“תפרקו את הצריף!” צעק איש העסקים, מבלי לדעת שכבר מתקרב אליו קצין לוחמה מיוחדת
אילון מעולם לא אהב את חודש חשוון. תמיד היה נדמה לו שבחשוון הבוץ נעשה דביק כמו זפת, והשמיים נוגעים בצמרות הברושים. האוטובוס הוריד אותו בצומת, פלט עננה של עשן דיזל ונבלע בערפל שעטף את הדרך לישוב.
נשאר לו ללכת קילומטר וחצי רגלית. התרמיל הכביד על כתפיו בכבדות המוכרת בתוכו היו מנחם: צעיף רך מצמר, חבילת שוקולד שדינה אהבה כל כך, וצנצנת קפה משובח. הוא לא התקשר אליה. רצה להפתיע, לראות את העיניים שלה ברגע שידחוף את שער הברזל. שלוש שנים במדים, פציעה קשה, אחריה חודשים של שיקום רפואי הוא התעייף. כל מה שהוא רצה היה שקט, פצפוץ עצים בתנור והמאפים של דינה מהתנור הישן.
אבל השקט לא חיכה לו.
כבר בהגיעו לשכונת הנחל הוא שמע את הרעש הכבד דיזל עובד בעמידה; עמוק, חדגוני, חזק. אילון האיץ את צעדיו ודילג מעל שלוליות. הגדר המוכרת, שצבע בירוק רק לפני ארבע שנים, נחה עכשיו שבורה על האדמה, קטע אחד לנפשו.
בשער הפתוח חנה ג’יפ שחור ומבריק. לידו עמדו שני בריונים במעילי עור, יורקים גרעינים הישר אל תוך הבוץ הסתוי. קרוב למדרגות ניצב איש בחליפה חומה יקרה, מתנשא מעל דמות קטנה, כפופה, בבלייזר ישן.
את לגמרי השתגעת, קשישה? צעק האיש, קולו חד כמו כלי מתוח נתתי לך שבוע! שבוע! הציוד שלי עומד, המשקיעים לוחצים!
ילד, לאן אני אלך… קולה של דינה רעד ודמע, החורף בפתח… כאן בעלי ז”ל, כאן הפרנסה…
את הולכת להוסטל! צרח האיש ובעט בדלי הפח הישן שעמד על המדרגות. הדלי התרסק בקול רם אל חצר הבית. לפרק את הצריף! ציווה על הגברים שעמדו בגרעינים.
אחד מהם חייך, עשה צעד.
אילון לא צעק, לא רץ. צעד פשוט לתוך החצר, כפי שלימדו אותו שם. את התרמיל הניח בדשא, חרישי.
רק כשנותרו ביניהם שני מטר, הבחין אחד הבריונים.
מי אתה… פתח, אך סיים בהתנשפות קצרה. אילון ביצע תנועה חדה; האיש התקפל, נטול אוויר. השני רצה להתערב, נתקל במבטו של אילון.
לא היה בו כעס, רק עייפות קפואה של מי שראה דברים קשים פי כמה.
תעמוד, אמר אילון, בקול שקט.
האיש במעיל הפך פניו בתדהמה. פניו החלקות איבדו גוון.
מי אתה? מאיפה נחתת?
אילון ניגש לדינה. היא הרימה אליו מבט, לא מאמינה.
אילונצ’יק… לחשה חי…
הוא חיבק אותה בידו, הרגיש עד כמה נעשתה שברירית. ריח נעים מוכר נדף ממנה טיפות הזעה ישנות וגלימת צמר עתיקה.
אני פה, סבתא. תיכנסי תכיני לנו תה.
מה אתה חושב לעצמך, גיבור? התפרץ בעל החליפה, יורק רסיסי רוק. מי אתה בכלל? אני רון פרידמן! כל האזור הזה שלי! אתה תשלם על זה!
אילון התקרב באטיות. רון, גבוה ממנו, נסוג חצי צעד.
תקשיב לי טוב, רוני, אמר אילון בשקט מצמרר קח את החבר’ה שלך, תעלה על האוטו. ואם תוך דקה אני אשמע את הריח של הבושם שלך פה אתה תצטער.
פניו של רון האדימו.
אתה מאיים עליי? אתה יודע מי אני?! אני אבוא לפה מחר ואפרק את הבית הזה בעצמי! יחד אתכם!
הוא הסתובב, עשה תנועה בידו לאנשיו (הנפגע קם לאט על רגליו), ונכנס לרכב. דלת נטרקה, להקת דרורים התרוממה מהגג. הג’יפ חצה את הגינה, מעלה בוץ ואדרים עירומים, ונעלם.
בפנים היה חמים, אבל לא באמת בטוח. על השולחן המתינה תבנית תפוחי אדמה. דינה התרוצצה בסירים, מניחה חמוצים, פטריות, כרוב כבוש, ידיה רעדו.
הם פה חודש, סיפרה, מסתכלת לחלון באו בחיוכים, דיברו לקנות את הקרקע. רצו לגרש בעשרות שקלים. אחר-כך הגיע פרידמן, מתעקש להקים אחוזת קייט ל”עשירים”. יש נחל קרוב…
ומה השכנים? שאל אילון שותה תה חזק ומתוק, כמו בילדותו.
כולם כמעט הסכימו… אצל משפחת לוי פרה נעלמה, מצאו אותה ביער… אצל רוטשטיין הבית כמעט נשרף בלילה. כולם פוחדים, אילונצ’יק. לרון יש משפחה בעירייה ומשטרה. מה אנחנו, זקנים, יכולים לעשות?
אילון שתק, חש שרוח מתהדקת בו. הוא הכיר אנשים כאלה. אם רון אמר שיבוא יבוא, עם הרבה יותר.
איפה כל המסמכים של הבית?
בקופסה בשידה, הכל מסודר.
טוב, לכי לישון, סבתא. אני אשמר.
אותו לילה לא עצם עין. סייר סביב החצר. הגדר מזמן לא אפקטיבית. מאחור יער אפשר להתגנב. הבית ישן, עץ יכול להתלקח מהר.
עלה למרפסת, הדליק סיגריה. הקליטה היתה קלושה טיפס לעליית הגג.
חייג.
כן? קול ערני, שלוש בלילה.
גדי, זה אילון. אילונצ’יק?
איפה אתה? חשבנו שאתה עוד בבית חולים.
אצל סבתא דינה במושב. עניינים לא נעימים. בוס מקומי, עובר גבולות. מאיים לבוא מחר עם דחפורים, להרוס את הבית. עושה כל מה שבא לו.
כמה הם?
היום היו שלושה. מחר, יהיה יותר. יש לו חברים במשטרה. לפי החוק לא נוכל.
שלח מיקום. אנחנו עם החבר’ה בנתניה. שעה-שעתיים אצלך.
גדי, רק בשקט. בלי… הגזמות.
אל תדאג. אנחנו אנשים עדינים.
אילון ירד. לא נותר הרבה עד שחר.
הבוקר היה אפרפר ושקט. ערפל כיסה את המטעים, הסתיר את ערוץ הנחל. אילון ישב על המרפסת, השחיז תפוח בסכינו. דינה לא יכלה לצאת מהחדר שכנע אותה להישאר בפנים.
בשעה תשע בדיוק הגיעו. רון עמד במילתו.
הרעש נשמע ראשון. מתוך הערפל בקע דחפור ענק בצהוב, דגלו מונף כמו קסדה. אחריו זינקו שני רכבי שטח עסיסיים ומיניבוס.
השיירה עצרה על אם הדרך.
רון ירד ראשון, בלי ז’קט רק מעיל קצר. לידו איש גבוה, רחב, עם צלקת כנראה מאבטח ראשי. מהמיניבוס יצאו תריסר אנשים טרנינגים, בגדי שטח, אלות.
מה נשמע? צלע רון בחיוך קר כבר ארזתם? רוצים שנעזור?
אילון התרומם, נגס תפוח.
רוני, אמרתי אתמול. לא שמעת?
לפרק את הגדר! התפרץ רון אל הדחפור. ואת הבחור הזה תלמדו דרך-ארץ!
הדחפור נהם, הדליק ערפל שחור. הכנופיה פרצה לחצר. אילון עמד לבדו, בסוודר פשוט.
הבריונים הבינו שהם רבים; כוחם בריבוי, בברזל, בכסף ובקשרים.
בחור, כדאי תשכב על הארץ, חבל עליך לגלג האיש עם הצלקת.
באותו רגע נשמע מנוע מהיער. לא דחפור, אלא גניחה עיקשת שני טנדרים “לנד קרוזר” דוהרים, התיזו בוץ ונעצרו, סוגרים על רכבי רון.
הדלתות נפתחו.
יצאו שבעה. לא צעקו, לא נשאו נשק. רק עמדו כתף אל כתף, שקטים, ענייניים, נראים שראו לא מעט. בגדי שטח, נעלי עבודה נוכחות של אנשים שעברו אשמים ומים.
גדי גוצי, ג’ינג’י, עיניים עליזות התקרב ראשון.
שלום לכל הנוכחים הכריז בחיוך איזה אירוע עשיתם פה בלי להזמין?
רון התבלבל. הרגיש בלב שהמשחק השתנה.
זה שטח פרטי! עסוקים פה! ואתם מה?
אנחנו? גדי חייך עוזרים. משקים לצרכים, פותרים בעיות קטנות. אבל אתם, נשמע לי, עובדים הפוך מהחוק.
לטפל בהם! צרח רון, מאבד שליטה. עופו מפה!
החבורה פרצה פנימה, וזה היה טעותם.
העימות נמשך דקה וחצי.
חבריו של אילון פעלו בשקט, מקצועית, תנועה לכל יריב. בלי הצגות.
האיש עם הצלקת ניסה להכות בגדי גדי התחמק, סובב אותו בזהירות לקרקע, נועל אותו.
לרדת עכשיו! צעק מישהו בצוות. הטון היה ברור כל כך, שנהג הדחפור כיבה מנוע והרים ידיים.
תוך שתי דקות, אנשי רון השתטחו על האדמה, לא מבינים איך. רון עצמו עמד בצד, חיוור.
אילון ניגש אליו.
רוני, אמר ברוך. תוציא את הטלפון.
ל-למה? גמגם.
תראה חדשות. הארציות.
רון הוציא מכשיר רועד.
גדי הביט מעבר לכתפו.
תראה, כבר לפנים. זריזים היום.
הכותרת: “פינוי לא חוקי במושב: רון פרידמן והעירייה מאיימים על גמלאים תיעוד בלעדי”.
מתחת הסרטון. פרידמן בועט בדלי, צורח על דינה, מאיים להרוס.
חברים שלי יודעים לא רק להתמודד פיזית חייך אילון אחד מהם עיתונאי, אוהב סיפורים כאלה. זה כבר אצל לשכת המושל, במשרד המשפטים.
רון הפיל את הטלפון.
אני משלם. תן לי לפצות, לחש.
תראה, רוני. אתה מפנה את כולם, לוקח את הציוד, ונעלם. אם יקרה משהו לדינה או לשכנים… אתה תבין לבד.
רון הנהן במהירות.
המשטרה באה תוך שעה. לא ממקומית יחידה מיוחדת מהמחוז, כי במשרד המושל לא אהבו שערוריות. רון והצוות עלו על הניידות בלי טקס.
בערב היה הבית מלא חברים.
השולחן באמצע הסלון, ריח מאפה, חמוצים, עשן עצים. גדי מספר סיפורים, הצוות צוחק, אילון מוזג תה. דינה יושבת בראש השולחן, מאושרת, ומוסיפה מאפים לכל צלחת.
תודה לכם, בנים. אלמלא אתם…
עזבי אותך, דינה, הניף גדי מזמן רצינו לנשום פה קצת אוויר.
כשירד הלילה, יצאו כולם למרפסת. הערפל פינה מקום, כוכבים נוצצים, חדים, כמו שרואים רק בסתיו בארץ.
ומה עכשיו? שאל גדי עם סיגריה.
אילון הביט על היער, על הגדר שעכשיו כבר התחילו לתקן.
אשאר כאן. הגג בטחוף תיקון. צריך מחסן חדש. וגם לשתול עצי תפוחים…
מה עם העצים?
אומרים הישנים לא נקלטו, צריך לשתול ‘עץ זהב’ חדש.
גדי ליטף את כתפו.
יצירה היא חיים.
בבוקר נסעו החברים. אילון עמד בשער, מביט אחריהם, אחר חזר לבית. מאור בחלון, צל סבתא דינה שמבשלת משהו נוסף.
הרים את המעדר. האדמה קשה וקרה, אך ידע: אם נוטעים עץ בלב שלם הוא ייקלט, אפילו בחשוון. מה שחשוב הוא השורש. והשורשים כאן אין דחפור שיכול לעקור אותם.
