הדסה! למה את מתעכבת כל כך? אני מחכה, מחכה! תתיישבי כבר נעמי, השכנה של הדסה, התמקמה על הספסל הקטן והסיטה תיקה הצידה.
ובאמת, איזה ערב נהדר! למה לי להישאר לבד בבית רק חדשות וטלוויזיה, עם נוגה החתולה. משעמם אבל בחוץ אביב נהדר! אמנם רק אפריל, ועדיין כבר חמים בלב. אפילו עץ התות, ששתל עוד ראובן ז”ל, בעלי, מתחת לחלון, כבר התעורר ולובש ירוק רענן. והספסל, שרעיה המטופס בנה לי אותו, עומד לשרותנו, נקי וטרי, צבעתי אותו שבוע שעבר. מחכה גם לשיחה היומית בין השכנות על הילדים, על מחלות, על אהבות והחיים.
מה עוד אפשר לנשים לדבר עליו? גם אחרי שהכרת אחת את שנייה כל כך הרבה שנים פתאום מתגלה פרט חדש. ויש נושא לשיחה. הילדים גדלים, הדאגות מתרבות, אבל אהבה מתוך אהבה אף פעם אין באמת הרבה. תמיד חסר. תמיד מצפים לשמוע מחדש איך מרגישים כשאוהבים אותך. משהו בלב מתמלא וחוזר להאיר, גם כששקט בלב. אם למישהי עוד יש אהבה סימן שעדיין היא קיימת בעולם, מחייה, מנחמת, נותנת תקווה.
נעמי, מי שלכולם נעמיק’ה השכנה, הכירה את הדסה כל החיים. מעל חמישים שנה הן גרות יחד באותו בניין. מזמן, כשהיו ילדות קטנות, אמותיהן השאירו דלתות פתוחות כדי לא להתרוצץ כל פעם עם מפתח. ידעו אם הן לא בדירה אחת הן עוברות לשנייה. רק כשברחו לחפש את האושר שלהן, כבר ננעלה כל דלת באמת.
אז, בגיל שש בערך, סבתה של הדסה באה לבקר. היא ספרה לשתיים ש”כל עיקר החיים זה לתפוס את הציפור של האושר בזנב, ולהחזיק אותה קרוב, ואז הכל מסתדר.” הילדות לא הבינו מה זאת חיים, אבל רצו שאמא ואבא לא יריבו, שיהיה טוב בבית, ואין כמו לחפש אושר לחברות שלך.
ולאיזו מזל, הדסה הייתה בטוחה שהיא יודעת איפה “הציפור” נמצאת בבית הסמוך, אצל איש זקן ומוזר עם קול מתפצפץ. לפעמים הוא הביא אותה לגינה ציפור ענקית, צבעונית, צורחת, משהו שאין אפילו בגן החיות בשבת.
והחלו ההכנות. מצאו בכלבנה של נעמי כלוב ישן, ופרסו לחם, עוגיות ואפילו סוכרייה “שיהיה”. הדסה התעקשה “מי לא אוהב סוכריות?” שאם לא תאהב הציפור לא יהיה להן בהמשך לבקש עוד.
לקח זמן עד שהסבתא חזרה לירושלים. ההורים התארגנו לנסיעה לכנרת יחד עם שכנים, כי “יותר זול ברכב מלא”. נוסעים שלוש שעות, דירונת ישנה קרוב לחוף, נדנדה ושוב משוטטים בעיר זרה.
נעמי חיכתה לנסיעה, ורצתה גם לבקר את הסבתא בתלפיות. אבל ריחמה במיוחד על הדסה שאין לה סבתא בכלל. איך זה לגדול בלי סבתא? מי יפנק אותך, מי יספר את אותה אגדה שוב ושוב, מי יעשה לך כובע מצחייה סרוג באהבה?
נעמי החליטה אם יתפסו את הציפור, אולי תצמח בעצמה סבתא חדשה לדסה, אולי מאותה עיר, ואולי אף פעם לא ייפרדו בקיץ.
ביום שלפני הנסיעה, השתיים פלטו אמהות “אנחנו הולכות לשחק” וברחו מהבית. דלת טרקה בשקט, גיחוך, סיבוב במדרגות, והנה הבניין האפור ההוא של האיש המוזר.
אבל בחוץ שקט, חום מדכא, אין אף אחד לשאול, הדסה כבר עומדת לבכות אבל נעמי משכה אותה בידה, ההרפתקה לא נגמרת! עוברות דירהדירה, דופקות במקביל בנוקשות, איפה הציפור של האושר גרה?
המבוגרים מוזרים במקום לענות צועקים, מנופפים בידיים, אחת אף איימה שתסטר עליהן. ילדות כמו הדסה ונעמי ברחו מהר, נזכרו איזו דלת לא לנסות שוב.
רק אחד פתח נער גבוה, ואמר “בואו,” באגביות.
ציפור לא הייתה אבל כל כך הרבה דברים מעניינים: מסכות מפחידות, קונכיות שמביאות את הים לתוך האוזן, דגם של אוניית מפרש “זו אני ואבא בנינו, ‘מיכל הקדושה’.”
כמו השם שלי!” צהלה נעמי, והנער האיר אליה פנים.
ואז הוא שאל: “ואמא שלך איפה?”
“עובדת, עוד מעט תבוא. למה אתן לבד? לא יחפשו אתכן?”
ופתאום נזכרו הילדות שעה ארוכה חלפה, וסכנת עונש באופק.
“נחזור מהר!” קראה נעמי, תפסה את הדסה ויצאה בריצה. בדיוק אז הילד שם להן ביד נוצה יפהפייה, נוצות טווס אמיתיות. “אמא שלי עובדת בספארי, היא מביאה לי…” קיבלנו את המתנה בשתיקה מרוב התרגשות וברחנו הביתה.
שם חיכתה להן סערה אימהות בבכי, אבות ליד פקיד משטרה קהילתי, דואגים.
כשראו אותן צנחה אמא של הדסה באמצע הגינה, אנחת רווחה. דמעות, חיבוקים, וגם נזיפה אבל מזלם שהזמן היה קצר מדי לעונש.
כמה ימים אחר-כך, ישבו הנערות על נדנדת עץ בחצר, מגרדות על הלוח ומתלחשות: “את יודעת, דסי,” אומרת נעמי, “לא צריכים ציפור בכלל. סבתא שלי צדקה אושר זה כשהולכים לאיבוד ומי שאוהב אותך דואג עד דמעות.”
“מה, את בטוחה?” גמגמה הדסה.
“בטוחה! והורים? לא שמעת אותם רבים מאז שחזרנו.”
“נכון… אז יכולים גם לא לריב.”
“ברור! הציפור לא עוזרת בזה. רק אהבה,” קבעה נעמי.
הקיץ ההוא הפך לזיכרון המשותף היפה ביותר. כשנעמי חושבת על חייה, היא מודה על מי שאיתו היא יכולה לחלק, לברר, לדייק. הדסה תמיד זוכרת הכול טוב ממנה שקטה ורוגעת, כל מחשבה מהודקת, זוכרת כל פרט כאילו רק קרה אמש.
ושנים עברו נעמי הכירה בחור, לימים הופתעה. היא הגיעה לביתו, וראתה במדף את “מיכל הקדושה”. כמו אותה ילדה אז, פחדה לגעת במפרש שלא יישבר. בליל החתונה, הוציאה מהספר האהוב את נוצה זו שקיבלה אז, והציגה לבעלה.
“אתה זוכר?” צחקו, והאושר נמשך כמעט שלושים שנה. דאגות, נחת. בת, בן, חולי לא צפוי, שהרפואה ממש הצילה, בעל תומך שלא עזב. והיה רגע בו הזמן עצר כשאויר כבה בחדר, ומי שאהבתך הלך. הדסה לצידה סטרפה ללחיים, חבקה אותה ואמרה, “תחזיקי, יש לך ילדים” והאושר נשאר, אחר, חסר, אבל חי.
הילדים כבר גדולים. אבל מה שחשוב היא האמא שמחזיקה, לא נותנת לשמיים להיות ריקים מעל ראש הילדים. כל עוד יש אמא הם לא יתומים. וסבתאות שמחה טהורה, גם כשהילדים עצמם כבר הורים. אורחים לכל חג, או חופשה, שוב המיטות מלאות, נכדים לידך, כל הלילה קולות נשימה.
לא לכולם זה ניתן. יש שמבקשים והאושר לא מגיע אף פעם. הדסה והדסה פשוט בנות מזל: את הציפור ההיא אולי לא לכדו, אבל אהבה הן מצאו.
הדסה רצתה וביקשה והצליחה, אף שידעה שלא קל. ילדיה לא נולדו לה, אבל בזכות הבעל, אהבה ושכנות טובה יצאה המשפחה לדרך. איך? כשהיה כואב, הסבתא ידעה להביא נכד מאומץ, בעדה ובחום. מה שהיה נסגר ומוציא לשון מלשון למרות המשפחה שראתה, קיבלה באהבה, תומכת.
הדסה גידלה בן פבלו קצין, עם נשים טובות לחיק המשפחה. גם כשפבל הביא בת זוג עם ילד משלה קיבלה אותם בחיוך. “אני סבתא שלך, מתוק! רוצה עוגייה?” מייד נמס לב האם.
סבתא אמיתית היא אמא לכל, לומדת, מתפתחת, לומדת לאהוב כל מי שחשוב לילדיה. לכן בנות הזוג כמו בנות שלה. לכן נכדים, אפילו כאלה שלא מהדם לבה גדול להם.
“נו, נעמי, מתי נוסעים ליישוב? כבר נעים בחוץ!”
“שבת הבאה, אחרי שאנקה חלונות. הפסח מוקדם השנה, צריך להספיק הכול.”
“שלך באים?”
“כן, ליומיים. הנכד הבכור רוצה לבדוק מאיפה אפשר לגשת לאוניברסיטה. יקפצו בדרך הלוך יחזרו לשבוע. אולי הקטנים יישארו עוד לא נסגרנו. ושלך?”
“רק בקיץ בית-ספר עוד לא נגמר ממתינים.”
“רק חודשיים!”
“לי זה נמשך יותר מדי”
“ככה עם דברים מבורכים מחכים, הזמן נמשך, ואז חולף בשנייה קטנה ונפלאה. אבל בשביל השנייה הזו שווה הכול. אחריה זוכרים אותה עוד ועוד, מדליקים שורת חרוזי שמחה קטנה בלב. האושר תמיד נראה קטן, רק צריך לפתוח עיניים להבין מה קיבלת.”
“נכון! זוכרת שחיפשנו אז ציפור האושר?”
“וודאי!” השיבה הדסה בשאגה. “אמא שלי דאגה כל כך שאבא עשה לי עונש ישבתי שבוע על כיסא, את זינקת לידי”
“כן, גם לי קרה. אבל תגידי, דסי נדמה לי, שלמעשה תפסנו את הציפור, אפילו בלי לשים לב. היא ממשיכה לפרוס כנפיים לידנו. תראי מה יש לנו משפחות, בעלים, ילדים, נכדים זו לא אמא מאושרת?”
“את כל כך צודקת. הציפור שלנו יכולה עוד לטפח אותנו שתפזר עוד אושר לאהובינו.”
כך למדתי שלפעמים אושר אמיתי נמצא קרוב, אצלך בספסל, בלב. מה שחשוב, לא לפספס אותו, להוקיר את מי שאוהב ולזכור שכל רגע שמח מתנה, אפילו אם הוא קטן כמו נוצה של טווס.
