הייתה פעם אישה קשישה אחת, חביבה מאוד, שגרה לה בשכונת רחביה בירושלים. הבן שלה, בחור טוב, קנה לה במתנה כלב ממש מיוחד גור זעיר, שהתאים בדיוק לכף היד. ככה זה כשאתה רוצה לעודד את אמא אחרי התקף לב; כל אחד קונה מה שיש, אבל הוא פתח את הארנק לרווחה (כמה אלפי שקלים, לא זול בכלל!) כדי שהיא תרגיש קצת יותר טוב ויהיה לה על מה לחשוב חוץ מהקופות חולים. וזה עבד!
הקשישה, נו בסדר עליזה שמה, באמת הייתה קשישה, פתאום קיבלה אור בעיניים. היא התחזקה, התחילה לטייל ברחוב עזה עם מיני הכלב שלה, קראה לו שביב (כי הוא באמת היה זעיר כמו שביב נר). היא הובילה אותו ברצועה דקיקה או החביאה בתיק אופנתי מתל אביב. שביב היה כלב אהוב, שובב, אבל ממש ממושמע בקיצור, חלום של כלב זעיר.
יום אחד, עליזה יצאה עם שביב לסיבוב בגן סאקר, פתאום נעצרת לידם מכונית יוקרתית, איזה מאזדה חדשה עם גג נפתח. מהאוטו יצאו בחור ובחורה, חייכו בסקרנות וביקשו אפשר ללטף אותו קצת? עליזה הרי לא ממש רצתה לתת יד לזר, אבל בכל זאת, לא נעים להגיד לא. היא מגישה את שביב לענת (ככה קוראים לה, כי אי אפשר בלי שם עברי אמיתי), ופתאום עידו, נהג הרכב, לוחץ על הגז, ושניהם טסים משם עם שביב בתיק!
עליזה רצה ברחובות צורחת ובוכה שביב! שביב! עד שנפלה ונפצעה, איבדה את ההכרה. שכנים מהרזי קראו למד”א, ופינו אותה באמבולנס להדסה עין כרם. כשהבן שלה הגיע, מצא אותה שוכבת שם, חלשה, שפתיים כחולות, לוחשת בחוסר כוח, שביב שביב שלי ודמעות זולגות וזורמות.
אבל תדעו לכם, הבן שלה לא טיפוס שנשאר לשבת חסר אונים. בעזרת השכנים (ועם קצת יכולות של מלאכים במדים), הם ביררו בדיוק לאן שייכת אותה מכונית חשודה: הבית, שימו לב, וילה יוקרתית בהרצליה פיתוח, שם לא חסר כסף (ולא חסר חוצפה). אנשים כאלה רוכשים מכוניות שעושות יותר רעש מהכינרת בקיץ.
הבן הגיע, ודאג שיפתחו לו את הדלת לא נכנס לפרטים, אבל הדלת נפתחה. ומי שם, רועד מפחד ומבכי שלא נגמר? שביב המסכן! מאז שנחטף לא היה מוכן לאכול, לא שתה, רק געגע ודמע. בינתיים החוטפים, ענת ועידו האומללים, הבינו שכלב חולה וחסר מנוחה זה לא בדיוק התחביב שהם חיפשו.
אז הבן לקח את שביב, אולי בסערה, אולי ביותר מדי התרגשות, אבל הוא לקח. וה”גנבים”? שמחו להשתחרר ממנו חשבו שיקבלו צעצוע, קיבלו שברון לב. בדיוק מה שמגיע להם.
בסוף, ועליזה החלימה, ושביב התאושש גם הוא. מאז הם מטיילים בזהירות; עליזה עם רצועה כפולה, שביב קופץ לתיק ברגע שמישהו מתקרב יותר מדי. כל העניין נגמר בטוב.
ומה אני מנסה להגיד? פשוט מאוד: אל תגעו באושר של אחרים. אל תחטפו אהבה זעירה ממישהו כי אולי זה הדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים. לפעמים כל כך מעט מחזיק אותנו כאן: אדם אהוב, דירת שלושה חדרים בקטמון, עץ לימון במרפסת, וגם כלבון בגודל כפית. זה אולי קטן אבל בשביל מישהו, זו כל העולם.
אז אל תיקחו בשביל הכיף שלכם את שביבי של מישהו אחר. אושר שנלקח לא עושה שמח, אלא רק משאיר חלל, אפילו אם מישהו יגיד שזה שטויות. נשמה, אגב, אמרו לי שוקלת רק כמה גרמים. אבל שם, בתוך כמה גרמים, נמצאת כל הסיבה שלנו לקום בבוקר.
