שדה תעופה חלופי
– את שומעת אותי? הקול שלו היה שקט, כמעט מתנצל. כמעט. מרים, אני מדבר אליך, את שומעת אותי בכלל?
שמעתי. תמיד שמעתי אותו. גם כשהיה שותק, גם כשלא התקשר שבועות, תמיד הרגשתי איזו הידהוד של הנוכחות שלו בין הקירות. כאילו הוא השאיר משהו באוויר: ריח של קפה שחור חזק, סימן של כוס על אדן החלון, כיסא קצת זז ליד השולחן.
– שומעת, דניאל.
– אז למה את שותקת?
– אני חושבת.
הוא נאנח. הכרתי את האנחה הזו בעל פה. כבדה, עם איזו משיכה של אוויר, כאילו קשה לו ממש לנשום. דניאל תמיד נאנח ככה כשחיפש שהרגישו אותו ויתנו לו מקום, רק לא ידע איך לבקש.
– אין לי לאן ללכת יותר, הוא אמר. את מבינה? פשוט אין.
עמדתי ליד החלון, הסתכלתי על הרחוב. מרץ. שלג מלוכלך נערם בתל-אביב, יונים מתייבשות מתקררות על המרזב ממול, אמא עם עגלה שמנסה להימנע משלולית. מרץ עירוני רגיל, כלום מיוחד. אצלי בפנים משהו התהפך לאט ולאט, כמו דף בספר, כמו מנעול בדלת.
– תיכנס, אמרתי.
זה הכל. שלוש הברות. ושוב, הכל התחיל מחדש.
לדניאל היו חמישים ושלוש. לי חמישים ואחת. הכרנו מאז שהוא הלך עם חולצת פלנל באדיקות ואמר שזה שיא האופנה, ואני צמתי צמה עבה והאמנתי שלהיות שקופה זה כבוד. נפגשנו אצל חברים, באיזו דירה ברמת גן, יין זול, ויכוחים על ספרים שאף אחד לא קרא עד הסוף. דניאל היה רועש, צחק בכל הבית, חיבק בקולי קולות, פעם הפיל צלחת מהשולחן והרס לה מישהי את הארוחה. אספתי את השברים וחשבתי איזה בן אדם שממלא חדר. מעניין איך זה לחיות ככה.
אני הייתי אחרת. שקטה. מהסוג שלא שמים לב אליו, ואז לא שוכחים. ככה הייתי רוצה לחשוב.
הוא לא התאהב בי אז. הוא התאהב בשירית. זה היה ברור כמו אחרי חמסין שהולכת להיות סערה. שירית הייתה צבעונית, מדברת מהר, צוחקת בקול, נכנסת לחדר וכולם מסתכלים. לידה הרגשתי תמיד כמו ציור בצבעי מים ליד שמן. לא פחות, פשוט שונה.
הם נהיו זוג מהר ואותו מהר התחילו להרוס אחד לשנייה. ראיתי את זה מהצד שנים. הוא ברח, היא עשתה סצנות, חזרו, רבו, נפרדו. זה כאילו הלסתות של הלונה פארק לא נסגרות.
ובין כל הסלטות הייתי אני.
הפעם הראשונה שבא אליי הייתה אחרי הריב הכבד הראשון. הוא היה בן שלושים וחמש, אני שלושים ושלוש. התקשר בערב מאוחר, קול עייף, שאל אם אפשר להיכנס. אמרתי בטח. עשיתי תה עם נענע מהשוק, שמתי על השולחן משהו קטן לאכול, ישבנו עד שתיים בלילה. הוא דיבר, אני הקשבתי. זו לא הייתה בעיה, אני יודעת להקשיב.
נרדם אצלי על הספה. בבוקר שתה קפה, אמר תודה ויצא. אחרי שבועיים חזר לשירית.
לא נעלבתי. הרמתי את הפליז מהספה, כיבסתי, קיפלתי. המשכתי לחיות.
זה חזר על עצמו. פעם, פעם שניה, עשירית. הפסקתי לספור. הגיע אחרי ריבים, לפעמים ערב, לפעמים כמה ימים. שתינו תה, דיברנו, הוא נרגע, קם והלך לשירית. תמיד לשירית.
לא קראתי לזה אהבה. פחדתי לקרוא. רק כשהיה דופק בדלת, משהו התכווץ לי בלב ומיד שוחרר. הנה הוא. כאן. אמיתי, שלי. לרגע, אבל שלי.
הרגשתי כמו מגדל פיקוח. מטוסים באים, נוחתים, מתדלקים, ומשם עפים. והמגדל נשאר. תמיד מוכן לקבל.
הפעם, סוף מרץ, נכנס עם תיק ספורט כחול גדול על הגב. תיק בלוי עם כיתוב לבן כמעט מחוק. הסתכלתי על התיק הבנתי הכל. לא יום, לא יומיים.
– אתה נשאר הרבה? שאלתי, בזמן שהוא פושט את המעיל.
– לא יודע, אמר בגלוי. תמיד ידע לפחות לא לשקר לי. אולי שבוע. נראה.
– טוב. אני מרתיחה מים.
הרתחתי. הוצאתי נענע. ישב בכיסא שלו במטבח, זה שכבר הרבה זמן הפך להיות הכיסא שלו, עם הגב למקרר. שמתי לפניו כוס וחשבתי הנה, שוב. ולא הרגשתי שמחה ולא מרירות, משהו באמצע. חם וטיפה עצוב.
– ממש רע? שאלתי.
– הכי רע, אחז בכוס בשתי ידיים. הידיים שלו תמיד היו קרות. היא אמרה שנגמר לה. שאי אפשר ככה. שאנחנו רק מקלקלים אחד לשנייה את החיים.
– ומה ענית?
– כלום. לקחתי את זה, הצביע לעבר התיק במסדרון, ויצאתי.
שתקתי. בחוץ טיפות על המרזב. אחידות, כמו מטרונום.
– מרים, הרים אלי לראשונה את המבט. את שמחה?
– שמחה, עניתי. זה היה אמת. קצת מרה, אבל אמת.
היו ימים מוזרים. לא רעים, פשוט לא מוכרים. התרגלתי לבד. לקום מוקדם, קפה, חצי שעה חלון לקריאה, לעבוד. חוזרת, מכינה משהו קטן לעצמי, מתקשרת לאסתר, חברתי. נכנסת למיטה ב-11.
דניאל שינה את זה. לא מרוע, פשוט היה לו קצב שונה. קם מאוחר, מדבר כשאני כבר עם הראש בעבודה, משאיר דברים בכל מקום, מגביר טלוויזיה חזק, תופס את המקלחת חצי שעה.
אבל היה גם טוב. בערבים ישבנו יחד בשולחן, והיה נעים, כמעט משפחתי. סיפר בדיחות, הכנתי לו קוסקוס מתכון מהאינטרנט, אכל שתי מנות אמר שזה הכי טעים בשנים. ראינו סרטים ישנים, התווכחנו על הסופים. הלכנו לשוק הכרמל בימי ראשון, הוא סחב את השקית, וזה היה מדויק, כל כך טבעי שממש היה לי חור בנשימה.
שבוע, עוד אחד, חודש.
לילה אחד, אני מתעוררת, שוכבת בחושך, שומעת אותו נושם בחדר השני, חושבת: אולי זה באמת, ככה זה צריך להיות. שנינו לא צעירים, מכירים המון שנים, הכל על השולחן. אולי זה אושר. לא זיקוקים, לא דרמות, אלא יציב, כמו בית ישן שגרים בו.
אמרתי את זה לאסתר בבית קפה. היא הורידה שלוק מהקפה, הקשיבה.
– מרים, בזהירות.
– אני יודעת מה תגידי.
– באמת יודעת?
– שזה זמני. שהוא יעזוב. שככה זה תמיד.
הסתובבה עם הכפית.
– לא, באתי לשאול משהו אחר. את שמחה עכשיו? עכשיו, ברגע הזה?
חשבתי באמת. לא להשמיע את התשובה הנכונה, אלא לחפש.
– כן, בסוף אמרתי. עכשיו כן.
– אז תחיי עכשיו, אמרה אסתר. תפסיקי לדאוג קדימה.
התאמצתי. באמת.
עברנו יחד ארבעה חודשים. אפריל, מאי, יוני, יולי. כל חודש זוכרת כמעט לפי ימים. איך הסיגלון חזר לפרוח ומביא לי ענף, איך רבנו על שטות ואז הוא התנצל ראשון. איך בשבת התבטלנו מהכל, אני קראתי, הוא ניגן בגיטרה במרפסת, היה שקט זוגי ופחדתי שייעלם.
חשבתי כבר במילים אנחנו. לא אני אגיע, אלא בוא נלך. לא אני צריכה, אלא אנחנו צריכים. זה קרה מעצמו, ונתתי לזה להיות.
גם הוא השתנה פחות כעס, פחות דיבר על שירית. לפעמים הסתכל עליי בחום שלא היה רחמים או תודה. אולי זה היה זה המשהו שחיכיתי לו.
מפתח. הוא ביקש מפתח לדירה. נתתי בלי לחשוב. הלכתי לשכפול, שמתי על השולחן. דבר קטן, אבל נהיה לי חם.
זה היה בתחילת יולי.
באמצע יולי צלצל הטלפון.
הייתי במטבח, הוא בסלון עם הלפטופ. הטלפון צלצל חזק, התעלמתי. אחרי רגע נהיה שקט מוזר בבית. עוד יותר שקט. שקט כזה שמשהו קורה ברחף, רק עוד לא ברור מה.
יצאתי מהמטבח. הוא עמד באמצע החדר, הטלפון ביד שמוטה, מבט בכיוון אחד.
– דניאל? קראתי.
הרימו אלי עיניים. והבנתי מיד. לא בראש, בפנים.
– שירית, אמר. יש לה בעיות. רציניות. היא לבד, צריכה עזרה.
ככה פשוט. בלי נאומים. מילה אחת: שירית.
– ברור, אמרתי.
– מרים…
– לך.
– חכי, אני רוצה להסביר.
– לא צריך. אני מבינה. לך.
עוד דקה עמד. הסתכל עליי. אני עליו. ואז הלך, לקח את התיק הכחול. עמד שם מאז, צד דלת, כאילו ידע שיוצא עוד הפעם.
– אתקשר, אמר בדלת.
– טוב, עניתי.
הדלת נסגרה. הנעילה צלצלה. אני נשארתי באותו שקט, רק הפעם כלום לא נשאר שם חוץ מההיעדרות.
שלושה ימים לא בכיתי. זה היה מוזר. לא באו הדמעות שרציתי להרגיש. הכל היה ריק, כאילו הוציאו מהחדר רהיט ישן, ונשארה צלקת על הרצפה. לא כאב, רק חלל.
בעבודה תפקדתי כרגיל. עבדתי כמנהלת חשבונות בחברת בנייה קטנה, עבודה מחייבת ריכוז, עזרה לי לברוח. מספרים לא שואלים איך את.
ביום הרביעי, הכנתי שוב את הקוסקוס, לא יודעת למה. חתכתי, שמתי צלחת, אכלתי. היה טעים. היה בלתי נסבל כמה טעים.
אז באו הדמעות. ככה, על האוכל, במטבח, לבד. בכיתי הרבה, בלי בושה. אחרי זה שטפתי פנים, סיימתי תה, נכנסתי לישון.
אסתר באה מחר בלי לדבר מראש. התקשרה מהכניסה: פתחי לי. נכנסה עם שקית ירקות ולחם, חיבקה אותי. עמדנו ככה בדממה, ולא היו דמעות. כבר נגמרו. נגמרו על הקוסקוס.
– תספרי, אמרה.
– אין מה לספר. את יודעת הכל.
– יודעת. תספרי בכל זאת. צריך שתשמעי בקול.
סיפרתי. על יולי, על הטלפון, על התיק. אגב, הוא לא התקשר. עבר שבוע.
– תחכי? שאלה אסתר.
– לא, הפתעתי אפילו את עצמי. לא. נמאס לי לחכות. כל החיים מחכה. לא זוכרת מתי זה התחיל. תמיד. כשהוא יגיד, כשהוא יבוא. והוא אף פעם לא בחר. רק חזר כשלא הייתה לו ברירה. את יודעת איך זה נקרא?
– איך?
– שדה תעופה חלופי. הייתי לו השדה תעופה החלופי: תמיד מחכה, מסלול מוכן. והוא טס אליי רק כשהעיקרי בשיפוץ.
הסתכלה עליי.
– ידעת את זה מזמן?
– ידעתי מזמן. עכשיו קלטתי באמת.
יש הבדל בין לדעת ולהבין. לדעת זו עובדה, להבין זה לסגור את הדלת.
אוגוסט עבר בהקהיית חושים. לא חשוך, שקט. הלכתי לעבודה, חזרתי, קראתי, בישלתי. התחטבתי לטייל על הטיילת, לראות אנשים. שאלתי את עצמי: מה את רוצה, מרים?
לא הייתה לי תשובה, אבל השאלה עצמה הספיקה.
בספטמבר הזזתי את הספה. פתאום הרגשתי שהיא חוסמת את האור, קטנה את החלל. הזזתי ספה, אחר כך את הכוננית, עוד הארון. נהיה בהיר ורחב. עמדתי באמצע וחשבתי: ככה עדיף. למה לא הזזתי כשעוד היה?
אולי פחדתי. פחד לשנות כשאולי יחזור ויגיד: מה עשית פה?
עכשיו לא היה ממי לפחד.
קניתי וילונות חדשים, פשתן, בהירים, דוגמה עדינה. פעם היה כחול כהה, כבדים. החדשים שחררו את הבוקר, כל הסלון שטוף זהב. לא ראיתי את זה חמישים שנה.
באוקטובר נרשמתי לקורס איטלקית. חלמתי, כל הזמן דחיתי. לא הזמן, מה לי ולאיטלית. הלכתי. קבוצה כיפית, המורה צעיר ומצחיק, הכריח אותנו לשיר באיטלקית תוך כדי שיעור. שרתי. בקול, בלי בושה. “טורנה א סורנטו”, אף פעם לא הייתי שם.
אסתר הופתעה בטלפון:
– איטלקית?? בשביל מה?
– אני רוצה לטוס לברצלונה, צחקתי.
– מרים, בברצלונה מדברים ספרדית.
– יודעת. אבל אתחיל באיטלקית. זה דומה.
זה לא היה מדויק, אבל שמחתי שאני עושה משהו מפתיע, בשבילי.
ברצלונה צצה בראש פתאום. ראיתי תמונות של העיר באינטרנט, לא תיירותיות, רגילות: שוק, חתול גינגי בחלון, סבא בעיתון. זה תפס בי. לשם, לגור קצת, לשאוף שמש וריח תפוזים.
פתחתי מחברת וכתבתי: ברצלונה. אביב. תליתי במקרר.
נובמבר הביא קור. נרשמתי לבריכה. שחיתי בוקר, לפני עבודה, זה היה הפתיחה הכי טובה ליום. במים לא חושבים, זזים.
לפעמים, חצי מהכח, חשבתי על דניאל. מעניין מה איתו, עם שירית או לא. לא רציתי רע. באמת. זה כמו להסתכל על תמונה ישנה: מזהים, אבל אין רגש רב.
בדצמבר אסתר הזמינה אותי לחגוג ראש השנה עם החברים שלה. כמעט סירבתי, בסוף באתי. הכרתי אנשים, שתיתי שמפניה, ובחצות הרגשתי משהו קליל: לא בדידות, אלא הקלה. כאילו הורדתי משהו כבד.
ינואר, פברואר: המשכתי לבריכה, לקורס, קראתי את הספרים שתמיד דחיתי. ניקיתי מחסן. מצאתי את הפליז ההוא שדניאל השתמש בו פעם ראשונה שנרדם אצלי. כיבסתי אז, שמרתי שנים. שמתי עכשיו בשקית לתרומה. שישמש מישהו אחר.
חזר מרץ. בדיוק שנה מאז שצלצל בדלת עם התיק הכחול.
עמדתי בחלון, קפה, מסתכלת על הרחוב. אותו שלג, יונים, אם עם עגלה. הכל אותו דבר. אני כבר לא.
הוא צלצל בשבת, בצהריים. השם הופיע, בי משהו קפץ. לא שמחה, לא עצב, רק הרגל.
עניתי.
– מרים, אמר. הקול מוכר וזר. זה אני.
– ראיתי.
– מה שלומך?
– טוב. שלך?
הפסקה.
– לא משהו. אפשר להיפגש?
חשבתי שנייה.
– אפשר. למטה, מול הבניין, רבע שעה.
שוב שתיקה. הופתע.
– בסדר.
סגרתי, שתיתי מיים, שמתי מעיל, צעיף. מבט במראה: אישה בשלווה.
הוא חיכה למטה. הזדקן, פחות מטופח, רזה, המבט הזה של תקווה ומבוכה.
– שלום, אמר.
– שלום.
התחלנו ללכת. לאיזה מקום מיוחד, פשוט לצעוד ולדבר.
– מרים, יש לי משהו חשוב לומר.
– דבר.
– היה לי קשה השנה. קשה ממש. עם שירית לא הסתדר. היא עזבה. לא אני, היא. העסקים קרסו. נשארתי… את יודעת. נשאר כלום.
הקשבתי.
– חשבתי עלייך. המון. הבנתי שהייתי טיפש. היה לי משהו אמיתי ולא הערכתי. את היית… את באמת.
– דניאל, רציתי להפסיק.
– לא, תני לי. רוצה לנסות שוב. מהתחלה. אני השתנתי, נשבע. תני לי צ’אנס.
עברנו ליד עץ שקדים שעוד רגע יפרח.
נעצרתי. הוא נעצר איתי. הסתכל.
– את יפה, אמר פתאום. אפילו עוד יותר משנה.
חייכתי.
– קורה.
– מרים, תגידי לי משהו…
הסתכלתי על היד שלו, מוחזקת שלי. חמה, מוכרת. ואז שחררתי.
– דניאל, רוצה שתבין אותי. לא להיעלב, להבין. טוב?
– כן.
– אתה אומר שהשתנית, ואני מאמינה. שנה זה הרבה זמן. אבל זה לא אתה, זה אני.
– מה איתך?
– גם אני השתנתי. אתה איבדת, מחפש להחזיר. אני מצאתי, לא רוצה לוותר.
הסתכל חרדה.
– מה מצאת?
– את עצמי. כמה שזה קלישאה, את עצמי.
– מרים…
– שנייה. עמדתי מולו. אני לא כועסת. באמת. כבר לא רלוונטי. אבל חשוב לי שתקשיב: הייתי בשבילך שדה תעופה חלופי. נחתת, נשמת, המשכת. תמיד למישהי אחרת, לעולם לא נשארת. היא היה נמל ענק ואני הייתי מסלול צדדי בטוח, לא העיקר.
– זה לא נכון, לחש.
– זה נכון ואתה יודע. אבל משהו השתנה. שדה התעופה סגור. החזרתי את האור הגדול. לא רוצה להיות עוד אלטרנטיבה, לאף אחד. גם לא לטוב.
שתק הרבה.
– אז מה עכשיו? שאל לבסוף.
– עכשיו יש לי תוכניות. טסה לברצלונה באביב. לומדת איטלקית, שוחה בבקרים, חיה בווילונות בהירים ומגישה כל יום את עצמי לעצמי. החיים שלי. קטנים, לא ממש נוצצים, אבל שלי. ובתוכם אין מקום למישהו שמגיע כי נגמרו לו האפשרויות.
– ואם באתי כי אלייך אני רוצה?…
הסתכלתי עליו באמת. אולי אפילו זאת אמת. אבל אני לא יכולה לבדוק. ההיא שחיכתה, כבר לא פה. הזאת שבמקומה? חיה אחרת.
ניסה לגשת:
– מרים, רק ניסיון.
– לא, בשקט, בלי טון. לא מלרצות להכאיב, רק כי אני יודעת איך זה נגמר. יודעת מדי טוב.
עמדנו ליד הכניסה לבניין. אותה כניסה, רחוב אחר.
– אפילו כוס תה לא תזמיני אותי?
– לא.
– למה?
– כי תה עם נענע זו התחלה. אין התחלה.
הוריד מבט. חיכה, החזיר עיניים:
– את שמחה?
חשבתי ממש.
– כן. כאן, עכשיו כן.
– זה טוב, אמר. נראה שגם זה אמת. זה טוב מאוד, מרים.
שתקנו.
– תשמרי על קשר? ככה לפעמים…
נענעתי ראש.
– לא צריך. כל אחד שיילך בדרכו.
הנהן. לאט, כאילו הבין.
– ברצלונה, אה?
– כן.
– עיר יפה.
– יודעת. עוד לא הייתי, אבל יודעת.
הסתובב והלך. לא הביט אחורה. עמדתי וראיתי אותו מתרחק. האיש שהכרתי שלושים שנה. האיש שאהבתי יותר מדי. האיש שאותו עכשיו משחררת, לא עם כאב, אלא רוגע.
כמו לשחרר ציפור שכבר מזמן רצתה לעוף.
עליתי הביתה. פתחתי את הדלת במפתח שלי. דירה שמריחה קפה ווילונות פשתן, בוקר של מרץ על הספה בסידור חדש.
הלכתי למטבח. הרתחתי מים. לא נענע. נענע חדשה שלי.
הורדתי את הדף מהמקרר, ברצלונה. אביב.
הוספתי: אפריל.
אפריל כבר קרוב.
השדה סגור. מגדל הפיקוח כבה אורות. וסוף סוף, אני יושבת בעצמי במטוס.
***
לא קרה הכל בבת אחת. עד שהגעתי לאותה כניסה ולדיבור הזה, עבר כל השנה. שנה שכל חודש משהו זז. קטן, אבל משמעותי.
כשדניאל יצא ליולי ההוא עם התיק הכחול, לא מיד קלטתי. השכל הבין, הלב פחות. זה לא רגע אחד משנה, אלא תהליך.
ימים התנהלו כאילו כלום. קמתי, לעבודה, חזרתי. בישלתי לעצמי וכמעט לא הבנתי איך למי. הכנת פחות, תמיד נשאר משהו. הורדתי מהשולחן, הכנסתי את הכוס הכחולה שהיה שותה. שכח או עזב, לא יודעת.
שמתי בארון, לא פח. פשוט שלא תעמוד מול העיניים.
ביום חמישי אמא התקשרה. היא גרה בחדרה, דברנו כל שבוע. השבוע מוקדם.
– מרים, הכל טוב? בלי הקדמות. איכשהו לאימהות יש חוש לשבירת שגרה.
– הכל בסדר, אמא.
– הקול שלך לא.
– עייפה.
– עבודה?
– כן.
הפסקה.
– הוא הלך? טרקה בול.
צחקתי.
– איך ידעת?
– אני אימא שלך, אני יודעת. איך את?
– בסדר אמא. באמת. לא טוב, לא רע.
– רוצה לבוא?
– לא צריך. רוצה פשוט להיות פה.
– טוב, ידעה לעצור בזמן. רק אם יהיה קשה, להתקשר.
– אתקשר.
לא התקשרתי, כי קשה לא היה במובן שאימהות נבהלות ממנו. היה ריק, עייפות, סוג בדידות שאת בוחרת, ובכל זאת כבד. לא היה ייאוש, לא היה רצון לקרוא לו בחזרה. מוזר, לא היה.
אולי כי תמיד ידעתי: זה יקרה. שירית אף פעם לא אפיזודה או עבר. זה מסלול אחר, והוא עליו. אני? לא רציתי לדעת.
בסוף יולי הלכתי להסתפר. תמיד לאותה ספרית, דנה, שעושה קסמים עם שיער. הסתכלה עליי בעיון, שאלה:
– מה בא לך?
– קצר, אמרתי. הרבה יותר קצר.
השתוממה.
– כמה?
– עד הכתפיים. שבי צבע יותר בהיר.
יצאתי מהמספרה תוך שעתיים מישהי אחרת. לא בכלל, משהו אחר לגמרי. העליתי גיל עם השיער שהורדתי.
ברחוב קראה לי שכנתי, חיה, בת שבעים שתמיד יודעת הכל:
– מרימים! איך השתנית! ממש מישהי חדשה!
– הסתפרתי, חיה.
– מסתדרת לך מאוד. עשר שנים ירדו לך.
– נו באמת… צחקתי.
– באמת. כשאישה משנה בחוץ, משהו קרה בפנים. טוב או רע העיקר שינוי.
– שניהם, אמרתי.
– העיקר לא לדשדש, קבעה.
אישה חכמה.
אוגוסט היה חם, לקחתי חופש מלא פעם ראשונה שלקחתי הכול ברצינות. לא נסעתי לשום מקום, סתם הסתובבתי בעיר, גיליתי מקומות שאף פעם לא נכנסתי אליהם. גיליתי גן בוטני קטן ליד הבית שמעולם לא עצרתי בו. ישבתי שם על ספסל עם ספר. לפעמים לא קראתי, רק הסתכלתי על האור בעצים.
זה נקרא לחיות, קלטתי. לא לשעמם, לא ריק. פשוט חיים.
יום אחד בגן באה אישה, קצת יותר מבוגרת, שאלה אם אפשר לשבת כי אין מקום על ספסלים. ישבנו בלי מילה, אחרי זה אמרה:
– מקום טוב, אה?
– מאוד, אמרתי. מצטערת שרק עכשיו גיליתי.
– אני פה כל בוקר, חייכה. אני דבורה.
– מרים.
קצת דברנו, דבורה הייתה מורה להיסטוריה. חיה לבד, ילדים בחו”ל. דיברה ברוגע, בלי תלונה, פשוט אדם שמבסוט מחיים שלו.
חשבתי דוגמה טובה. כזה כדאי להיות.
נפגשנו עוד כמה פעמים. לא נהיה חברות, אבל נעים לדעת שיש עוד מישהו בעיר שטוב לו לידי.
ספטמבר הביא ריח לימודים, עלים ראשונים, צינה, תפוחים. תמיד אהבתי ספטמבר. אווירה של משהו חדש. אז הזזתי רהיטים. ככל הנראה בהכרח בלתי נשלט. חזרתי הביתה הסתכלתי וראיתי: כאן ספה, שם מדף, כורסא. שעתיים סידור לבד. התאמצתי, קלה בנשימה. פתאום הדירה דיברה.
אחר כך הסתכלתי בחלון, חשבתי על דניאל. לא בעצב, בעניין מקווה שטוב לו. נרדמתי תוך מחשבה שרוצה שיהיה לו טוב. לא מתוך חסידות, פשוט, כעס זו השקעה.
באוקטובר הצטרפתי לאיטלקית. שמונה אנשים, בין 25 ל-70. הכרתי שם את אלה, מדהימה, מצחיקה. הלכנו לאכול אחרי שיעור.
– מרים, למה איטלקית?
– יש לי כרטיס לברצלונה…
– מה? שם מדברים ספרדית.
– יודעת. אבל איטלקית יפה.
– לוגיקה שלך ברזל! קרעה מצחוק.
נהייתה בינינו חברות חדשה. לא ציפיתי, שמחתי.
נובמבר, דצמבר, ינואר. כבר סיפרתי בריכה, חגים, ספרים. בינואר מצאתי יומן שלי מגיל 15. קראתי, נדהמתי עד כמה הייתי משהו אחר. אבל בסוף כתבתי: הכל בסדר. הצלחת.
פברואר הביא הפשרה. טיפות קטנות זרמו ברחובות, היה ריח כזה של אביב, עוד לא אמיתי. טיילתי המון, גיליתי רחובות שיש בעיר, ולא הלכתי מעולם.
נכנסתי יום אחד לחנות ספרים קטנה. הריח של דפים ישנים, בעלים מבוגר ישן בפינה. קניתי שלושה ספרים: על ברצלונה, על אמנות ורומן עם עטיפה יפה.
– בחירה טובה, אמר המוכר. במיוחד זה.
– קראת?
– מזמן. ספר על שינוי.
– רלוונטי עכשיו, אמרתי.
– תמיד רלוונטי.
קראתי את המדריך לברצלונה בשקיקה. צילומים של שווקים, מרפסות, סמטאות בגותי. צבעים חיים, שמש אחרת.
התחלתי באמת לתכנן טיול. בחרתי תאריך אפריל. סגרתי דירה במרכז, קטנה, לא יקרה אבל מעולה. קניתי כרטיסים. כשהגיעה ההודעה שהכל מאושר, הרגשתי התלהבות טהורה שלא ידעתי אף פעם.
זה יהיה שלי, רק שלי. פעם ראשונה שאני בוחרת לצאת למסע.
אסתר שמעה, חיבקה אותי.
– זה הכי נכון.
– באה איתי?
– רוצה, אבל הפעם תלכי לבד. זה שלך.
אימא, כשסיפרתי, קימצה גבה לבד? כל כך רחוק?
– אמא, אני בת חמישים ואחת…
– אני יודעת בדיוק. תסתדרי.
– ברור.
– רק תצלמי לי הרבה, ושתצאי מהמטוס, תתקשרי.
– בטח, אימא.
אחרי שסגרתי הכול, חשבתי: זו לא דרמה, לא מהפך. פשוט קניתי כרטיס, התקשרתי לאימא, הולכת לצלם. ובזה יש משמעות שלא הערכתי אף פעם.
בגיל חמישים, זוגיות זה לא למצוא, זה לבחור. כל יום מחדש. אי אפשר לתת מה שאין לך. אי אפשר לאהוב אם לא חיים את חייך.
במשך שנים חייתי לפי כשהוא…. כשהוא יבוא, כשיבחר, אז אתחיל. ואז הסתבר אין רשות. צריך לקחת לבד.
זה לא בא פתאום. זה כמו חום אחרי חורף: לאט, עוד טיפה, עד שכבר חם.
מערכות יחסים זה פשוט אי אפשר לשנות אף אחד חוץ מלבחור מה את פותחת ומה סוגרת.
סגרתי את הדלת. לא ברעש, בשקט. ומה שקרה במרץ היה רק הסגירה של תהליך.
כשדניאל צלצל בשבת, סידרתי ארון. משימה שקטה. הופיע השם, לא רעדתי. עניתי.
כבר סיפרתי על השיחה, על הרחוב, על שדה התעופה החלופי. אך היה עוד משהו כשצעדנו, ראיתי בלב: הוא בן אדם טוב. לא רע, לא פוגע בכוונה, פשוט חלש איפה ששירית.
ידעתי. הוא ידע גם. רצה פתאום שיהיה אחרת.
הקשה לא היה להגיד לא. להחזיק את ה”לא” בלי להכאיב. כי כן ריחמתי. כי יש לשים גבול, ולהישאר שלמה.
הוא הלך ברחוב. ראיתי אותו ונשמתי. מצא את שלו. לא שירית, לא אותי. משהו משלו.
עליתי במדרגות, נשימה רגועה. פתחתי את הדלת.
היה אור. השמש של מרץ זרחה על הווילונות החדשים. הדירה בשקט הנכון. על המקרר הפתק של שלושה מילים.
עשיתי תה. נענע שלי.
שלחתי לאסתר: הוא היה. הכול טוב.
תוך דקה חזרה: ידעתי. גאה.
כתבה אלה: סרט מחר?
עניתי:” כבר חיכיתי! איפה, מתי?”
חיוך. תה בכוס הלבנה שלי. מדריך ברצלונה. לאפריל נשאר פחות מחודש.
שדה התעופה סגור. אורות כובים. המטוס שלי.
הפעם אני והיא אחת.
זו מרים. בת חמישים ואחת. ובראש שלה ברצלונה.
***
הקומקום רתח. שמתי נענע בכוס החדשה, לבנה, דקה. לא הכחולה הסדוקה. הלכתי לחלון.
בחוץ מרץ. גשם מוסיף וריח של התחדשות. יונים, עגלות, אישה אחרת בטלפון, צוחקת.
שתיתי תה.
זה סיפור על אהבה. בעצם, מה שיש אחרי אהבה. על איך זמן לוקח לבנות את עצמך. ובשיקום הזה יש משהו טוב מאוד.
איך עוברים פרידה? אצלי מזיזים את הספה. מחליפים וילון. נרשמים לקורס חדש. שוחים. נכנסים לחנות ספרים שלא הכרת. לומדים לא לחכות.
לא לחכות.
הדבר הכי קשה, וגם הכי פשוט. להתחיל לחיות בעכשיו.
לסלוח או לשכוח? אף אחד לא שאל, אבל חשבתי על זה. לסלוח לא כי ככה צריך, אלא כי כעס כבד, ואני רוצה לעוף בקלות. לסלוח ולא לשכוח. לזכור, לא לסחוב.
יש הבדל.
סיימתי תה, שמתי כלים. פתחתי מחשב, בדקתי אישור כרטיסים. אי-מייל עם ההזמנה. באפריל ברצלונה.
חייכתי. סתם, לעצמי.
עוד חודש. בעוד חודש יושבת במטוס. טסה למקום ששם השמש שונה, הרחובות בטעם תפוזים, חתול גינגי שותה שמש בחלון.
ערכי משפחה, חשבתי. כל אחד מפרש אחרת. אצלי לא בונים בית בלי להיות קודם בית בשביל עצמך.
שנים חיכיתי. עכשיו לא.
טלפון רוטט אלה כתבה את שם הסרט והשעה. עניתי: מעולה, נפגש בכניסה.
הלכתי לראות את עצמי במראה. אישה בנחת ביתית, שיער עדיין פרוע מהשחייה, במבט שקט. לא בפסגת האושר, פשוט יציבה.
הנהנתי.
הערב קולנוע, מחר קורס, מחרתיים בריכה, עוד חודש ברצלונה.
החיים קורים. שלי, לא מישהו אחר, לא בהפסקות בין טיסות של אחרים. שלי, בזמן אמיתי.
שדה התעופה סגור.
ועם כל זה, איפשהו מעל העיר והעננים, בעננים של מרץ שכבר כמעט אפריל, טס לו המטוס שלי.
אני טסה.
בערב, אחרי הסרט, חזרתי הביתה, הורדתי נעליים, תליתי מעיל.
נזכרתי, כוס כחול עם הסדק עוד בארון. הוצאתי, הסתכלתי. סתם כוס.
הנחתי ליד הלבנה שלי. שתעמוד. לא זיכרון, לא סמל, רק חפץ.
נכנסתי למיטה, קראתי קצת מהספר על שינוי.
ככה קורה שינוי. לא ביום, אלא עמוד אחרי עמוד, יום אחרי יום, עד שמבינים: אני אחרת.
סיימתי לקרוא, כיביתי אור.
גשם של מרץ בשקט, בוודאות. לא עצוב. גשם.
שכבתי בחושך, הקשבתי לרחוב.
מחר קורס, אחר כך בריכה, בעוד חודש ברצלונה.
עכשיו גשם ושקט וטוב.
עצמתי עיניים.
וראית פתאום: חצר קטנה, בוקר, שמש של אפריל, חתול כתום בחלון. אני עם קפה, הוא מסתכל עליי, אני עליו. שתינו מרוצות.
שדה התעופה סגור.
המסלול פתוח.
