רותם הלכה לעבודה, אך לפתע שמה לב ששכחה את הטלפון בבית. היא החליטה לחזור, נכנסה למעלית ו… המעלית נתקעה בקומה השמינית! רותם ישבה וחיכתה שמישהו יבוא לשחרר אותה, ופתאום שמעה את קול בעלה, עידו, מהמסדרון. הוא עמד שם עם אישה אחרת.
יקירתי, אמר עידו ברוך. כמה אני מחכה לרגע שנהיה שוב יחד.
הלילה נהיה, ענתה האישה, שמה היה רונית. תחכה לי אחרי עשר.
בעלך שוב במשמרת לילה?
כן, כל השבוע הוא לילות, ענתה רונית בקול רך. יוצא בעשר וחצי ורק בבוקר חוזר. דרך אגב, הוא עוד מעט חוזר, אז נצטרך למהר.
למה המעלית לא מגיעה כבר? רטן עידו.
הם שוחחו עוד כמה דקות ליד דלת המעלית, עד שהבינו שהיא תקועה וירדו ברגל במדרגות.
בשיחה, עידו הודה לרונית על אושר הרגעים המשותפים שלהם.
תחילה, רותם לא הייתה בטוחה שאלו עידו ורונית, בכל זאת, יש עוד דיירים בבניין. אבל כשהוזכר שמה ושם בעלה, הבינה פתאום שבעלה בוגד בה עם השכנה מהדירה שבקומה השמינית.
רותם עצרה רגע, נשמה עמוק ושיננה לעצמה: ככה זה? עכשיו ברור למה הוא כל ערב יורד להתאוורר בלילה… אוויר כזה, אני עוד אראה לו!
כעבור זמן מה, הגיע טכנאי ופתח את המעלית. בראש של רותם כבר קם לה רעיון…
לאחר מכן, כשהגיע הלילה, עידו שוב שלף את התירוץ הקבוע: “רק קפיצה קטנה החוצה, קצת אוויר טרי, אחזור עוד שעה”.
עידו? קראה רותם יורד גשם בחוץ!
נו, אז מה? אצא עם מטרייה, טוב ללב לצעוד קצת.
אולי הפעם תוותר? אפשר לפתוח חלון…
לא, זה חייב להיות בחוץ, את יודעת.
טוב, הבחירה שלך. רק שים לב, היום לא יום המזל שלך…
די עם האמונות תפלות שלך! אחזור עוד שעה גג.
אבל עידו חזר לאחר חצי שעה בלבד. התברר שבעלה של רונית קיבל טלפון מסתורי, מישהו סיפר לו שאשתו בוגדת בו… עם השכן מהבניין.
כשעידו דפק בדלת, רותם פתחה חריץ ונתנה לדלת להישאר על השרשרת.
איפה המטריה? שאלה בקרירות. ואיפה המעיל והנעליים שלך?
תקפו אותי ברחוב! קרא עידו. לקחו לי הכל, גם את הנעליים. פתחי לי מהר!
את הבגדים שלך אספתי, השארתי אותם ליד פח האשפה. תמסור דרישת שלום לרונית.
למי?!
רונית, מהשמינית.
רותם סגרה את הדלת והלכה לצפות בטלוויזיה. בלבה חשבה: איזה מזל שהילדים כבר עזבו את הבית, לא היו צריכים לראות את הבושה הזו.
עידו רץ במהירות לעבר פח האשפה, פתח את המזוודה שם, לבש בגדים, והחליט להזמין מונית ולנסוע לאמא שלו. ואז הבין הטלפון שלו נשאר בדירה של רונית. לא הייתה לו ברירה אלא לעלות שוב ולבקש טלפון מרותם.
הוא נכנס שוב לבניין, ונכנס למעלית שבדיוק נתקעה, כי הייתה הפסקת חשמל בכל הרחוב. דקה והאור חזר, עידו השתחרר מהמעלית. רותם כבר יצאה לעבודה, והמפתחות (השייכים לדירה של אשתו) לא היו אצלו.
כשהתחיל בירידה ברגליים, פגש את רונית ליד המעלית.
יש לך את הטלפון שלי? שאל בעדינות.
כן, וגם הדברים שלך, ענתה והביטה הצידה.
הם ירדו יחד בשתיקה. כל אחד מהם הזמין מונית אחרת, וכל אחד הלך לדרכו כל אחד לשיעור חיים משל עצמו.
כי לפעמים, כשאנחנו חושבים שאפשר לשקר בלי שאף אחד יבחין, במפתיע אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים בדיוק במשמעות הכפולה של המעלית עד שמבינים שנאמנות ויושר חשובים יותר מכל תירוץ ותחבולה.
