נגדך, אבל זה האושר שלי אמיתי, מוצדק.
לילדים יש את החיים שלהם. גם הנכדים בסוף יגדלו. ואולי יום אחד יסתכלו עליי ויבינו שהם לא זוכרים אישה שעשתה טעות, אלא אישה שהעזה לבחור בעצמה.
ואם ישאלו אם אני מתחרטת אגיד שאני מצטערת רק על דבר אחד: שלקח לי כל כך הרבה זמן. כי אף פעם לא מאוחר להתאהב מחדש.
