רק לא שוב, לוחשת מרים בשקט לעצמה, מביטה בכיור המלא במי סבון חמימים.
מחוגי השעון תלויים בדיוק על “1:15”. הבית דומם. מאחורי הקיר נושמת בשקט נועה הקטנה. אלישע ודאי כבר מנמנם בחדר השינה. מנורת התקרה מפזרת עיגול של אור צהוב על השולחן, שעליו עומדת ספל תה קמומיל שכבר הספיק להתקרר.
צלצול בדלת קוטע את הדממה כמו סכין. ארוך, עקשני, עם הפסקות קצרות שבהן כמעט נולדת התקווה: אולי הפעם לא.
מחדר השינה נשמע קול עייף של אלישע:
שוב הוא?
מרים מנגבת ידיים בחלוק, מדחיקה פיהוק כזה שרוצה לסמן לעולם: ‘אני ישנה, תעזבו אותי’ וניגשת לדלת. בדרך היא מתמלאת תערובת של עצבנות ובושה קלה על העצבים שלה. וגם עייפות, כבדה כמו שמיכת חורף רטובה.
בעינית היא מזהה צללית מוכרת. רחב כתפיים, במעיל עור ישן עם כובע מצחייה שמוסט לאחור. אבא של אלישע פנחס בן-אבי עומד חצי מפנה את גופו לדלת. יד אחת נשענת על הקיר, בשנייה הוא מחזיק קופסת קרטון גדולה מקרטוע.
ליד רגליו מונחת שקית מהסופר עם לוגו ירוק מרים כבר יודעת שבפנים תמיד יש עוגיות. תמיד אותן עוגיות.
היא פותחת.
מרימקה! פני פנחס מוארות כאילו אמצע היום. אתם עוד ערים? מעולה. אני פה רק לעשר דקות.
ערב טוב, פנחס, היא מאלצת חיוך. כבר ממש לילה, אם שמת לב
נו מה, הלילה עוד צעיר! הוא מזיז יד בביטול. ואני גם, כל עוד הרגליים סוחבות. את לא מכניסה את הזקן? יש לי כאן… אוצר!
הוא מרים את הקופסה. על המכסה תווית דהויה: “סרט 8 מ”מ”. בפינה רשום בעט: “תש”ם, חנוכה, בית”. ריח של אבק, ארונות סגורים ומשהו מהחיים שמרים מכירה רק מתמונות ישנות.
מצאתי, תארי לעצמך! פנחס כבר מצטופף במסדרון, בלי לחכות להצעה רשמית. היה אצל השכן בארון מעל. אמרתי לו: ‘זה שלי!’. לא השתכנע עד שראה את כתב היד, זה של נחמה, ז”ל
שמה של נחמה, אשתו שנפטרה לפני עשור, מתרוצץ במסדרון כמו רוח רפאים.
מחדר השינה מציץ אלישע, ממצמץ לאור, עם חולצת טריקו ישנה ומכנסי טרנינג.
אבא הוא משתעל. אחת בלילה כבר.
אז מה! פני פנחס מתלהבות. זה הזמן הכי טוב לזכרונות. מה אתה מתלונן? בגיל שלך רק מתחילים לצאת בשעה כזו
מרים חשה שכל מילה עליזה שלו מוסיפה לה כאב ראש. וביחד עם זאת, היא תופסת את עצמה חושבת: “הוא לבד. חשוך שם. אולי מפחיד לו בלילה.”
בואו למטבח, היא אומרת, מדחיקה אנחה. רק בשקט, נועה ישנה.
בטח בשקט, מבטיח פנחס, כבר מסיר את המעיל. אני כמו עכבר חורף
עכבר שמתקשר כמו כבאית, חושבת מרים.
***
במטבח, פנחס תמיד מתיישב על אותו הכיסא זה שליד הרדיאטור. “הגב כבר לא אוהב משבים,” הוא אומר. מרים מוזגת לו תה ופועלת על טייס אוטומטי של שירות לילה.
אלישע, עדיין מפהק, מתיישב מול אביו ומביט בקופסה.
מה זה? הוא שואל.
הסרט שלנו! מכריז פנחס. סרט ישן, אבל עובד. יש בו את אמא שלך, אתה קטן. וגם חנוכיה, סלטים, והפנים של דודה רחל שכל הזמן הייתה צוחקת הוא צוחק בזיכרון. בקיצור, היסטוריה.
מרים יושבת בצד, מסמכת את הראש על היד. השעון על הקיר דוהר: “1:27″… “1:28″… פנחס, ההפך, רק מתניע מחדש.
אני זוכר איך פתחנו אז את הדלת, הוא מספר בלהט. כבר אחרי חצות, השכנים הגיעו. קר, גשם, ואנחנו אומרים: ‘תיכנסו! הבית פתוח תמיד!’. נחמה אמרה אז משפט כזה: הוא נעצר, בודק בזיכרון. ‘בלילה פותחים דלת למי שממש צריך’.
מרים מהנהנת. המשפט נתקע לה בראש.
אבא, ממלמל אלישע. מתי תראה לנו את הסרט? בשביל זה הבאת?
כן, כן, פנחס מתלהב. רק שאין לי כבר מקרן. חשבתי שאולי אצלכם נשאר.
בדירה בת שלושה חדרים ברמת גן מקרן 8 מ”מ? מרים מחייכת עייפות. בטח, ליד הפסנתר והדפוס.
פנחס לא קולט את הציניות, כהרגלו.
נמצא, הוא בטוח. אפשר לסרוק לסרט דיגיטלי. אתה אלישע, הרי איש מחשבים, תסתדר. בינתיים אספר לכם מזכרוני…
והוא מספר: איך קנו מצלמה, איך צילמו בנחל הירקון, איך נחמה צחקה כשגשם חדר לה לשרוול. מלים נשפכות כמו תה שאין לו סוף. קולו מלא חיים, כאילו לא נוגע בו הלילה.
מרים מקשיבה מהקצה, יותר חשה ממה שמבינה. ברקע רק מנטרה: “מחר ב-7 לקום, נועה לגן, דוח בעבודה, העיניים נעצמות”
***
רחש קל מפסיק אותה.
בדלת המטבח עומדת דמות קטנה בפיג’מה עם כוכבים ורודים. נועה משפשפת עיניים, שיערה סתור לכל כיוון.
אמא… היא ממלמלת, כמעט נופלת מהחוסר שינה.
נועתי, למה קמת? מרים קמה אליה בלחץ.
אני… לשתות, ממלמלת. וגם… שוב חלמתי על סבא.
פנחס מזהה את המילה “סבא”, פניו מאירות:
הנה, הוא מותח את הגב. הילדים מרגישים את הקשר.
נועה מסתכלת עליו במבט עמום, בין חלום לערות.
אתה בא אליי כל לילה, היא אומרת ברצינות. כל פעם דופק־דופק. ואני לא מצליחה לסגור את הדלת, כי הידית חמה.
מרים חשה מחנק בקיבה. אלישע נראה מודאג.
איזה סיוטים אלה? שואל בשקט.
לא סיוט, עונה פנחס בביטחון. הנשמה של הילדה נמשכת לסביה.
“או לשקט”, חושבת מרים, ואומרת רק:
נועתי, נחזור למיטה. סבא יבוא… אחר־כך.
בלילה? בודקת הילדה.
מרים מביטה לפנחס. מבטו תמים, מבולבל.
גם ביום אפשר, היא עונה ברוך. אפילו עדיף.
נועה בוכה חרישית, נטמעת בזרועותיה.
מרים משכיבה אותה, מקשיבה. במטבח פנחס עובר ללחישות, אבל האנרגיה עדיין חזקה מדי לשעה כזו.
היא עוטפת את הילדה בשמיכה, מלטפת, ומהרהרת: “וכך כל פעם. ה’עשר דקות’ שלו הופכות לשעה עם עוגיות, תה, עיניים כבדות, ושברים בסדר של הבית.”
במסדרון השעון מתקתק. המחוגים כבר מתקרבים לשתיים. מרים לוקחת נשימה עמוקה. גם הסבלנות שלה מתחילה למדוד זמנים…
***
שוב… אחת בלילה, מתלוננת מרים בשיחת טלפון לשולה חברתה מהאוניברסיטה. מרגישה כמו בית קפה, רק שבלילה.
שולה מגחכת:
מרים אלבז, היא מגלגלת, משתתפת בצערך. הדור הבכיר שלכם השתלט על הלילות…
ממש מצחיק, מרים נאנחת. אני לא מצליחה להירדם. כל הזמן מחכה: ‘אולי עוד פעם יתקשר’. וכשהוא מתקשר תמיד ‘רק לעשר דקות’.
זה קווסט, שולה שוצקת. גרסת ‘הארד קור’ של לילה. תזכי בפרס עוגיה
מרים מחייכת בעל כורחה.
תמיד מביא אותן עוגיות, כאלה של שיבולת שועל, בשקית ירוקה. נמאס כבר לראות אותן…
זה כבר סמל. תעשי לו שעון אורח.
מה זאת אומרת?
תתקשרי אליו את בלילה…
אכזרי, מרים גוערת.
צוחקת כמובן. אבל, באמת, צריך להגדיר גבולות. אחרת מבחינתו הכל בסדר, כל עוד את פותחת לו.
זה חמי, שולה. הוא לבד. נחמה ז”ל, בן יחיד איך אגיד לו: ‘פנחס, לא בלילה?’ עם הלחץ דם והלב שלו…?
גם לך יש לב ולחץ דם, שולה מזכירה. וגם ילדה, וגם עבודה. גבולות הן לא רוע, אלא דאגה לעצמך, שלפעמים עוזרת גם לאחרים.
מרים שותקת. המילה “גבולות” שורטת בלב. “כלתי טובה סופגת”, חינכו אותה תמיד…
***
הפעם הראשונה שפנחס בא בלילה הייתה חצי שנה אחרי מות אשתו.
אז, מרים עוד חשבה שזה חד־פעמי. אבל הלילה ההוא הפך להרגל.
שניהם שכבו במיטה. החדר חשוך והאור מהחלון חיוור. כבר כמעט נרדמו כשלפתע דלת הכניסה רעדה.
מי זה בשעה כזו? נבהלה מרים.
הצלצול דחוף, כמעט נואש. אלישע קם מהר, לובש מכנסיים תוך כדי ריצה.
אולי קרה משהו.
בפתח ניצב פנחס מעוך, בלי מעיל, בסוודר ישן, בלי כובע. עיניו נוצצות.
סליחה… אומר עוד לפני ההזמנה לא הצלחתי להיות בבית. שם… ריק.
מריחים ממנו טבק ואוויר לילה. בידיו השקית עם העוגיות המוכרות.
אבא, הכל בסדר? לחץ דם?
לא, נפנף פנחס, אבל מבטו היה אבוד. רק רציתי לראות אתכם.
מרים נזכרת בשבעה, כיצד ישב פנחס על שרפרף, לופת את כובעו, בלי לדעת איפה הוא נמצא בעולם.
הושיבו אותו, המזגו תה. בלילה ההוא הוא כמעט לא דיבר, רק לחש מדי פעם:
היא אהבה תה בלילה…
ידיו רעדו כשהחזיק בעוגיה.
ראיתי היום אותם, מלמל. בדיוק בסופר שם הכרתי את נחמה. שלפנו קרטון ביחד. היא אמרה: ‘קח אתה, אני בדיאטה’. החלטתי באותו רגע שהיא בשבילי.
אז, מרוב רחמים, מרים אמרה: “תבוא מתי שצריך”. והנה, זה הפך לערבים ולילות.
פעם שנייה בא, ואז עוד פעם… עם הזמן כבר לא יכלה לזהות מתי היו הפסקות.
***
כשמרים ניסתה לדבר עם אלישע, הוא רק משך בכתפיים:
הוא תמיד היה ינשוף לילה. כל החיים היה ער וקורא בלילה. גם כשהייתי ילד היה קורא בסלון בשתיים בלילה.
אבל אז הוא היה בביתו. עכשיו אצלנו.
אצלנו זה כמו המשך בשבילו… לבד שם קשה לו. בטח בפחד בלילה.
גם לי קשה, מרים מודה. כי אני לא ישנה. ונועה מתעוררת. וכל צלצול, אני קופצת כאילו שריפה.
אלישע שותק באשמה. תמיד מרחפת ביניהם “הוא אבא שלי”. מרים הרגישה שהיא מתפשרת מדי.
פעם פשוט לא יצאה למטבח.
העמידה פנים שישנה. אלישע הלך לפתוח. דלת חורקת, צעדים, קולות.
אחרי חצי שעה מרים שמעה רחש חרישי. סקרנות גברה על עייפות. הציצה למטבח.
פנחס לבד, אלישע חזר לישון. לפניו ערימה של תמונות. האור מהשולחן מגדר סצנה קטנה.
נחמה… הוא לוחש, נוגע בתמונות. בשמלה הזאת אמרת שאת תשמיני ואני לא אוהב. איזה טיפש הייתי, לא אמרתי שכן…
הופך תמונה.
אלישע, כאן עוד קטן. מול הטלוויזיה הזה ראינו סרטים. זוכר, כשמשה בא בלילה, כמעט עד הבוקר לא עזב. אמרת: ‘שיבואו כל עוד אפשר. הבית ייסגר רק אחרי מותנו’.
הוא דיבר אל עצמו, אבל היתה בכך בקשה. “שיפתחו לי דלת בלילה, שאשאר שייך”.
מרים עמד בדלת, לבה מתכווץ. פנחס לא מפלצת, אלא ילד אבוד בלילה שאין בו אנשים.
הרחמים לא מחקו את המועקה, רק הוסיפו לה הפס של חמלה שקשה להתמודדות.
***
פעם ניסתה להפוך הכל לבדיחה.
קיץ מוקדם, חלון פתוח. שוב צלצול בשעה הצפויה. במקום להילחץ, לבשה מרים מעל הפיג’מה חלוק משי צבעוני, ענדה מסכת שינה על המצח.
כוכבת קולנוע, אומר אלישע בצחוק.
הלילה: אירוח לילי אצל פנחס בן-אבי! מצהירה מרים כשהיא פותחת את הדלת.
איזה צעירים! מתפעל פנחס. אני חשבתי כבר שכבדים פה, ישנים מוקדם…
במטבח, היא מקישה על השעון שמכוון לתנור.
אפשר לפתוח “חצות בסגנון איטלקי”: תה, עוגיות, מנדולינות. חבל שהשעון קם בשש.
מה אכפת לך, מנפנף פנחס. ככה יש מה לזכור! בילדותנו נסענו ברכבות לילה, זוכר, אלישע? עגלת ספר, כוסות. בלילה יש את השיחות הכי אמיתיות.
ואז הוא מסכם:
בחיים יש דלתות שראוי להשאיר פתוחות. אולי מישהו ממש צריך.
המשפט נדבק למרים.
“אלה שצריכים שוכחים שגם בפנים יש אנשים”, היא חושבת. בקול: “ויש חלונות שכדאי לסגור כדי לא להצטנן”.
פנחס לא תופס את הרמז. ממשיך בסיפורים, לא מבחין בעייפות ובכעס המצטבר אצל מרים.
***
פעם פשוט לא פתחה את הדלת.
נועה חולה, חום, לילה בלי שינה. מרים בדיוק השכיבה אותה כשצלצל הפעמון.
רק לא עכשיו, לוחשת.
אלישע בעבודה לילה; לבד עם הילדה. מרים קופאת. צלצול חוזר. ואז דממה.
היא סופרת עד מאה, מאתיים. הלב דופק בגרון. “פעם ראשונה שלא פתחתי, עולם לא קרס…”
בבוקר, כשיוצאת לפח, רואה ליד הדלת את השקית הירוקה. עוגיות. רטובות מעט מהלחות. פתק קטנטן: “נרדמתם, לא רציתי להפריע. פ.”
וזהו. בלי תוכחה. רק השקית.
מרים חשה בושה יחד עם כעס: למה להיות רעבה לשינה זה להיות רעה?
***
אחרי לילה נוסף, כל הבית נכון כבד ולח.
נועה שוב משתעלת, קפצה למטבח יחפה כשפנחס שוב התארח. בלילה היא משתעלת, למרים טבעות שחורות מתחת לעיניים. בעבודה היא חיה על קפה.
בערב, מבשלת מרק, מסתכלת על אלישע ותחושת קרע מבפנים.
אני לא יכולה יותר, אומרת בלי להישיר מבט.
מה?! אלישע בדיוק מכין מים חמים.
די, מרים פונה אליו, אני לא יכולה לחיות לפי המשמרת הלילית שלו. אנחנו לא תחנת תה, לא מוקד חירום. לנו יש ילדה, עבודה. אני לא מרגישה שהבית שלי.
אלישע מתכוון לומר את ה”נו, הוא אבא”, אבל היא עוצרת אותו.
די. כל הזמן רק “הוא אבא”, “הוא לבד”, “קשה לו”. ומה איתי? אני רעיה, אמא, אדם. גם לי יש גבול. ואף אחד לא שואל איך לי.
אלישע שותק.
לפחות בערב, כשיבוא, נדבר שלושתנו. בלי “רק לעשר דקות”. אני אגיד: אני צריכה לילה. בלי צלצולים.
רוצה… לאסור עליו? שואל.
רוצה שיבוא ביום. או לפחות לא אחרי עשר. לא מוציאה אותו מהחיים, רק מהמשמרת הלילית של הבית.
אלישע נאנח.
הוא… עלול להיעלב, ממלמל.
גם אני נעלבתי, מרים עונה בשקט. עליכם. על ששנה שלמה שתקתי.
המילים מפתיעות בפשטותן. אלישע מוריד מבט.
בסדר, נכנע. הערב… ננסה. אני איתך.
***
כשמרים רואה את קופסת הסרטים אצל פנחס, הכל מתחבר.
“חגים משפחתיים תש”ם” כתוב על המכסה. פנחס גאה ומניח על השולחן.
רואים שמצאתי? חיים שלמים כאן.
אולי קודם נדבר? רומזת מרים, בזמן שאלישע מוזג תה.
על מה? הוא תוהה. שתשמחי קודם, אחרי זה יעבור גם כעס.
מרים לוכדת את מבטו של אלישע, שמאשר לה להתחיל.
היא מתיישבת מול פנחס, מרגישה את הלב בגרון.
פנחס, מתחילה שמחים שמצאת את הסרט. ושבאת. אבל… צריך לדבר.
מה כל כך נורא שצריך לדבר בלילה? מנסה להצחיק.
על הלילה, מרים עונה ברצינות. על שלכם ושלנו.
פנחס נעשה רציני.
אני מקשיב, אומר ומאמץ מבט ערני.
אתה בא ללילה, כמעט תמיד אחרי אחת. בשבילך הלילה הוא זמן של חיים. בשבילנו שינה. לאלישע יש עבודה, לי גם, לנועה גן. זה מכביד.
פנחס מצטמצם.
מפריע לכם?
אלישע מתערב:
לא מפריע בכלל. אנחנו אוהבים אותך. אבל… בלילה קשה. למרים במיוחד. גם לנועה.
מרים מהנהנת.
אני חרדה מכל צלצול אחרי עשר. הלב נופל. לא יכולה להירגע. ונועה היא חווה חלומות רעים, כאילו מישהו דופק. הידית בוערת.
פנחס מקשיב, מביט סביב.
חשבתי… שזה כמו פעם. עם נחמה היינו שותים תה בלילה. הדלת הייתה פתוחה. אמרנו: ‘מי שצריך בלילה מגיע’.
ואנחנו צריכים לישון בלילה, עונה מרים. לא כי לא אוהבים, אלא כי אוהבים ומכבדים אותנו ואת הבת.
שתיקה.
פנחס מלטף את ידיו. הן רועדות מעט.
אז… לא רוצים שאבוא?
מרים ממהרת:
מאוד רוצים. רק לא בלילה. תבוא בצהריים, בערב, תתקשר מראש. נארגן את התה, העוגיות שלך.
אלישע מוסיף:
אבא, נשמח. אבל לא כשאנחנו גמורים מעייפות.
פנחס שותק, ואז, בשקט:
לא ידעתי שככה קשה. חשבתי… שאם לי אין שינה, גם לכם…
מרים חשה שמשהו משתחרר בלבה.
הוא לא רשע. רק איש שהזמן שלו נעצר אז, בלילה ההוא כשנחמה מתה.
בוא נעשה ככה, מרים אומרת בעדינות. אני מאוד אשמח לראות את הסרט. אבל לא עכשיו. בשבת, בצהריים. כולנו. עם נועה.
פנחס מביט בקופסה, אחר כך בה.
ואם בלילה… הוא מתחיל.
אם תרגיש רע, מרים עונה רגוע, תתקשר. תמיד ניקח שיחה. אבל אם זה לתה נעשה יום.
אלישע מהנהן.
אבא, אני רוצה לדבר איתך גם כשאני ער, לא רק בזומבי של הלילה.
פנחס מחייך עצוב:
זקן טיפש אני. חשבתי ש’רק עשר דקות’ לא מזיק…
זה כבר שנה של ‘עשר דקות’, צוחקת מרים.
הוא מרים ידיים.
טוב. נישאר עם הסרט לשבת. אני אלך.
אקח אותך לדלת, מרים מתרוממת.
במסדרון הוא מתעכב, לובש לאט את המעיל.
מרימקה, אומר לבסוף ואם אטעה ו”ייצא לי” להתקשר מאוחר
אדאג, עונה מרים. אבל לא תמיד אפתח. גם לי מותר.
הוא מהנהן. במבטו כבוד חדש אל האמת שלה.
***
השבת מגיעה.
על השולחן מקרן ישן שהושאל ממשרד של חברים, החדר כמו אולם קולנוע קטן וילונות מוגפים, סדין תלוי.
פנחס יושב קרוב למקרן, מצמיד את קופסת הסרטים. נועה על ברכיה של מרים, אוחזת בארנב קטיפה. אלישע מתעסק בחיבורים.
לבסוף, המכשיר שורק, קרן אור קורעת את החושך ועל הקיר רוקדים דמויות בהירות.
אשה צעירה בשמלת כותנה החיוך שלה ממלא את החלל. לידה פנחס צעיר, שיער עבות, ידיים מחבקות. ביניהם ילדון עגלגל אלישע.
המצלמה מצלמת שולחן חנוכה, מנדרינות, שרשרת צבעונית, דף קרטון דבוק לדלת: “הבית פתוח, גם בלילות, למשפחה”.
מרים חשה איך המשפט הזה חודר לה ללב.
פנחס נאנח חרישית.
היא כתבה, לוחש. נחמה. רצתה שיידעו.
בסרט רואים את נחמה פותחת דלת ואומרת: “תיכנסו!” אור, צחוק, בלגן. השעון מראה “1:05”. על הסרט עצמו, מישהו כתב: “הבית תמיד שמח, הדלתות תמיד פתוחות”.
פנחס לא עומד בזה ודומע.
מרים מרגישה את נועה מחבקת אותה חזק. הילדה ישנה, זרועה מאחורי צווארה.
המכשיר ממשיך. קטעים נחמה שוטפת כלים, פנחס מנשק אותה, אלישע מתרוצץ. מרים מבינה: ביקורי לילה לא סתם מנהג. זה ניסיון נואש להחזיר ימים פתוחים של שמחה, לא רק של פריצת גבולות.
***
הסרט מסתיים, החדר שוקע בחושך חמים. נועה ישנה.
פנחס שוטף פניו.
סלחו לי, אומר לפתע. חשבתי שאני עושה טוב. שאם אני בא בלילה, אתם אני לא לבד.
מרים עונה בשקט:
אתה לא לבד. גם בלי ביקורים בלילה. פשוט דלת פתוחה ביום זו חיבוק אמיתי.
אחרי יומיים מרים הולכת למכולת. קונה לא רק את העוגיות הירוקות אלא גם תרמוס יפה כסוף, ציור הרים “שומר חום עד שמונה שעות” מבטיחה התווית.
היא עוטפת אותו, מוסיפה מפתח קטן בשרשרת וכותבת: “פנחס בן-אבי, אתה תמיד מוזמן אלינו. במיוחד בבוקר. תרמוס שיתחמם לך תמיד. מפתח כדי שתיכנס כשמחכים. תודיע לפני. אוהבים, מרים, אלישע, נועה.”
היא מתקשרת, לראשונה באמצע היום מהיוזמה שלה.
פנחס, שלום, היא אומרת. מחר שותים תה אצלנו. של בוקר. תבוא מתי שנוח אבל עד 12.
הוא צוחק, נשמע קליל.
זה ממש הזמנה רשמית?
ניסוי במסורת חדשה, עונה מרים. בלי משמרות לילה.
למחרת פנחס בא בדיוק עשר. מתקשר מראש קצר: “יצאתי, תהיו מוכנים”. עומד בדלת עם חולצה מגוהצת וזר חרציות.
זה בשבילך, מרימקה מתבלבל. על הסבלנות.
וביד דובון עם כובע לילה.
ולנועה שלנו, מוסיף. שומר לילה, שסבא יספר לה אגדות בשינה, לא ידפוק דלת.
מרים מחייכת באמת.
כנס, מזמינה. התה חם.
במטבח השמש מציירת אור. התה חם, העוגיה פריכה. נועה מחבקת את הדוב. אלישע מספר לאביו על פרויקט חדש, פנחס עונה בבדיחה על רכבת יום לילה.
אותו פנחס, אותם סיפורים אבל בשעה אחרת. בוקר במקום לילה. ביקור מודע במקום פשיטה פתאומית.
בערב, כשמרדימה את נועה, הילדה לוחשת:
אמא, הלילה לא חלמתי על סבא.
ומה דעתך? שואלת מרים.
אחלה, עונה הילדה. פשוט ישנתי. ובבוקר הוא היה… אמיתי.
מרים מחייכת לעצמה.
שיהיה ככה תמיד, לוחשת.
בלילה, כשהשעון על “1:15”, שקט. אין צלצול. מרים מתעוררת סתם מזה שישנה, לא מרעש חיצוני.
מבינה, שלמדה להגדיר את הגבול במלים. והעולם לא קרס. פנחס לא נעלם פשוט הפסיק לדפוק בשעה אחת.
וזו כבר נחשבת לניצחון קטן של מרים, ושל כולם בבית הזה.
