את יודעת, לפעמים אני נזכרת בימי הילדות של רועי הוא הרי גדל במשפחה לא פשוטה בכלל. אבא שלו, מין טיפוס שאהב לשתות, כל הזמן קפץ מעבודה לעבודה, ואמא שלו, תמר, הייתה קורעת את עצמה לדואר כל יום ורצה הביתה לנהל משק בית, רק כדי להצליח להאכיל שלושה ילדים.
רועי היה הבכור, אז ממש עזר לה, שמר על האחיות הקטנות, הביא מים, סחב עצים וכשהבנות גדלו קצת, גם הן התחילו לעזור. אבל עד אז אבא כבר לא היה. שתה איזו שטות, משהו חזק, ומת עם כמה חברה.
לא שהחיים נהיו יותר קלים. תמר, אמא של רועי הייתה מהנהנת לעצמה, נאנחת:
“לפחות היה שקט, לא התווכח, וכסף קצת, אבל עדיין שם. איזה ראש טיפש, גדי… למה עזבת אותנו באוויר?”
רועי, בשביל לא לשמוע את האמא נאנחת, היה מסיים את המשימות מהר ויוצא מהבית. היה פוגש את החבר’ה למפגשים הקבועים, באיזה בית ישן בקצה המושב, שעומד ריק כבר שנים. כולם היו יושבים על המדרגות הגדולות כאילו זה ספסל, פותחים שקית גרעינים ומתחילים, כל אחד בתורו, לספר סיפורים בין אם אמיתיים, בין אם ממציאים.
גרעינים? לרועי לא היו. גם הבית שלהם אף פעם לא קנה, כי חוסכים על הכול. אבל תמיד הייתה שם נועה, השכנה שלו ילדה מתוקה עם עיניים חומות גדולות שממש בשקט הייתה מחלקת לו כמה גרעינים, כאילו במקרה. כל פעם דוחפת ליד או בכיס, מתנהגת כאילו כלום, בלי להבליט.
רועי היה לוחש “תודה”, נהנה מכל גרעין, ואחר כך הבין שנועה יושבת קרוב אליו בכוונה. בהתחלה התבייש, אבל עם הזמן התרגל ותמיד התיישב לידה.
אבל אתה יודע, רועי אף פעם לא הרשה לעצמו לקחת דברים סתם ככה. אז הוא התחיל לעזור לנועה בגינה, כשאמא ואבא שלה היו בעבודה. כל פעם בא, מתיישב לצידה, מנכש עשבים, מדברים קצת.
נועה לא סירבה, אפילו אהבה את זה, כי היה לה שמח איתו. אחרי שהיו מסיימים לעבוד בגינה, הייתה מביאה קנקן תה חם, עוגיות, לפעמים בורקסים. רועי תמיד היה עושה “כאילו” מסרב, אבל היא לא הייתה עוזבת אותו עד שהיה טועם ומשתהה על כל נגיסה.
את יודעת מה זה? בבית שלהם ממתקים זה רק בחגים. בלב, הוא תמיד הודה לנועה על הפרגון.
רועי השתדל גם בלימודים לא רצה להיראות פחות מהשאר. היה לו קשה עם הספרים, אבל בספורט הכי טוב. אז ככה, אחרי התיכון, הלך ללמוד הנחיה לספורט. נועה הלכה לה להיות אחות.
כשהתבגרו, כבר לא ראו אחד את השנייה כמו פעם, רק בחגים, כשחזרו מהעיר. רועי גדל, היה פעם רזה-רזה, ופתאום גבר חסון. אבל נועה נשארה אותה ילדה עדינה, עם עיניים חומות, צוחקת, דקה וחייכנית.
היא התחתנה מוקדם, עוד לפני גיל עשרים ושש, אחרי שההורים נהרגו בתאונה. חיפשה נחמה, רצתה להקים משפחה כמה שיותר מהר, לברוח מהעצב.
כשהוא שמע פתאום שנועה נישאה למישהו מהמושב דיויד שטותניק, אחד שכל הזמן מדבר הוא לא הבין מה היא מצאה בו. הוא חשב שהם לא מתאימים בכלל. אבל הם התחילו לחיות יחד, ותוך שנה כבר היה ילד קטן בבית.
רועי לא מיהר בעצמו. הפתיע את אמא שלו, כי התברר שבעבודה בבית הספר לספורט גילה שיש לו ידי זהב דאג לארגון תחרויות, תוך שנה קידמו אותו למנהל מרכז הספורט בפתח תקווה.
האחיות שלו כבר התחתנו, עברו לתל אביב. אבל החיים של נועה עם הבעל ממש לא הסתדרו.
אמא שלו מספרת לו:
“שמע, רועי הבעל של נועה מזכיר בול את אבא שלך. שותה, מסתובב, לא אכפת לו מאשתו והבן. ליבי עליה…”
רועי דופק על השולחן:
“אוף, למה היא התחתנה איתו בכלל? היה לה טוב לפניו. זוכרת מה היה עם אבא? רק כאב לב…”
“כן, כן, בדיוק”, ממשיכה אמא. “הוא מוכר מהבית הכול בגדים, מערכת סטריאו, גביעי קריסטל שהיו להורים שלה, אפילו מגבות. ומישהו מהשכונה קונה! יודעים שזה הולך לערק, ועדיין לוקחים…”
רועי שואל: “היא באה לבקש כסף?”
“לא, היא לא מבקשת. אבל קשה לה, מאוד קשה. המשכורת שלה קטנה, ובעל כלום.”
רועי קם, הולך הלוך ושוב. אמא מבקשת:
“אל תתערב, בן שלי. זה לא עסק שלך. זוגות זה חידה, ואם היא איתו כנראה אוהבת.”
אז רועי יושב ומספר לאמא איך כל הילדות נועה נתנה לו גרעינים, עוגיות, סוכריות, ותה. והוא פשוט לא יכול לשבת בשקט כשהיא סובלת, ועוד עם ילד קטן…
“אז מה אתה מתכנן, רועי?” אמא חוששת. “רק אל תיגע בו, שלא יכניסו אותך לכלא! נמצא איך לעזור בכל זאת.”
הוא מהנהן, נוסע אל העיר, ותוך כמה ימים חוזר עם הרכב פורק לאמא שקי גרעינים, קרטונים של אוכל אורז, פסטה, קמח וגם ארגזים של מתוקים, סוכריות, שוקולדים, דברים טובים.
“אמא, הבאתי אוכל לכל החודש, אל תתפלאי מהכמויות של הגרעינים נועה תבין. אל תתני לי בעצמי לתת לה, זה יראה לא נעים. תעשי את זה בצורה עדינה. תחלקי בינך לבינה.”
“אבל מה עם האחיות שלך?”
“להן אני תמיד שולח כסף לחגים. והן, תודה לאל, נשואות טוב.”
רועי עוטף אותה בחיבוק, מתניע את האוטו וחוזר לעיר.
אמא פותחת את השקיות שני שקים של גרעיני חמנייה טריים.
“אוי, איזה טעים הולך להיות…” צוחקת לעצמה ומתחילה לארגן בארון כל מה שבא מהבן.
כמו שהוא ביקש, תמר מתחילה להגיע אל נועה בשקט, פעם בשבוע. מביאה חבילה קטנה מתחת למעיל.
בהתחלה נועה לא רצתה לקחת, אבל כשזה הגיע לעניין הגרעינים היא הבינה מייד מאיפה הכול מגיע.
היא בכתה, נגעה בגרעינים, ואז אמרה:
“תמסרי לרועי תודה ענקית. עוברות שנים והוא זוכר. רק שידאג לעצמו, אני כבר הגשתי בקשה לגט. בקרוב ייגמר המחלה הזו, יש לי תקווה.”
תמר חזרה הביתה, לא ידעה מה לחשוב עכשיו נועה תהיה אישה חופשייה, ורועי הרי פנוי…
מה יהיה, רק אלוהים יודע, היא רוטנת לעצמה.
עם הזמן, נועה באמת פורחת יש לה כבר וילונות חדשים, הבן במעון, כולו דומה לה, ותמר לפעמים באה לשמור. הילד כבר קורא לה “סבתא”.
רועי מגיע הרבה, תמיד מביא צעצוע חדש, ומשוחחים, שותים תה, אבל לא מזכירים אף פעם את הנישואים של נועה, כאילו לא קרו בכלל.
תמר כבר יודעת מה קורה:
“רועי, מתי נועה באה אצלך? והילד?”
“אמא, אולי תשאלי קודם מה שלומך?” הוא מחייך.
“תפסיק, לך אליה כבר! היא בבית, בטח מחכה. תפסיקו לשחק מחבואים, כל המושב כבר מרכל. יאללה!”
רועי מודה לה, מחבק אותה חזק, ואז פתאום מניח על השולחן זר כריזנטמות לבנות שקטף במיוחד.
בלי להתבייש, הוא הולך לבית של נועה.
“תראו איזה מרכלות השכנות” רועי מחייך לעצמו, “חכי, עוד תראו…”
הוא ניגש למדרגות שהכיר מהילדות, לא יודע שבפנים, מאחורי התריסים, נועה עומדת בלב דופק, קולטת אותו נושא לה את הפרחים…
מרצדס-בנץ שחורה עוצרת בכביש הצר של שכונת התקווה בדרום
החתול, נבגד, ננטש, הופנה לו עורף הכל בגלל תוצאות בדיקה.
