הייתי אז בן חמש או שש, ממש לפני בית הספר, בתחילת שנות התשעים, כשאל היישוב הקטן שלנו בגליל הגיעו לגור זוג פנסיונרים מתל אביב סבתא זהבה ודוד ברוך. הם קנו בית נמוך מולנו, רק שני חלונות כלפי הרחוב, אבל עם חלקת אדמה ענקית מאחור, שהם, בגלל גילם, סירבו לעבד בעצמם. כל יום יצאו להליכה פעם ביער, פעם לנחל, ורק לעיתים נדירות נסעו לעפולה לקניות. הם חיו בשקט, כמעט לא הרגשנו בהם. אצלנו לא התארחו, רק פעמיים בשבוע נכנסו לקחת חלב מפרותינו. למרות שלמשפחתנו היו פרות ותרנגולות, לא היינו עשירים, וסבתא זהבה תמיד דאגה לי למתנה קטנה בשקט חפיסת שוקולד, מחברת, או קצת שקלים בודדים. לא היו להם ילדים.
חלפו אולי שלוש שנים ככה, ולאחר ערב חורפי מאוחר, בדיוק כיבינו את הטלוויזיה והלכנו לישון, נשמעה דפיקה מן החלון. זו הייתה סבתא זהבה, שבקול חלש אמרה: ברוך נפטר.
עזרנו לה בארגון ההלוויה כמיטב יכולתנו.
סבתא זהבה התקשתה מאוד עם מותו של ברוך, חלתה, ובקושי יצאה יותר מהבית. אנחנו הבנים התחלנו לבקר אותה כמעט כל יום, וכל מפגש היא סיפרה לי שוב איך חיו עם דוד ברוך 52 שנים יחד, שנים עבדו בבית חרושת רועש בדרום תל אביב, ואיך בפרישה החליטו לתת את הדירה לאחיינית ולעבור ליישוב, לחיות בטבע.
הגיעה האביב. סבתא זהבה החלה להתרגל לחיים לבד, חזרה לעצמה, ויום אחד קראה לי אליה והראתה לי קופסה עם גור כלבים אפור קטן ומפרפר בזווית. לא אהבתי כלבים במיוחד, אבל ברגע שראיתי את הגור הזה, לבי החסיר פעימה והתאהבתי בו עד כלות.
עד היום אני זוכר, שנים אחר כך, איך ישבתי אצלה על הרצפה, מלטף את גופו הצמרירי של הגור באצבע אחת, בזמן שהיא מביטה בנו בחיוך גאה בלי שיניים ראשונה מזה זמן רב.
מעולם לא היו לנו בעלי חיים בבית, לא כלב, לא חתול, וגם ילדים לא היו, היא לחשה. וזה קשה לבד. אותו מצאתי היום ליד השוק הראשי בעפולה, קפוא ומתייפח. תראה איזה מתוק הוא
אני פוחד אפילו לנשום עליו.
מה הוא אוכל? הוא בטח רעב! פרצתי בבכי.
חיממתי לו חלב, אבל הוא לא שותה מקערה, צריך בקבוק, ואין לי. מחר אקפוץ לקנות, היא לחשה אגומה.
רצתי במהירות הבזק הביתה, ושלפתי מהפה של אחותי הקטנה, ישנה, את המוצץ שלה.
הסתבר לגור רק ימים ספורים. במאמץ דחפתי לפיו את המוצץ, לחץ חזק ששום טיפה לא תברח, דואג כל שנייה שיחיה.
שבוע שלם חיפשנו יחד שם. סבתא זהבה רצתה, בצחוק, לקרוא לו ג’ינג’י, על אוזניו הקטנות החומות, ואני דווקא התעקשתי על שלוּם, כי הוא ישב תמיד בשקט, בקושי השמיע קול, וגם אנחנו לצדובה היינו חרישיים. כך התקבע שלוּם, שלומי, שלוּמקה.
ארוכים היו השבועות בהם טיפלנו יחד בשלום חיממנו חלב, בישלנו אוכל מיוחד, ובימי השמש כבר שחררנו אותו החוצה מהקופסה לאדמה שבחצר. שלום, אולי משום שאימו לא גידלה ולא ליקקה אותו, היה חלוש ולא בריא. עשינו מעל ומעבר בשבילו. כל יום אחרי בית הספר לא נכנסתי אפילו הביתה ישר לסבתא זהבה לבדוק את שלוּם, רק אז שיעורים, לעזור לאמא במשק, וכל ערב בבית של סבתא זהבה. שיחקתי בשלום כאילו הוא חתלתול מטורף, והיא יושבת וצופה, מחייכת מכל הלב.
בקיץ שלום גדל, אבל היה ברור כנראה שמגזע קטן במיוחד לא גבוה משלושים סמ. יצאתי איתו לדוג דגים בבוקר, להביא את הפרות לאחו, ואם הייתי עסוק הוא נשאר דבוק לסבתא זהבה. מאז שלום הפך למשוש חייה, היא נהייתה מטפלת וחיונית, בריאה וחייכנית, כאילו גילה מחדש את טעם החיים. בשבילו בישלה בנפרד, הברישה, קראה ספרים שלמים על כלבים וטיפולם.
שנה, שנתיים, שלוש, חמש שלוש שנים שלום גר בבית של סבתא זהבה, אבל כל בוקר קפץ אל מפתן ביתי, חיכה עד שיצא איתו ברגל לבית הספר שלושה קמ הלוך. וחוזר למפגש של שתיים וחצי בבית הספר, מלווה אותי חזרה. בגשם או בשרב, בשלג או בוץ כל בוקר וכל צהריים, שלום לצדי. כך עברו תשע שנים.
בתיכון של עפולה היו רק תשעה כיתות, אז כדי להמשיך וללמוד הייתי צריך לעבור לפנימייה או ללכת לטכניקום בעיר. במשפחתנו הוחלט לשלוח אותי לטכניקום.
בבוקר הנסיעה ישבתי המון זמן על המדרגות של סבתא זהבה, מחזיק את שלום בין זרועותיי ובוכה.
קח אותו איתך, אם קשה לך לעזוב, גם היא בוכה.
איך אפשר? שלום הרי שלך. תשמרי על עצמך, אמא תבוא אלייך כל יום. ואני אתקשר כל הזמן
כשהיד החזקה של הסירה יצאה מהנמל, בכיתי על הסיפון. שלום, משתולל, רץ הלוך ושוב על הדק הרעוע, לא מוריד ממני עיניים, לא מבין למה אני עוזב אותו.
בתחומי הטכניקום החקלאי נשאבתי ללמידה וטרינריה, כלכלה של משק חקלאי; לא התחברתי במיוחד לאף אחד, רק מדי פעם בקשקש עם חבר שנפגשנו בתיכון, גר בבניין ליד.
כמה ימים לפני החופש של חנוכה התקשרה אמא: סבתא זהבה גמורה, לא קמה מהמיטה שבוע. שלום לא עוזב אותה בכלל. אפילו את האוכל הבאנו אליה למיטה.
חזרתי הביתה מיד. באמת שלום ישב על כיסא לידה, לא מוריד ממנה מבט, עיניו בוהקות ברטיבות. סבתא זהבה מלטפת אותו ביד רועדת, מנסה להגיע אל אפו. היה ברור שניהם התכווצו, התייבשו. כמעט שלא היה מה לראות מלבד אהבה ויאוש. פסעתי הביתה עם לב כבד, ראיתי איך כלב קטן מנסה להיות הילד שמטפל באמא חולה.
בפברואר נפטרה סבתא זהבה.
מה אכפת לנער בן שש עשרה מסבתא ומכלב? אפשר לשאול. לא כל אחד יבין את הכאב של מי שאיבד את אהוב נפשו, אך קיבל בתמורה כלב שנשאר נאמן ואוהב, כלב שיחיה אחריך ויתגעגע ביגון.
הגעתי הביתה רק אחרי המבחנים, בסוף מאי. איש לא ידע להיכן נעלם שלום. אמא סיפרה שבזמן ההלוויה רץ סביב הקבר, ניסה לקפוץ פנימה, אפילו הקברן מנע בעדו. אחר כך לקחו אותו אלינו, אבא בנה לו מלונה מרופדת, אבל שלום סירב להישאר ונדד לביתה של סבתא זהבה הישנה עד החמסינים, ואז פשוט נעלם.
חיפשתי אותו כל הקיץ, עברתי מושבים וכפרים בסביבה, שאלתי, הראיתי תמונות. כלום. כשהקבר של סבתא נחפר, אולי חיכה לה, אבל כשראה שלא תחזור, ברח לחפש אותה. אולי עודנו מחפש. רץ, בודד, מחפש.
הגיע אוגוסט.
ביום אחד נסענו כולנו לביקור קברים בחורשת נופים. חמישים קמ מהכפר, לא דמיינתי למצוא את שלום כה רחוק.
יצאנו מהמכונית, והנה רץ לקראתנו, אזניו אחורה, לשונו משתלשלת שלום שלי.
כרעתי, בכיתי.
שלום! שלוּמי! איפה היית? התחבקנו. היה גם הוא בוכה.
קם וקפץ לגובה ראשי, מזיז את הזנב, עיניו אינן מורידות ממני מבט.
היה מלוכלך, רזה, ארוך שיער. מיד הוצאתי את האוכל מהמכונית סנדוויצים, קציצות, פשטידות אכל בלי למצמץ, מביט בעקביות רק בי.
שלכם הכלב הזה? שאלה גברת מאחת המכוניות.
שלו, זה שלום, שלו, ענתה אמא ודומעת.
אני עובדת כאן בבית הכנסת. מהאביב הקטן הזה גר פה על קבר. ממש חופר, כמעט והפיל את הצלב. כיסיתי עם את, שוב חפר.
ברור היה זאת חלקה של סבתא זהבה ודוד ברוך.
עברנו עם שלום בין קברי משפחתנו. הוא צעד איתי, לא עזב. כל החלקה של סבתא ודוד ברוך הייתה חרוצה בחריצים כתוצאה מחדשניו של שלום, צד הקבר בו נקברה בעיקר. אבא יישר את המצבה, אמא שמה פרחים, ואני כרעתי מחזיק בו, מלטף. כל הזמן הסתכל בחלחלה בי ובקבר, מדי פעם מלקק אותי.
אל תלחץ עליו עכשיו. אולי ירצה להישאר פה. תן לו להחליט, אמר אבי.
לא רוצה. כבר אוטוטו סתיו, אחר כך גשם, והוא כבר לא צעיר. קרוב לעשר. אבל אם יחליט, יברח מאיתנו ממילא, גם חמישים קמ הוא יעשה.
כשהתרחקנו מהקבר, התלבט. ירד חזרה, רץ לבדוק, חזר אלינו. רק כשהתיישבנו ברכב, עמד לרגע, הביט אל הצד ואז קפץ ישר אלי, על הברכיים.
שלום, שלי, לעולם לא אשאיר אותך לבד, אמרתי, מדמעות נוטפות.
