המחיר של הגאווה
“נועה, את יכולה לסדר לי כמה בגדים להלוות?” הקול של תמר רעד, כשהיא נכנסה לדירה של אחותה, עם תקווה בעיניים.
היא עצרה רגע במבואה הבהירה, הציצה על השידה המעוצבת, המראה הגדולה והכורסה האלגנטית הכול היה כמו מתוך קטלוג עיצוב בתים. כרגיל, עקצה אותה הקנאה הרגילה, זאת שמזכירה לה שתמיד לנועה הכול הולך חלק.
נועה יצאה מהסלון, לבושה בטרנינג קאשמיר רך, שנראה עליה כאילו היא הולכת לארוחת שישי בבית של נשיא המדינה. הכול אצלה תמיד היה מושלם, מין אלגנטיות טבעית שתמר ניסתה בלי הצלחה לשחזר.
“לספר לי מה הסוד?” נועה נשענה בנחת על המזוזה.
תמר ישרה את השרוול של המעיל בגד שכבר רצתה להוציא מהארון, אבל מצב הבנק לא אפשר לה. היא ניסתה לא להביט בציור היוקרתי שבכניסה, או בניקיון המופתי ובריח הקפה הטרי ששטף את הדירה.
“זה לא באמת חשוב…” היא מלמלה, ואז רגע אספה אומץ ושיחררה בנשימה אחת: “ביום שבת יש פגישת מחזור! אני חייבת להיות שם! ואני חייבת להיראות מיליון דולר את מבינה? שיחשבו שהחיים שלי באמת מהסרטים!”
“ואת צריכה שיחשבו ככה למה, בעצם?” נועה חייכה קלות, מסובבת את הכף. “למה להשקיע בשביל אנשים שלא דיברת איתם עשר שנים? ובכלל את חיה בתל אביב, לא בראשון לציון.”
תמר העבירה יד בשיער בפיזור נפש. ברגע ההוא היא הכי רצתה גם היא מטבח כזה, עם אי, מכשירים שקועים ותאורה חלומית שיום שלה יתחיל באספרסו למתבונן על רחוב שקט, לא בריצה אחרי רכבת.
“את לא מבינה…” יצא ממנה, כמעט בצעקה. “אני צריכה שיראו שהצלחתי, שהתגברתי. שלא יחשבו שנכשלתי!”
היא קלטה איך היא כמעט צורחת מהקנאה לנועה; אבל נועה, באלגנטיות שלה, או שלא הבינה או שפשוט לא ייחסה לזה חשיבות.
“את באמת רוצה להעמיד פנים שמשהו שאת בכלל לא?” שאלה נועה ברוך, התיישבה על כיסא. “זה באמת מרשים מישהו?”
“זה לא זה…” תמר נענעה בראש. “פשוט… אני רוצה שיעפו עלי, שיחשבו שהכל מושלם!”
“טוב,” נועה חייכה, “בואי נראה מה בארון אבל תבטיחי שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאת משקרת ככה. זה לא לעניין.”
“את לא מבינה!”
וככה תמר התחילה לשפוך…
~~~~~~~~~~~
בתיכון, היא הייתה מלכת הכיתה, כולם ידעו. כל הבנים היו נצמדים אליה במסדרון, מנסים לזכות בדקה מהתשומת לב שלה. המורות היו נמסות מול העיניים הכחולות שלה, וההורים? שם, בייחוד, הכול הלך חלק: עיפרון שפתיים אחד והיא מקבלת את כל מה שהיא רוצה.
היא התרגלה לקבל הכול. נעלי נייק חדשות? למחרת מגיעות אליה לגשר. נער חדש? שבוע והוא כבר מסיע אותה הביתה. הכול הפך למשחק: כמה רחוק אפשר לדחוף, כמה חלומות אפשר להגשים, על איזה גבולות אפשר לדרוס.
“כי אני פשוט יכולה,” חזרה לעצמה שוב ושוב. זה הפך למנטרה שלה, תירוץ לכל גחמה. ואם חברתה התחילה לצאת עם בחור שמצא חן בעיניה? בשביל משחק הרי ברור שתיקח אותו לעצמה. זה כבר לא אהבה או קשר, אלא ניצחון נוסף.
חברות מבית הספר החלו להתרחק. בהתחלה אחת, אחר כך השנייה היה ברור שלתמר אין נאמנות אמיתית לאף אחד. תמיד היו סביבה בנות או בנים, שרק רצו תמיכת “המלכה”. מבחינתה ככה זה צריך להיות: מי שלא עומד בקצב שלה, פשוט לא שייך.
בערב הסיום, תמר הרגישה כמו מלכה אמיתית. האולם, הבלונים והאורות, הכול סבב סביבה. החבר’ה עקבו אחרי כל תנועה שלה אם היא מחייכת או אפילו זורקת מילה.
היא השתחררה לכמה רגעים של שיכרון כוח אמיתי. פתאום, בשיחה על זיכרונות תיכון, התפרקה עליה זרם של עקיצות על הבנות האחרות: עקבה אחרי טעויות שהיו מזמן, הפילה הערות מזלזלות על המראה או המשפחה שלהן. זה בא לה כל־כך טבעי כאילו חיכתה לראות מי תישבר קודם.
“החיים שלי הולכים להיות חלום!” הכריזה תמר, כשנעמדה בגאווה והביטה על כולן. הקול שלה היה חזק, מלא ביטחון, כאילו כבר נכנסה לאחוזה הפרטית.
“הנה, אני כבר רואה: בעל עשיר שעושה הכול בשבילי, וילה בהרצליה, טיולים לכל העולם אני בכלל לא צריכה לעבוד!” הדימיון הפליג: נברשות, אאודי Q8, דייטים בסושי־בר הכי יוקרתי…
“ואתן?” פנתה מיד לשירה, הילדה הכי חנונית בשכבה: “את תהיי מורה בעיירת פיתוח, או תסדרי מדפים בסופרמרקט, כי את לא יודעת לדאוג לעצמך, אפילו בעלך יזניח אותך”.
היא המשיכה, חורכת אחת־אחת, ומפזרת “תחזיות” עגומות: אחת חיה בדירה מתפוררת, השנייה שקועה בגידול ילדים בלי סוג של קריירה. כל תחזית לוותה באיזו עקיצה אישית.
הבנות הורידו עיניים, מישהי ניסתה לחייך ולעשות כאילו זו סתם בדיחה. אבל היה ברור שכולם נפגעות, גם אלה שלא הראו.
תמר צחקה בקול השפלה מתגלגלת במסיבה. הבנים שעמדו בצד צחקו איתה, אם כדי להרגיש חלק, אם כדי להתחנף.
בתוך כל זה, היא הרגישה שאין מי שיכול להוריד אותה מהשיא שלה.
באוניברסיטה בחרה בחיפה לא כי המקצוע ריגש אותה, אלא כי חשבה שזה ייחשב יוקרתי, וששם תפגוש את הבחור הנכון. בנוסף ירשה דירה מהסבתא שלה כלומר, אין שותפות, אין צורך להשכיר מחדרדים.
בהתחלה הכול הלך לטובה: עיצוב הדירה, מסיבות, מבטים במדרכות, מחמאות מכל עבר. תמר ידעה שגם פה תהיה מלכה כמה שבועות וזה ישתלב.
אבל אז התחילו הלימודים ולא היה הולך לה. המבחנים קשים, העבודות לוחצות, המרצים לא מתרשמים מחיוך ותסרוקת. כשהתחילה להיכשל, ולראות שבלי מאמץ כלום לא הולך, פחדה שכבר לא יראו בה את הסופרסטארית של פעם.
אבל במקום להשקיע, היא קבעה לעצמה משימה אחרת: למצוא בעל-הון מהר. “עד שאני עדיין צעירה,” חשבה בלב. לו”ז פגישות אינטנסיבי, תשומת לב לגברים המבוגרים יותר, הופעה מושלמת כל עניין נהיה גיוס.
כשהכירה את עידו, הרגישה שקלטה את הגביע הקדוש. עידו היה בן למשפחה חזקה: הורים שמנהלים רשת קליניקות פרטיות, בית בהרצליה פיתוח, לימודים בחו”ל וניסיון עיסקי מרשים. לא היה מאוד חתיך, וקצת מגושם, אבל תמר לא התעכבה על זה: “מה לי וליופי? חשוב הכסף, הסביבה, החיים היפים…”
היא ניסתה לשים עליו עין, התייצבה פתאום אצל קפה בתל ברוך, “באקראי” הופיעה בחדר הכושר שלו. עם הזמן נפתחו ביניהם שיחות, הלכו פעם לפה ופעם לשם ותמר הרגישה שהוא בהחלט בעניין.
אבל כשהזכיר אותו בפני המשפחה, קיבל תגובה קרירה: “מי זו? מה המשפחה שלה? היא מתל אביב הרגילה?” “אבל היא ממש חמודה…” מיהר עידו מצד אחד. “חמודה זה לא משהו שכולנו מחפשים,” ענתה האמא בנוקשות, “אנחנו רוצים בחורה מהמעגל שלנו עם רקע, קשרים, ייחוס…”
ותמר כבר בנתה בראש את החתונה, את השמות של הילדים… עד שהזמין אותה לשיחה גורלית בבית קפה קטן. עידו ישב מולה מתוח “תשמעי, ההורים שלי לא בעד אומרים שאנחנו לא מאותו עולם. ואני לא מסוגל להילחם על זה…”
היא ניסתה לחייך היהירה כרגיל, והצליחה בקושי: “ומה זה משנה? אנחנו כבר גדולים.” “אבל להם זה כן משנה…” הוא הוריד את הראש. “אני לא מסוגל למרוד בהם.”
תמר ישבה אחרי השיחה, מביטה בכוס הפוך ריקה. לא הייתה דמעה, רק זעם מתבשל בלב: “הכל עשיתי נכון! למה הם לא רואים?! וצדקתי אם הייתי נכנסת להריון, הוא לא היה בורח לי!”
אבל השם שלה התרסק. מהר מאוד, שמעו עליה שהיא “קופצת” על גברים אמידים. שלא משנה לה רק מי שמסודר. פתאום כשהופיעה במסיבות, הרגישה את הלחישות, את המבטים, את החיוכים המעושים. הגברים שהתחילו איתה התרחקו, וחלק אפילו התעלמו.
הוריה, שלא באמת ידעו כלום המשיכו לשמוע ממנה סיפורים: הלימודים מצליחים, עבודות יוקרה, חתן־פוטנציאל עילוי. כל שיחה בטלפון, היא רקמה עוד שקר. אבא ואמא אפילו התגאו בסיפורים שלה לשכנים, והיא לא יכלה לשבור להם את הלב לא יכלה להודות שנפלה.
היחידה שידעה היא נועה, שהפתיעה אותה בדירה באמצע בכי: “חזרי הביתה. אין לך יותר מה לחפש פה פשוט תודי, די.”
תמר, אדומת עיניים, הזדקפה: “להודות? אני לעולם לא נכנעת! עוד אפיל את הגורל לטובתי תראי שאני אצליח!”
האמינה בזה בכל ליבה. המשיכה להיפגש, להכיר, לקוות. הזמן עבר, הנסיך העשיר לא הגיע. הגברים התרגלו, הרגישו את המתח שלה הבינו שהיא מחפשת יותר מדי ורצו פחות.
ובינתיים הירושה מהסבתא קצת כסף בצד הלך ואזל. צמצמה הוצאות, הפסיקה בתי קפה, ויתרה על בגדים, הפסיקה את המנוי לקאנטרי. אפילו ירקות בקנייה מצומצמת. עדיין שילמה שכר דירה, חשמל, מים ואין ברירה.
בשקט ובבושה, חיפשה עבודה ״אמיתית״. בלי תואר, בלי ניסיון לא קיבלה אפילו ראיון מסודר.
בסוף נאלצה להפוך לקופאית בשופרסל. זה הכה בה ממש במכה. לעמוד בקופה, לספוג הערות של לקוחות (“מה את עושה פה? נראית כמו דוגמנית לא סניף רוטשילד!”), ולחייך בפנים מתוחות להזכיר לעצמה שזה זמני.
~~~~~~~~~~~~
“אתמול קיבלתי הזמנה לפגוש את החבר’ה מהשכבה,” סיימה תמר את סיפורה בקול קודר. “אני פשוט לא יכולה להיעדר יחשבו שאני כישלון, שאני מפחדת להופיע!”
נועה הניחה את הכפית שבתוכה ערבבה את התה בעדינות, ובחנה את אחותה. המבט שלה היה חצי ספקני, חצי רך.
“את לא חוששת שהחברות כבר יודעות מה קורה איתך, והן למעשה רוצות להחזיר לך על כל השנים הללו?” שאלה בזהירות. “את זוכרת מה אמרת להן בסיום התיכון…”
פניה של תמר התקשחו, היא הרימה ראש: “אלה שטויות! הן לא יודעות כלום. אני מטשטשת עקבות. צריך רק להגיע, להיות מהממת ולהחזיר לעצמי את הכוח!”
נועה נשענה לאחור, מהרהרת. למה בכלל רוצות להזמין אותה זאת שהייתה כה מרושעת כלפיהן? לא נראית לה סיבה אמיתית אבל היא שתקה. היא כבר למדה: תמר תעשה מה שתחליט, ותשלם את המחיר לבד.
“טוב, אם את בכל זאת רוצה ללכת תני צ’אנס. רק תוודאי שאת מוכנה להכול.”
“מה כבר יקרה?” נחרה תמר, “אני אגיע, אני אתלבש, אעשה פן אף אחת לא תחשוד שמשהו אצלי לא מושלם.”
“צריך עזרה באיפור תקראי לי,” חייכה נועה ברור, “אני פה בשבילך.”
תמר נרגעה, זה היה לה חשוב.
“תודה, אחותי. רק את מבינה אותי.”
**********************
תמר רצה החוצה מהמסעדה, הדמעות שורפות את הלחיים. אוויר הערב התל אביבי הצליף, אבל היא רק רצתה לברוח, להיעלם מכל המבטים שהיו עליה בדיוק כמו שמועה צדקה.
אפילו שההתחלה נראתה מצוין: היא נכנסה לבניין החגיגי, זקופה, מחייכת בנונשלנטיות מודגשת. כל תנועה מתוכננת: השעון על היד, התיק החדש, המבט המהיר הכול כאילו היא מוציאה חצי שעה מפגישה עם אנשי עסקים כדי להיזכר בטיפשות ילדות.
התחילה לשקר שוב: “הבעל שלי בשליחות בניו יורק, הבית ענק ברמת השרון, שלוש חופשות בשנה”. היא כבר כמעט האמינה בעצמה.
אבל אז, לפתע, מישהו זרק לחלל: “אבל ראיתי אותך בפלורנטין. את בכלל קופאית בסופר, נכון, תמר?”
שקט נפל. עשרות זוגות עיניים חיכו. ובמקביל עוד חברה שלפה את הנייד: “רוצה גם להראות לכם?” פתחה תמונות.
על המסך הופיעו תמונות אמת: תמר בקופה של סופר, בחיוך מתוח, עם סוודר מידות גדולות. תמונה עם סל ירקות בלידל, עם איריס, כך קוראים לאמא שלה דוחפת סלים כבדים. ואז דופקת כניסה לבניין מתקלף.
קולות של גיחוך עלו. בהתחלה שקט, ואז גל צחוק. מישהו זרק “ומה עם הבעל המיליונר, הוא גם שם עובד לילה?”, מישהי אחרת השלימה: “טוב, החיים שלך זה לא בדיוק קאפה בגאפ.”
תמר הרגישה עולה באש. אין משהו חריג בחיים שלה אלא שפחות מעשר דקות קודם שיקרה על כולם בלי הפסקה. וכעת התמונות האלה חשפו את הכול.
היא הסתובבה ורצה החוצה. לא שמעה מי מדבר, לא ראתה מי מנסה לעצור אותה. קירור הערב והדמעות זה כל מה שהרגישה.
על הספסל שממול, היא כמעט נתקלה במישהו. הוא אפילו לא ראה אותה מגיעה.
“את בסדר?” שאל בקול דאגה אמיתית. היה משהו כנה בעיניים כאילו היה היחיד שלא שפט אותה.
“לא…” מלמלה בבושה, מוחה את הדמעות. “החתן שלי עזב אותי, ממש לפני החתונה…”
ולפעמים נראה לי, שתמר לעולם לא תלמד.
