נשארתי לבד
הערב כבר ירד בחוץ, ואמא עדיין לא חזרה הביתה. דנה, מסובבת את הגלגלים של כיסא הגלגלים שלה, התקרבה לשולחן, הרימה את הטלפון וחייגה לאמא.
המנוי אינו זמין או מחוץ לטווח קליטה”, השיב קול ניכר.
הבטתי בטלפון במבוכה, ונזכרתי שגם בקושי נשאר בו זיכוי בפלאפון, אז כיביתי אותו.
אמא הלכה למכולת הרחוקה שלנו, ולא חזרה. אף פעם זה לא קרההיא אף פעם לא נעלמה להרבה זמן, כי הרי, אני נכה מילדות ולא יכולה ללכת. אני על כיסא גלגלים, ואין לי קרובים מלבדה.
אני כבר בת שבע, ואני לא מפחדת להיות לבד בבית, אבל אמא תמיד מספרת לאן היא הולכת ומתי תחזור. אני פשוט לא מבינה מה קרה.
“היום היא הלכה לסופר המרוחק יותר כי שם יותר בזול. בדרך כלל היינו הולכות לשם יחד. זה אמנם נקרא רחוק, אבל אפשר להגיע לשם ולחזור תוך שעה.” התבוננתי בשעון. “עברו כבר ארבע שעות. אני רעבה.”
גלגלתי את עצמי למטבח. הרתחתי מים לקומקום, שלפתי קציצה מהמקרר, אכלתי אותה ושתיתי תה.
אמא לא חזרה. לא התאפקתי וחייגתי שוב:
“המנוי אינו זמין או מחוץ לטווח קליטה”, שוב ענה הקול המתכתי.
חזַרתי למיטה שלי, שמתי את הטלפון מתחת לכרית. גם את האור לא כיביתיממש מלחיץ בלי אמא.
שכבתי הרבה זמן, ולבסוף נרדמתי.
***
התעוררתי כשראיתי את השמש מבצבצת דרך החלון. המיטה של אמא מסודרת.
“אמא!” קראתי לכיוון המסדרון.
שקט מוחלט. לקחתי את הטלפון וחייגתי. שוב אותו קול מתכתי זר.
הפחד התגבר ודמעות זלגו מעיניי.
***
איתן חזר מהמאפייה. כל בוקר הוא היה קונה שם עוגות טריות. כך היה עם אמא שלוהיא הכינה ארוחת בוקר, והוא הלך לקנות עוגות.
איתן כבר בן שלושים, אבל עדיין לא התחתן. בנות פשוט לא שמו לב אליו: לא נאה, רזה, חלש. מחלות ליוו אותו מילדות. הוא היה זקוק לטיפולים יקרים, אבל אמא גידלה אותו לבד. האבחנה האחרונה הגיעה בבגרותו: לא יוכל להביא ילדים. הוא כבר השלים עם עצמו שלא יתחתן.
בין השיחים הבחין בטלפון ישן מנופץ. אלקטרוניקה היתה אהבתו וגם עבודתוהיה מתכנת ובלוגר טכנולוגיה. היו לו טלפונים משובחים בבית, אבל מסקרנות מקצועית הרים את המנופץ מהכביש, נדמה שמונית דרסה אותו.
“אולי קרה פה משהו?” חלפה מחשבה, והוא הכניס את המכשיר לכיס. “בבית אבדוק.”
***
אחרי הארוחה שלף איתן את הסים מהמכשיר שמצא, והכניס לאחד מהטלפונים שלו. רוב אנשי הקשר היו מוסדות רפואיים, ביטוח לאומי ודומיהם, אבל הראשון היה “בת”.
התלבט רגע וטלפן.
“אמא!” נשמע קול ילדותי שמח.
“אני לא אמא,” גמגם איתן.
“איפה אמא שלי?”
“אני לא יודע. מצאתי טלפון שבור, הכנסתי בו את הסים שלך וחייגתי…”
“אמא שלי נעלמה,” ופרץ בכי. “היא יצאה אתמול למכולת ולא חזרה.”
“איפה אבא שלך? סבתא?”
“אין. רק אמא.”
“איך קוראים לך?” הבין איתן שחייב לעזור.
“דנה.”
“אני דודה איתן. דנה, תצאי מהדירה ותבקשי עזרה מהשכנים.”
“אני לא יכולה לצאת, הרגליים שלי לא פעילות. וגם בשכנות ליד אין אף אחד.”
“רגע, לא הולכת? איך?”
“ככה נולדתי. אמא אומרת שצריך לחסוך כסף ואז יעשו לי ניתוח.”
“איך את זזה?”
“על כיסא גלגלים.”
“דנה, את יודעת את הכתובת שלך?” איתן החל לפעול.
“כן, רחוב יהודה הלוי 7, דירה 18.”
“אני מיד מגיע אלייך ונמצא את אמא שלך.”
ניתק את השיחה.
מיכל, אמא של איתן, נכנסה אל החדר:
“איתן, מה קרה?”
“אמא, מצאתי טלפון מרוסק, הכנסתי בו סים, וחייגתי. יש ילדה קטנה לבד בבית, נכה, ואין לה קרובים. לקחתי ממנה את הכתובת. אני נוסע לבדוק.”
“אני באה איתך,” ומיהרה להתארגן.
מיכל גידלה את איתן לבדה, והוא היה ילד חולני רוב ילדותו; היא ידעה בדיוק מה עובר על אם בודדה עם ילד חולה. היום היא כבר בפנסיה, והוא מרוויח יפה.
הם קראו למונית ונסעו להציל את דנה.
***
לחצו על האינטרקום.
“מי זה?” הגיעו מילים עגומות של ילדה.
“דנה, זה איתן.”
“תיכנסו!”
נכנסו לבניין. הדלת לדירה כבר מעט פתוחה.
בתוך הדירה חיכתה ילדה רזה על כיסא גלגלים, מבט עצוב בעיניה:
“אתם תמצאו את אמא שלי?”
“איך קוראים לאמא שלך?” שאל איתן.
“שירה.”
“ושם משפחה?”
“ברק.”
“חכה, איתן!” עצרה אותו מיכל. “דנה, את רעבה?”
“כן, אכלתי אתמול קציצה מהמקרר וסיימתי.”
“אז איתן, רוץ למכולת שלנו, תקנה מה שאנחנו רגילים.”
“הבנתי!” ונעלם בדלת.
***
כשחזר, מיכל כבר הכינה משהו במטבח. פרקה קניות, ערכה שולחן.
כשסיימו לאכול, איתן התחיל לחפש את אמא של דנה.
פתח את אתר החדשות המקומי, בדק מה קרה אתמול.
“הנה, ברחוב ביאליק נהגת דרסה אשה. האשה פונתה במצב קשה לבית חולים.”
הרים טלפון, חיפש, בשלישי ענו:
“כן, אתמול הגיעה אלינו פצועה קשה מביאליק. עדיין לא התעוררה.”
“מה השם שלה?”
“לא היו לה מסמכים או טלפון. אתה קרוב משפחה?”
“לא ממש… נדע בקרוב…”
“תגיעו ל’הדסה’…”
“אני אגיע מיד.”
ניתק ואל דנה פנה:
“יש לך תמונה של אמא שלך?”
“כן,” גלגלה לארון, הוציאה אלבום. “הנה, צילמנו לא מזמן.”
“אמא שלך יפהפייה!”
איתן שלף את הטלפון, צילם, וחייך אל דנה:
“אני יוצא עכשיואמצא את אמא שלך.”
***
היא פקחה עיניים. תקרה לבנה. ראש מסתובב, זכרונות של רכב מתקרב אליה בשצף…
ניסתה לזוז, גל כאב עבר בגוף. אחות ניגשה:
“את ערה?”
פתאום עיניה של שירה נפקחו באימה:
“כמה זמן אני פה?”
“יומיים כבר.”
“בבית שלי הילדה לבד…”
“שירה, תירגעי!” שמה לה האחות יד על הלב. “הגיע אליך גבר צעיר, השאיר לך טלפון. אמר שמצאו אותך מתחת לרכב.”
“תני לי שיחה…”
“בשמחה.” האחות לחצה על השם: ‘בת’, והניחה את המכשיר לאוזנה של שירה.
“אמא!”
“דנה שלי, איך את?”
“הכל בסדר! סבתא מיכל ודוד איתן באים לבקר אותי.”
“מיהו איתן?”
“חולה, לא להתרגש!” ניגש רופא. “אחרת אני אקח את הטלפון. עכשיו נבדוק אותך.”
“אמא, אני אחייג אלייך שוב,” קראה שירה, וניתקה.
הרופא בדק אותה, האחות מיד חיברה לה עירוי.
לאחר שיצא, האחות שמה את הטלפון בכיסה.
“רק עוד דקה עם הילדה…” לחשה שירה.
“הרופא אסר, אך הנה.” תלחצה ושוב מחייגת.
“ילדה…”
“שירה, זו מיכל, אמא של איתן. תקשיבי. בני מצא את הטלפון שלך, איתר את דנה, ידאג לה. אני פנסיונרית. אל תדאגי, אשמור עליה עד שתחזרי. עכשיו אני מעבירה לה את השיחה.”
“אמא, תחלימי מהר! אל תדאגי לי!” שמעה את דנה.
“דנה, תקשיבי לסבתא!” אחזה שירה בטלפון כאילו היה קרש הצלה.
“חולה, צריך לסיים!” קראה האחות.
***
למחרת, שירה כבר עברה למחלקה הכללית. בערב, בביקור עם האחות, נכנס הבן:
“שירה, אני איתן,” חייך. “סליחה על המעבר ל’את’.”
“שום בעיה.”
הניח על השידה שקית גדולה:
“אמא שלי הכינה בשבילך אוכל.”
“שירה, אני לא מבינה מי אתם…” מלמלה.
“מצאתי את הטלפון המרוסק שלך, התקשרתי לביתך. ואז חיפשתי ומצאתי אותך.”
“איך דנה?”
“חכי שנייה.”
הרכיב את הפלאפון, הביט בו מעט.
“הנהראי.”
דנה הופיעה על המסך.
“אמא! כואב לך?”
“לא, דנה, כבר לא. ואת?”
“סבתא מיכל מבקרת אותי.”
שירה דיברה עם דנה ארוכות. איתן המתין בנימוס. בסוף השיחה, שירה הורידה מבטה:
“אני חבה לכם כל כך הרבה.”
“מה פתאום. ועכשיו את עוברת ל’את’ אליי.”
“תודה, איתן.”
“אסביר לך איך להשתמש פה בטלפון.”
***
וחלפו שבועיים.
הפוגע הגיע לבקר אף הוא והביא עם עורך דין פיצוי בסך 200,000 ש”ח.
למחרת שירה שוחררה ואיתן לקח אותה לביתה.
“אמא!” צעקה דנה משמחה.
נראה שהיא כמעט תקפוץ מהכיסא. שירה כרעה לצד ביתה, חיבקה אותה ובכתה מאושר.
פנתה למיכל:
“מיכל, תודה ענקית!”
“לא צריךדנה כמו נכדה שלי.”
הוציאה את סכום המזומן”מיכל, הפוגע פיצה אותי, קחי, אין לי מילים להודות.”
“תשאירי את זה אצלך! את תזדקקי לכל שקל לטיפולי דנה. איתן כבר סידר עבורכן.”
“אמא!” קראה הילדה. “דוד איתן הבטיח שניסע לבית חולים ויעזרו לי ללכת!”
***
שתי דנה ושירה בשיקום. חיברו לה ברזלים. עוד שלושה חודשים לניתוח נוסף, ועוד שנה אחר כך ועוד אחד. הבטיחו: בעוד שלוש שנים של ניתוחים ושיקוםדנה תלך.
בינתיים דנה עוד נעה בכיסא הגלגלים, ברזלים מציקים.
ואז הגורל ניסה שוב: מיכל קיבלה אירוע לב ואושפזה במצב קשה.
שלוש לילות שירה נשארה לצדה. חזרה הביתה רק לבשל לכל המשפחה ולישון מעט. איתן לן בלילות עם דנה.
ביום הרביעי מיכל כבר חזרה לאיתנה. הביטה זמן רב בשירה ואחר אמרה בשקט:
“ילדה, כבר לא נשאר לי הרבה בעולם הזה. התחתני עם איתן שלי. הוא טוב לב, תעזרו אחת לשנייה ותקימו בית חם לדנה.”
“מיכל, נראה לך שהוא רוצה אותי בכלל?”
“עוד איך,” חייכה. “בהחלט.”
***
אשה מבוגרת הובילה ילדה ארוכה למראה עם ילקוט וזר פרחים. לולא הייתה גבוהה, היו חושבים שהיא בכיתה א’.
אבל היא הולכת בפעם הראשונה לבית ספרכיתה ד’. שלוש שנים למדה בבית בלמידה מרחוק, סיימה בציונים מעולים. עכשיו הולכת על רגליה.
סבתא, קצת מפחיד לי, לחשה דנה.
“למה, דנה? את כבר בת עשר! הנה, גם אמא ואבא שלך באים!”
“מה קרה, דנה, למה הפנים רציניות?” התקרבה שירה.
“היא פוחדת,” חייכה מיכל.
“בואי, ניתן יד!” הגיש איתן את ידו.
“כשאתך, לא מפחיד לי בכלל,” חייכה דנה.
וכך התקדמו יחד לכיוון בית הספר, מדברים, צוחקים. אחריהם הלכה אמא ואחריה סבתאמאושרים כולם.
