הגינה של דבורה כבר שנים הפכה לקבר לבנה. לא בפועליונתן קבור בבית העלמין בצפון תל אביבאבל היא הפסיקה לשתול משהו ביום שבו מת ממנת יתר, אצלם בחדר האורחים. לתת לעשבייה להשתלט הרגיש לה כמו המעשה הכי ישר שיכלה לעשות. היא נכשלה בו. הגיעה מאוחר מדי. אמרה את המילים הלא נכונות כשביקש עזרה. היום, בגיל שבעים ושלוש, היא חיה לבד בבית שבו נפטר בנה, לא מצליחה לטפל יותר בגינה שהייתה פעם שמחת חייה הגדולה מכולן.
עד שיותם הופיע, מלווה בעובדת סוציאלית ואזיק אלקטרוני בקרסול. “שירות לציבור בהוראת בית משפט,” הסבירה העובדת. “תשעים ימים. עבודה בגינון.” יותם היה בן שש עשרה, כעוס, והזכיר לדבורה את כל מה שחששה שיונתן יהפוך להיות. נתפס מוכר סמים, צועד באותו מסלול שסיים את חייו של יונתן. השופט הורה שישרת אצל קשישה מהקהילה במקום מעצר לנוער. דבורה כמעט סירבה. אבל משהו במבט של יותםמתריס, אבל גם מבוהל ואבודהזכיר לה את יונתן שלפני הכל, כשעוד היה ילד ששתל איתה עגבניות ואמין שהעולם יפה. “הגינה שלך,” אמרה לו. “אני לא נוגעת בה יותר. תעבוד לבד.”
שבועות ארוכים יותם נאבק בין העשבים בשתיקה זעופה, בעוד דבורה משקיפה מהחלון, ליבה נשבר שוב ושוב. הוא היה קשה עם הצמחים, כועס על האדמה, רואה בעבודה עונש ולא ריפוי. ואז, בוקר אחד, מצאה אותו קופא במקום, בוהה באבן הקטנה שהניחה לזכר יונתן בין הקיסוס. “מי זה היה?” שאל בשקט. דבורה יצאה לראשונה מזה חודשים החוצה. “הבן שלי. הוא מת פה. מנת יתר. ישנתי למעלה כש…” קולה נשבר. “הייתי צריכה להציל אותו.” יותם הביט בה בהבנה חדשה. “גם אח שלי מת ככה. אני מצאתי אותו. מזה התחלתי למכוררציתי שלפחות על זה יהיה לי שליטה.”
מאותו יום עבדו יחד בגינה, לא עוד בשתיקה אלא בשיחה: על יונתן ועל אחיו של יותם, על התמכרות ואובדן, על האשמה כשהחיים ממשיכים ואהוביך לא. דבורה לימדה אותו על הפרחים שיונתן אהב, על התבלינים ששתלו, על הירקות שגידלו יחד. יותם עבד ברכות חדשה, מבין שכל שתיל הוא זיכרון, כל לבלוב כמו תחייה קטנה. “אמא שלי לא מדברת על אח שלי,” סיפר יום אחד. “עושה כאילו הוא לא היה קיים. אבל אני לא שוכח אותו. לא רוצה לשכוח.” דבורה הניחה יד על כתפו. “אל תשכח. לזכור זה לא להיתקע בעבר. לאח שלך מגיע שיזכרו אותו. גם לעתיד שלך מגיע.”
ביום האחרון לשירות שלו, הגינה הייתה אחרתמלאה בצבע, מסודרת באהבה, מין מצבה חיה שמכבדת את האובדן אך גם מחבקת את החיים. דבורה עמדה לצידו, מתבוננת במה שיצרו יחד. “במשך שתים עשרה שנה הענשתי את עצמי בגינה הזאת,” אמרה. “עזרת לי להבין שאבל יכול לפרוח ליופי אם משקים אותו באהבה ולא באשמה.” יותם מחה את עיניו. “הצלת אותי, דבורה. כמו שרצית להציל את יונתן.” היא חייכה. “הצלנו זה את זו.” לפני שהלך, פנה אליה: “אפשר להמשיך לבוא? למרות שסיימתי פה?” דבורה חייכה בדמעות. “הגינה הזאת גם שלך, עכשיו.” וכך זה נשארגינה ששם שניים נטועים בכאב, אבל צומחים יחד לתקווה, מגלים שהדברים היפים ביותר צומחים לפעמים דווקא במקומות שנהיו שוממים לגמרי.
