7 במרץ, 2023
קשה לי להוציא מהראש את סיפורה של דְבִירָה שָׁלוֹם. שלושה עשורים אף אחד לא ידע על קיומה. בלי חשמל, בלי מים זורמים. במדינת ישראל המתקדמת, כשבירושלים וְתֵּל־אָבִיב כבר חיים בטכנולוגיה ונוחות אישה אחת בגליל העליון חיה כאילו נקלעה למאה הקודמת.
רק כשהסיפור שלה הוקרן בטלוויזיה מול מיליונים, אף עין בארץ לא נשארה יבשה.
הכול התחיל בתחילת שנות ה-70. צוות צילום מערוץ הראשון הגיע לצפון הרחוק, לתעד עוני מיישובים מבודדים. הם לא תיארו לעצמם שימצאו לא רק כתבה, אלא אגדה מהלכת אישה שנראתה גיבורה מתוך סיפור של ש”י עגנון, בתוך נופי הגליל המחוספסים.
על מפתן בית אבן קטן, פתחה להם את הדלת דמות רזה, מלאה קמטים, בלבוש דל ובלוי. בפנים: קירות אפורים, קרני שמש חיוורות מחלון קטן, וקצת חום מהפתיליה שעמדה בפינה.
הידיים שלה היו חרוצות סדקים מהקור, הפנים חרושות על־ידי רוחות וחול. החיים צומצמו למועט: דיר, מעט אדמה, ושקט. והיא מספיקה כדי להמשיך לחיות.
כאן נולדה דְבִירָה ב-1926 למשפחת איכרים. מאז ילדותה הכירה שחרים קרים, קרח בדלי, גרירת מים מהמעיין, לילות חורפיים קשים וימים שאין בהם מנוחה לרגע. אט־אט הלכו כולם לעולמם האב, אמה, הדודים. בגיל 32 נשארה לבדה היא, ההר, והמשק המיותם.
אדמה שהייתה דורשת צוות של גברים משכימי־קום היא סחבה בעצמה. לא מכוח עיקשות או גאווה, אלא מתוך מסירות לאדמה עליה גדלה.
החיים שלה לילות קפואים בבגדים כמו שהם, ימים של 17 שעות עבודה, שבועות שלמים בלי לדבר עם אדם. רק הרוח, עננים ושקט.
כשהבמאי יואב ארזי שמע לראשונה על “האישה מהמאה שעברה”, יצא לחפשה. חצה שיטפונות, דפק על דלתה מצא שם לא קרבן עלוב, אלא אישה שלוה וגאה.
היא לא התלוננה. לא קראה לחמלה. רק סִפרה בשקט, בפשטות, איך עוברים ימיה.
הסרט שודר בינואר 1973. בלי פאתוס, בלי קריינים, בלי מוזיקה. רק חיים: בקרים קפואים, ארוחות־בוקר שקטות, עבודה קשה. וכל עם ישראל עצר את נשימתו. ראיתי את ההורים שלי צופים בו בדממה, ואז בוכים כמו ילדים.
אחר כך הגיעו המכתבים, תרומות, הצעות חיים חדשים. חשמל, רדיו, מים חמים, שכנים הכול נכנס לראשונה לביתה הצנוע. אבל היא לא השתנתה. לא חיפשה תהילה, לא סלבריטאות. המשיכה פשוט לחיות.
כשבריאותה לא אפשרה עוד להמשיך במשק, מכרה אותו ועברה לבית קטן בראש־פינה מרחק קצר, אך עולם אחר בנוחותו. פתאום היו מים זורמים, חימום, וחברה.
אחר־כך החלה לכתוב ספרים, השתתפה בסרטים תיעודיים חדשים, אפילו נסעה לביקורים בירושלים ובדרום. כולם ראו בה סמל ומופת. היא עצמה סיכמה: רק עשיתי את מה שצריך.
נפטרה ב-2018 בגיל 91. הבדידות לא קסמה לה פשוט לא היה מי שימשיך את החיים שידעה. עוצמתה הייתה בשקט. בלי במה, בלי קהל, בלי מחיאות כפיים.
כשגילו אותה, לא דרשה רחמים. רק רצתה שיראו אותה. ופתאום כל המדינה ראתה לא מושא רחמים, אלא אדם שיש בו כבוד עצמי. ראיה לעוצמה שקטה כזו שלא עוצרת את ההיסטוריה, רק חיה אותה.
היא הזכירה לי: לעיתים הגבורה הגדולה ביותר נמצאת רחוק מהאור, המצלמות והקהל בין הרי החרמון, הרוחות והשקט, אצל מי שממשיכים בשקט לשאת את חייהם.
השיעור שלי מהיום הזה: לא צריך מעשים גרנדיוזיים כדי להיות גבור. לפעמים, עצם הבחירה לחיות בנאמנות ושקט זו היא הגבורה האמיתית.
