פשוט להמשיך לחיות
רישום יומן, אביב תשפ”ד
נעמי הייתה ילדה קטנה, מלאת חיים, עם שתי קוקיות קופצניות לכל צד, שרצה בהתלהבות על המרפסת הגדולה והשטופה שמש של ביתנו בכפר. עיניה הבריקו ממשחק, והלחיים שלה היו סמוקות מהתרוצצות. בדיוק כשהבחינה בידיד של אחי הבכור, אשר פסע לאיטו אל הדלת, היא נעצרה נשמתה בידיה, רצה אחריו, ואז קפצה ותפסה בידו בחמימות ילדותית.
היא הרימה אליו מבט צעיר ונאיבי, וצחקה בקול צלול:
אני לא אתן לך ללכת! כשתהיה גדולה אתחתן איתך, כך מחכה לי! חכה לי!
רועי, הידיד של אחי, התרומם ונעצר רגע, מופתע, ואז חייך אליה חיוך נעים וטוב לב. המבט שלו ליטף אותה ברוך ובהבנה:
אחכה, נעמי.
הוא ליטף את שערה הצפוף בעדינות, שני הקוקיות נעשו עוד יותר פרועות. נעמי הצרה עיניים בחצי תלונה, אבל מיד שבה לחייך, לא משחררת את היד.
אבל עד אז, הוסיף רועי, והתכופף כך שעיניהם יהיו בגובה אחד תלמדי יפה, תקשיבי להורים, שתוכלי להיות כלה ראויה לי.
הקול שלו לא היה תקיף, אלא מלא חום וחברות כמו של מבוגר שיודע שילדה זקוקה לרכות. נעמי חשבה כאילו ברצינות על דבריו, ואז הנהנה בעוז, אחיזתה חזקת כפליים:
אהיה הכי טובה שיש!
האוויר הילדותי של קיץ מושלם אפף את הבית ההוא צחוק, שמש, וחלומות תמימים שנראו כל כך מוחשיים
************************
חלפה תקופה. נעמי התבגרה, ישבה כעת בחדרה, מדפדפת בעייפות בספר אלגברה. השמש ירדה, הערב ירד חרש, ובבית שררה דממה חריגה. רק מרחוק נשמע קולו של אחי, שחר, מדבר בטלפון. מתוך הסקרנות העצורה שהייתה בי, קירבתי את עצמי לדלת.
“כן, הייתה פגישה”, שמעתי אותו מגחך, “החיוך שלה”. שמרתי על הנשימה, כשהשם “רועי” הדהד בשיחה. אחי דבר על פגישה בבית קפה מישהי חדשה.
בלי לשים לב קמתי, הצמדתי אוזן לקור העץ בדלתו של שחר, להאזין מילה אחר מילה. הלב שלי נצבט, ובכוח הדחקתי את המחשבות; אולי זאת טעות?
לאחר שסיים את השיחה, תפס אותי עומדת ליד הדלת. לא הספקתי לשקר:
לרועי יש חברה חדשה? פלטתי, אולי לא מספיק אדישה, עם רעד קל בקולי.
שחר הביט בי ארוכות, עיניו מלאות הבנה מלנכולית הוא כבר ראה אותי מתרגשת כשרועי מגיע, זורקת מבט דרך המסדרון, מחפשת אותו בתמונות בטלפון.
שוב את? גלגל עיניים ונשען על הקיר. נעמי, כבר בת שש עשרה את. הגיע הזמן להניח לזה, עבר מספיק זמן.
הרמתי את הסנטר, מתחזקת בעקשנות:
לא! אתה לא מבין, שחר! הוא עוד יאהב אותי, רק חכה ותראה! זה לא סתם זה אמיתי!
הטון היה בטוח, אבל בתוכי התערבבו תקווה ופחד. ליבי הזכיר לי כל מבט וכל חיוך.
שחר רק שתק. הוא הבין שכל מילה מיותרת בשבילי זה כבר מזמן לא רק קראש ילדותי.
***************************
בוקר אחד, קרן שמש גלשה דרך התריסים והפיצה את החדר בזהב מתוק. נכנסתי לסלון בסערה, כמעט מתנשפת, ועיני זורחות. שחר ישב בשולחן עם קפה ועיתון.
הוא ביקש לצאת איתי! קראתי, לא מצליחה להסתיר את ההתרגשות, האגרופים שלי נקפצו בשקט לא רצוני. ביום הולדת שלי הביא לי קופסה יפה עם חריטה, ואמר ‘עכשיו כשאת בוגרת, אני סוף סוף יכול להראות לך מי את בשבילי. אני אוהב אותך, נעמי!’
לא הצלחתי לעמוד במקום, שוב יד על השיער. האושר חדר לכל פינה בחדר.
שחר הביט בי ממושכות, חייך חיוך אמיתי, של הקלה ואהבה הוא ידע שרועי מחכה למעשה הזה כבר זמן רב.
היא הכי יפה, אמר רועי פעמים רבות, כשדיבר איתי, וגם חכמה וחמה רק מחכה שתתבגר.
ולשחר תמיד הייתה תשובה קבועה: “אם היא מאושרת, אני בעד”. הוא ידע שרועי בחור ישר, הגון, שאפשר לסמוך עליו.
שחר נעמד, חבק אותי:
מזל טוב, אחותי. שמח בשבילכם, באמת.
התחבקנו. הרגשתי כאילו הכול סביבי נוצץ. במקום אחר בבית, הֶרְפוּ של החתול, שפרש על אדן החלון, הוסיף לי תחושת רוגע וחמימות.
*******************
הימים התקרבו, וסימני החורף כבר ניכרו באוויר. הגורל התהפך אכזרית. מצאתי את עצמי יושבת במסדרון הצר של בית החולים איכילוב, מתבוננת בחלון עמום, הראש ריק. השהות שלי שם, מתמוססת לאיטּה, מותירה רק תחושת ניתוק.
הידיים שלי היו קפואות על הברכיים, שיער פזור, עיניים חלולות. בראשי התרוצצו זיכרונות הלילה: אמש ישבנו יחד, אני ורועי, בחרנו סקיצות לעיצוב החתונה, צחקנו, התווכחנו על צבע הסרטים, רועי הבטיח שהכול יהיה מושלם והבוקר הוא כבר לא היה.
תאונה, נהג מאבד שליטה, שלוש מכוניות נמחצות, ואין שרידים. רועי איננו.
המסדרון רחש כפות רגליים. שחר פנה אליי בפנים חיוורות, עיניים אדומות מבכי, כרע ליד הכיסא וליטף אותי בכתף:
נעמי? לחש, מפוחד לשבור אותי. נעמי, תדברי איתי, בבקשה.
הסתכלתי בעיניו. יבשות, נחנקות מכאב. כאילו הסתכלתי דרכו, אל מעבר לעולם הזה.
על מה? עניתי בקול מת, מדקלמת.
הוא נאנח, אחז בי חזק יותר:
על מה שתרצי. רק תגידי לי מה עובר עלייך. בבקשה תבכי, אל תישאי את זה לבד!
רק הנדתי בראש, פניה רועדות ואין דמעות. הבטתי בידיים שלי, תוהה למה הן לא רועדות.
אין בי כוח אפילו לבכות, לחשתי לבסוף. וגם לחיות לא ממש רוצה.
המילים היו כבדות, הטילו צל כבד בחלל.
שחר בלע רוק, סגר עיניים, כולו מאמץ לא להתפרק לידי. הוא ידע שעליו להחזיק אותנו, לא משנה מה.
מאותו רגע הייתי כמעט משותקת. ישבתי בפוזה אחת שעות, המופרדת מהמציאות, לא מזהה קולות או מגע. לאבי ולאמא לא נותר אלא לנסות ולרופאים רק להרדים קלות בחומר מרגיע.
התעוררתי כבר בחדר הרגיל חלון מוכר, מדף ספרים, תמונה שלנו בתיכון. קם במרחק שחר. לצידו אמא שלי, חיוורת, כהות מתחת לעיניים, אבל מדברת בקול שקט ונחוש:
“אני דואגת לה מאז שהיא ילדה היא ראתה רק אותו. מה יהיה עליה?”
הזמן ירפא, ניסתה אמא להרגיע, אך גם קולה לא שכנע אותה. נשמור עליה, הוסיפה, כמעט מבטיחה לעצמה.
שכבתי בעיניים סגורות, כאילו ישנה לא ידעתי איך להגיב לאהבה, לאדיבות. בתוך-תוך, הייתה ריקנות ענקית.
שחר עמד לצאת, נתן לאמא מבט שמבקש עזרה, ויצא. אמא נשארה יושבת לצידי, מחזיקה לי יד, מלטפת כמעט שתעביר בי טיפת כוחה. כל הזמן שקט, רק נשימותיי ושעון קיר תקתק.
*******************
תשעה ימים ארבעים ימים הזמן נע הלוך ושוב כמו דבש סמיך. נעמי לא זזה מהחלון, רגליים מקופלות, מבט בשמיים האפורים.
היא הסתכלה על הספסל הישן מתחת לתאנה שם, בערב סתווי חמים, רועי כרע ברך והציע לה נישואין, רעד כששלף טבעת, התחיל כמה פעמים להתבלבל. היא חייכה, קפצה עליו בחיבוק ואמרה “כן” בלי להניח לו לסיים.
עכשיו רק ספסל ריק, עצים עירומים, כניסה שוממת. הזמן עצר מאז הודיעו לה.
נעמי, בואי לאכול, בקשה אמא, יד קרה ונוגעת בכתף.
לא רעבה, אמרה, בקול שטוח, חף מהרגשה.
את חייבת לאכול משהו, התעקשה אמא, קול רועד. גם אתמול לא אכלת, חייבים לשמור עלייך.
למה? רקדה פניה אליה, עיניה תוהות אני לא חייבת לאף אחד.
אמא השתתקה, הניחה לכתפיה להשתרך ויצאה. במסדרון פגש אותה שחר, והוא רק הניד ראשו.
דיברתי עם רופאת המשפחה, לחשה אמא. צריך עזרה מקצועית.
שחר הנהן, הפנים כבר מזמן. לראות את נעמי כמו גבעול שבור, היה עינוי.
אתקשר לד”ר חסון, אמר, מחפש בטלפון.
באותו ערב, כשירד הלילה, נעמי גלשה מהחלון לקצה המיטה. הרגליים רעדו, חולשה מזדחלת. התכסתה וטרם עצמם עיניה.
היא חלמה על רועי. הוא הופיע מולה בדיוק כמו שהיה: חיוך עדין, חולצה אפורה ישנה, הפעם מבטו היה חמור, רציני:
נעמי, תראי את עצמך, מה את עושה?
ניסתה למלמל תשובה, אבל הוא המשיך:
ראית במראה? את נעלמת! את חייבת להמשיך הלאה!
אני לא מסוגלת, התייפחה, דמעות בוערות.
את יכולה, את חזקה, ענה. יש לך עוד חיים שלמים. גם הקשים, גם הטובים. אסור לעצור. אני איתך. תמיד. רק תגידי לי אעזור לך.
הושיט יד, חשתי כאילו באמת נגעה בכף ידי.
אל תלך! קראה.
אך הוא נמס, רק קולו הלוחש נשאר:
תבטיחי, נעמי. תחיי.
התעוררה מזיעה, כרית רטובה מבכי, ובלב סערה כואבת. פתאום פרצה בצעקה גבוהה, מטלטלת. מיד נכנסו הוריי ושחר.
נעמי, מה קרה? אמא ליטפה את לחיי.
איפה כואב? שחר שאל, מבולבל.
לא עניתי. בכיתי חרש, כולי רועדת. האמירה שלו עוד הדהדה בראשי: הבטיחי
ופלטתי, חנוקה בדמעות:
אני מבטיחה.
אמא חיבקה אותי, שחר הניח יד על כתפי. הם לא אמרו דבר רק היו שם.
ואני, בראש שקוע בכתף של אמא, התחלתי להבין איך להמשיך. איך לאכול, לחייך, פשוט לנסות. כי אם הוא ביקש ממני, אני חייבת לו.
לפחות למענו.
************************
אחת מערבי החורף העגמומיים, ישבנו כולנו יחד בסלון. אמא שמה תה, אף אחד לא נגע בכוסות. כולנו הבנו שצריך להחליט משהו.
לדעתי, כדאי שנעבור לעיר אחרת, שחר אמר פתאום ובלי להסס, בעיניו מבט חכם. בשביל נעמי, הכול פה כאב.
ישבתי בפינה, רגליים אסופות, עיני עוקבות אחרי הגשם. לא התנגדתי. הבטתי ברחוב מטושטש, הבתים נדמים לזרים. הפנים שלי היו דהויות, אך כבר לא כל כך מתות.
במקום חדש אולי ייקל? הציעה אמא, לחץ קל על ידי. התחדשות, סביבה חדשה, אולי זה ישחרר אותך.
הבטתי בה, קולי מתעמעם אך מחוזק:
לאן?
יש לי הצעה בתל אביב, הסביר שחר. ידיד שלי הבטיח עזרה בעבודה. נשכור דירה, נתחיל מחדש.
אמא הנהנה:
גם את תוכלי למצוא מסלול לימודים. נדאג להכול. העיקר שתרגישי טוב.
חשבתי על כך. הזיכרונות צפו בראשי המקומות, הרחוב, הספסל, רועי מחבק ומביא לי פרח מול בית, צוחק בתיכון כל פרט, כל עץ רועי בכל.
בסדר, לחשתי. נעבור.
לקח לי זמן להוציא את זה. היה בזה סוף של כאב ותחילתה של תקווה.
התחלנו לארוז. הסתכלתי כיצד המראות מתרוקנים, ארגזים נערמים, אמא קוטפת תמונה ישנה ופותחת מגירה. לפעמים החזקתי חפץ קטן מרועי מפתח קישוט, פתק אהבה, חרט פונטים על סכין ולא הצלחתי לעזוב.
ביום המעבר, עמדתי רגע אחרון במרפסת, נושמת מלוא הריאות. הבטתי בפעם האחרונה אל החצר בה הכול התחיל. כאב, אך לא נתתי לבכי להטביע אותי. “אני יכולה”, הבטחתי בלב. “אני חייבת”.
העיר קיבלה אותנו ברעש, שמיים אפורים. הדירה היתה מרווחת, מוארת. עמדתי בחלון החדש, נסיתי להכיל את השטח והאנשים. הכול זר אבל בזה יש גם חירות. אפשרות לשלוט בזיכרונות.
בתחילה היה קשה. התגעגעתי לכל, נרדמתי עם דמעות. לפעמים רועי חזר בחלום מחייך, מעודד, והייתי מתעוררת מחוזקת וגם חלשה.
התחלתי להבחין בדברים קטנים פרח אביב ראשון בגינה, חיוך של הבריסטה בקפה. זה גרם לי לנשום קלות.
רועי לא נמחק לעולם לא אמחק אותו. אבל אני יודעת עכשיו: להמשיך לחיות זה לא לשכוח; זו שליחות בשבילו.
אני הולכת לשיעורי הכנה לאוניברסיטה, עוזרת לאמא בבית, לפעמים רצה עם שחר על הטיילת. כל יום קשה, אך כל יום גם נותן מעט תקווה.
עמוק בלב אני יודעת הוא רואה אותי.
הוא גאה בי.
כי אני מחזיקה מעמד.
כי אני חיה.
והשיעור שלמדתי לא משנה מה, צריך לבחור בחיים, למען כל מי שאהב אותנו ובעיקר, למען עצמנו.
