הפיה

יומן יום ההולדת של איילת

וכשאגדל, אני אהיה פיה!

איילתלה, למה דווקא פיה?

כי ככה אני רוצה!

איילת ירדה מידי של אמא, אחרי שכולם איחלו לה מזל טוב ליום הולדתה החמישי, והקפיצה את החצאית החדשה שלה.

אמא, כל הפיות יפות וחכמות! והכי הן יכולות הכל! וגם אני אוכל!

בטח שתוכלי! יעל התכופפה כדי לחבק את בתה, אבל היא התרחקה, עשתה צעד הצידה.

ומה עם העוגה?

עוד מעט! בינתיים לכי, שחקי עם הילדים, אני אקרא לך, בסדר?

בסדר!

יעל הביטה בקפיצות השובבות של איילת, איך הטלטלו התלתלים שעליהם עמלה הבוקר, וחייכה לעצמה:
איזו ילדה עם רצון חזק! חכמה כזו! מי בגיל הזה כל כך מנסח בבהירות את החלומות? הכל היא יכולה!”

העיקר לא לשבור לה את האמונה הזאת! אמרה מיכל, חברתה הטובה של יעל, והנהנה. יש הורים ששומעים את זה ישר מתחילים: תהיי מציאותית, זה לא פשוט אבל העיקר פשוט להאמין בילד, והוא יצליח. מניסיון, את יודעת. אצל שלי, כשהגיעה לסטודיו

כן כן, שלך פשוט נסיכה. בואו, בנות, כבר זמן לעוגה. יעל סובבה על עקביה ויצאה למטבח.

הבית המרווח היה מלא בקולות ילדים. הרצפה התכסו צבעוני קונפטי ושיירי בלונים. זר צבעוני של כלניות שזרקה אמא של יעל, אסתר, נח עליה בעצב בפינה, ויעל, שחלפה על פניו, קימטה גבותיה. הפרחים שהזמינה סבתא כדי לשמח את איילת.

אסתר הייתה שמרנית, לא נהגה לבקר אצל בתה פעם בכלל כמעט ולא באה, ומעדיפה שינכדה האהובה תהיה אצלה.

לא מרגישה טוב אצלכם, יעלי. מפחדת לקלקל משהו. הכל אצלכם גדול ויוקרתי מדי בשבילי.

אמא! מה זה שטויות כאלה? יוקרתי! רק עד כמה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. נעם עובד יומם ולילה, גם אני. לנו מותר להתפנק קצת.

אצלי יותר נוח.

העיקר שאיילת בסדר, אמא.

אסתר שמרה על איילת מיום שנולדה.

אין לי זמן, אמא. יעל מרחה במהירות אודם לפני היציאה לעבודה. אם אני לא אשקיע עכשיו כל מה שעשיתי ירד לטמיון. כאלה זמנים. הכל מרוץ. זה לא רק הכסף שלי, אנשים תלויים בי. אבל מעל הכל איילת חשובה.

ומה עם זה שהיא זקוקה לאמא שתהיה לידה כשהיא עוד קטנה?

אמא, די. אני יודעת מה אני עושה. מי עוד ישים לב לילדה אם לא אני? מי ידאג לה?

ומה עם נעם?

נו באמת ברור שהוא יעזור, אבל הוא גבר. היום כאן, מחר יעבור למישהי אחרת ועם מי אשאר אז?

מאיפה באו לך המחשבות האלו, יעלי? נדהמה אסתר.

לא יודעת בכל הבלגן של היריון ולידה יצאתי מהמעגל לגמרי. עכשיו צריך לרוץ קדימה, אמא. תעזרי לי, נכון?

בוודאי, יקירתי. אסתר ליטפה את איילת הישנה. כל כך קטנה את היית גזעית ממנה.

לא נורא. היא עוד תגדל.

איילת הייתה ילדה חלשה, נוטה להצטננות. אסתר כבר לא נבהלה מחום, אלא פשוט התקשרה לרופאה הקבועה שלה.

אמא, אין לה אפילו 39 חום! תטפלי, יש לי פגישה, לא יכולה לדבר.

איילת, חיבקה את צוואר סבתה, מחתה דמעה.

יהיה בסדר, חמודה. תשתי תה עם נענע, תישני נעבור הכל. רוצה סיפור?

על פיה?

למה לא.

ספר עם ציורים מרהיבים הביא לאיילת אביה מחו״ל.

נעם, זה באנגלית! דפדפה אסתר.

ומה הבעיה, שתתרגל לעוד שפה. את הרי מרצה, לא? ספר ילדים שטויות בשבילך.

ברור שאוכל, אבל אצטרך ללמד אותה מוקדם משחשבתי.

החיים התמלאו בטיפול באיילת, בשמחות ובעצבונות קטנות. אסתר שמחה סוף סוף יש משמעות לחיים שלה.

בעשר השנים האחרונות, מאז שיעל סיימה תואר ונישאה, ראתה אסתר את בתה לעיתים נדירות. יעל הייתה טרודה, עסוקה. אסתר התגעגעה לימים ההם, כשהייתה שואלת את יעל איך היה לה באוניברסיטה, ויחד שתו תה עם נענע שהיא הכינה במיוחד.

היא ילדה את יעל בגיל תשע עשרה. הנישואים הכושלים התפוגגו, יעל נשארה כתזכורת לאותן סערות של נעורים. בהמשך, אחרי שפיטרה את בעלה, נטלה את הטיפול באמא החולה, ושלוש עשרה שנים הפכו לסיוט. אמא במיטה, ילדה קטנה, אין פנאי לעצמה אסתר לא אהבה את דמותה במראה, והשלימה עם גורלה, אבל ידעה שבתוך נוקשות פניה יש משהו שתופס לב. יעל ירשה מה אם את היופי, והסבתא הייתה גאה. השקיעה בכל כוחה בלט, פסנתר, אנגלית וצרפתית.

יעל הייתה ממוקדת, וגם מאוד עקשנית בדברים שנוגעים לה.

אמא, אני חייבת את הנעליים האלו. אי אפשר להגיע לראיון בפחות מזה!

אסתר שלפה את שקית החיסכון. הכל, כדי שיעל תצליח.

החתונה עם נעם הייתה פסגת ההשקעות. אסתר מחתה דמעה, מביטה בביתה היפה, הולכת בחליפה לבנה לצד חתנה באולם יוקרתי. לא שידעה אם היא מחבבת את נעם משהו בו עורר בה חשד, אבל סמכה על יעל: הנישואים האלו לא רק מהלב, יש גם הסכם, אמא. היום הכל משתנה”.

ילדה ראשונה יעל קיוותה לבן. לפי הרופאים בן! אבל נולדה בת, איילת. אין דבר, אמא! אהיה בסדר. עוד יהיה לי בן, בטוח”.

אבל זמן עבר, וילד נוסף לא הגיע. יעל התרוצצה בין רופאים בימים ובלילות.

אולי תשקיעי בילדה שיש לך? אמרה אסתר.

אמא!

יש לך ילדה נהדרת, ארבע כמעט חמש. מי קבע שאבא אוהב רק בנים?

יעל חשבה על זה. אולי איילת צריכה להיות יותר בבית.

החיים סידרו את זה לבד קפצה לה מחלה של איילת, ולא הייתה ברירה אסתר הגיעה לגור איתם.

אמא, פה תנאים, הרבה מקום, הכל קרוב, את לא דואגת.

אסתר, שגרה כבר שבוע בבית הגדול, לא אהבה את זה: רק שאיילת לידי”.

המשק הבית החדש לא היה פשוט. אסתר ראתה שמערכת היחסים בין יעל לנעם מתערערת, אבל לא התערבה. העיקר איילת מאושרת, רצה בין החדרים.

סבתא, יש פה יותר מקום! אפשר כלב?

לא יודעת, חמודה, תשאלי את ההורים.

למה לא אותך, סבתא? זה גם הבית שלך?

לא, ילדתי. זה של אמא ואבא שלך. לי דירה משלי, ושם מותר לי לאשר. פה לא.

אפילו לא לאסור?

תלוי במה. אבל לא כלב.

הבנתי!

ראיתי על איילת פרצוף מוכר, כזה שהיה ליעל כשלחמה על שלה.

אני אדבר עם אבא! קבעה.

כבר באותו ערב נכנסה למשרד של אביה.

אתה אוהב אותי, אבא?

נעם הופתע. הוא לא היה רגיל לנהל שיחה אמיתית עם בתו. בדרך כלל “שלום ילדה!” וזהו.

בטח. כל ההורים אוהבים את הילדים.

לי מספיק רק אתה. אפשר כלב?

רובוט?

למה רובוט? אני רוצה אמיתי!

נעם נאנח.

טוב, אם תבחרי תקבלי.

יעל לא הסכימה, ובלילה התגלגלה מריבה. איילת הקשיבה ליד הדלת. ראיתי מה קורה אחראיות, כלב זה לא צעצוע. אבל נעם התעקש: שיהיה”.

הביאו לאיילת פומרניאן קטן. אחרי שבועות ספורים עברה עם סבתא הביתה של אסתר.

יעל הייתה כבויה, שותקת. פנינו הלכו והשתנו.

סבתא, מה קורה לה?

היא תסביר בעצמה, יקירתי.

למה עזבנו?

הפעם אולי לתמיד, איילת

גם אני לא בדיוק הבנתי, אבל כשראיתי את יעל דומעת בערב, הבנתי הם מתגרשים.

יש לו מישהי אחרת. ויש להם בן

נשארתי לתמוך ביעל.

אחרי כמה חודשים, יעל עברה לדירה משלה ברחוב הסמוך, החיים נהיו שגרתיים אולי פחות רגילים, אבל ברורים.

איילת גדלה, ילדה מוכשרת אך עקשנית. כל מה שרצתה קיבלה. יעל הרימה ידיים. ניסיתי לרכך אותה, אך לא ממש הצלחתי. בגיל שמונה עשרה התקבלה לאוניברסיטה אותו חוג כמו יעל, וגם אני למדתי שם. ואז, כמעט נעלמה מהבית לתוך חיי קמפוס סוערים.

מה? מתחתנת? עם מי?! כמעט שברתי כוס מהתרגשות.

נדב הוא מרצה שם. אל תדאגי, לא שלי!

יעל סיפרה לי שהוא נשוי.

מה? הזדעזעתי.

זה לא ענייני. איילת רוצה אותו, זה מה שחשוב.

נדהמתי. אבל לא היה לי מה לעשות. החתונה הייתה עגומה. הוריו לא באו, אבא שלה רק שלח מתנה.

בחתונה בחרה שמלה בשם “פיה”. יעל ראתה בה מסר: זוכרת שרצית להיות פיה?

איילת רצתה ומיד קיבלה. אבל הנישואין לא החזיקו מעמד. אחרי שנה, תינוקת נולדה, ואז נדב עבר הלאה לאחת מהסטודנטיות. איילת קפלה את כנפיה, חזרה אלי, עם ביתה הקטנה.

אז טעיתי, אמא. חשבתי שכל מה שארצה יהיה. אבל לא חשבתי מה רוצה הצד השני

התחילה מחדש. כל יום התמודדויות, דמעות, חינוך, עבודה.

עברו שנים, ואני רואה אותה, איילת, צעירה מהרוב, הולכת בפארק עם בתה, מיקה. הילדה קפצה מולה, ובידיה מקלון ועליו כוכב מבריק.

מה זה, מיקהלה?

שרביט קסמים, כמו לפיה מהסיפור! רק קצת עקום

לא נורא, חייכה איילת, הוא עובד גם ככה!

איך את יודעת? מה ביקשת?

שרק נהיה כולנו בריאים.

לא נכון, נעצבה מיקה, סבתא עוד בבית חולים.

כבר לא, חמודה. היא מחכה לנו.

באמת?! מיקה צהללה.

כן, בואי, תראי לה את השרביט. אולי גם לה יש משאלה היא הרי הפיה האמיתית.

בשבילי, מה שלמדתי מכל זה אף אחד לא נשאר פיה לנצח. צריך לדעת לשחרר, ולתת מקום גם לניסים של אחרים. אהבה, משפחה, תמיכה אלו הם הקסם האמיתי. אני מסתכל על הנכדה, על ביתי, ועל עצמי ולוקח נשימה. בסוף, להיות פיה זה לא לזכות בכל, אלא להמשיך להאמין שאפשר.