לילה, אישה, חתול ומקרר
– אל תסתכל עליי ככה!
נעמה הביטה בחתול שלה במבט נוקב, כזה שהלב שלה היה מתכווץ ממנו בילדותה כשאמא שלה הייתה מזהירה לא לעקם את הגבות. גבות עבות, מחוברות ממש באמצע, כאלה שאביה הוריש לה והיה חולם שיהיו של אמא דקיקות, מסודרות תמיד, נראות כמו משהו שנחתך במשורה. אבל היום, אותן גבות מוקפדות בסדר קפדני, לא מרתיעות אף אחד. במיוחד לא את מיקה החתולה, שיושבת על אדן החלון במטבח ומביטה בה במבט ירוק, זוהר ומעט זר, עין אחת נבלעת ברפלקס הלילה החלש מעששית במסדרון.
הדלת למטבח פתוחה חצי, קרה ומסתורית, רומזת לנסיגה מהירה לשגרה אם צריך. נעמה רוצה שתסגר כבר, שתהיה נחיצות ברורה לפתוח את הדלת ההיא דלת המקרר.
היא יושבת כבר יותר משעה על הרצפה הקרובה לקיר, עיניה ממוקדות ברחמים על האור הלבן של המקרר. היא מכירה כל זית, כל פרוסת גבינה וכל נקניק. הרי היא זו שעשתה את הקניות, וסביב זה היו מיני בדיחות.
– נעמה, בשביל מה קניתי זיתים שחורים? למה זה טוב לנו? גדי היה שואל, מסובב את הצנצנת הקטנה.
– זה טעים, הייתה עונה, מחייכת.
– אז תמציאי איזה מאכל עם זה, אבל שיצא סיפוק.
ואז היא הייתה מאלתרת דמיון, לא ספרי מתכונים. היה נוצר איזה מאכל מוזר קצת, כל המשפחה מסתכלת בחשש ראשון ומסיימת אותה בטירוף, מבקשת עוד כולם, חוץ ממנה.
כי לא משנה כמה היא טורחת ומבשלת, את מה שבישלה במו ידיה אין לה תיאבון לאכול. אין. כל הכנת אוכל הופכת לאקט קדוש ומלא השראה, אבל כשזה סוף סוף מוכן, מגיעה סבתא בלתי מוכרת שלא ברור מאיפה קפצה, לוחשת לחישות זרות ברוסית שלא באמת קשורה אליה, מסננת במשפט מסתורי וצוחקת בלי שיניים, משאירה אחריה רעב גדול שאין בו מקום לטעום מהמבשלה שלה.
נעמה מכסה את התחושות באוכל אחר דברים שאפשר לשלוף בלי שום צורך לבשל: גבינה בולגרית, נקניק מורח, לחמנייה, ופל ולעיתים אפילו ביסקוויטים של הבן שלה, יהודה. “זה בריא,” היא משכנעת את עצמה, “בשבילי זה עדיף, ככה אשמור על הבריאות”. הרי היא באמת תמיד קצת חלושה שלושה ילדים, גבר, חתולה ובית כולם סומכים על תפקודה חסר הרחמים, בפרט בעבודה שהיא לעיתים אוהבת, תלוי אם הצליחה להתרכז ביום בזה שתכליתו היא לדאוג לאחרים.
אבל את תלונות הבריאות שלה היא לא ממש מראה. “זה יעבור!” כך אמרה לה אמא עוד כשהייתה קטנה. אין חום, אין בעיה לכי תשתי תה עם לימון ודבש, תיכנסי למיטה, זה יעבור מעצמו. משפטי-הקסם האלה ליוו אותה כל השנים, והיא האמינה אין צורך להשקיע יותר מדי אם יסוד הבריאות בטח יחזור לבד.
וככה, אחרי הלידה הראשונה, היא לא התעכבה בכלל על שום תסמין משונה, ובאמת אין זמן לזה. אחרי יהודה, היה קשה יותר. היא נרדמה כמעט בעמידה, קמה על האוטומט, אמרה לבן הזוג שלה זה בסדר, אלא שאפילו בשתיקה עוד ניסה לעזור:
– תני לי, נעמה, אני אטפל בקטן, את תישני!
והיא הייתה שוקעת לתוך החושך, ישנה שעות, מתעוררת עייפה עוד יותר רגשות האשם נובחים כל הזמן, “איזו מין אמא אני?”
לו הייתה שואלת מאיפה כל זה בא, אולי הייתה מבינה בעצמה: היא אף פעם לא תרגיש “כמו כולן”. מאז ילדותה טפו לה את זה אמא או סבתא:
– תשבי ישר! למה את מתקפלת כמו תו סול?
– הילדה כל הזמן אוכלת, כבר מסננת אמא.
– ניסיתי הכול, אפילו עונשים שום דבר!
ילדה דקיקה, יושבת כפופה, בוכה לצלחת מרוב אשמה, מתביישת בכל לעיסה.
נעמה הבינה רק הרבה אחרי, כשמצאה אלבום תמונות ישן: אמא שלה עם פנים מלאות, עיני ילדה תמימות ואותם פגמים קטנים והיא? אפילו יותר רזה מאמא באותן שנים, אז למה כל כך קשה לה? למה כל צעד מלווה בביקורת?
על כך קיבלה תשובה קרירה:
– את לא רואה איך את נראית?! מי ייקח אותך?!
– כולם היינו בדיאטה, לא פיתינו את אבא, מסבירה אמא.
– אז למה התגרשתם?
– לא קשור, כל אחד הולך בסוף בדרכו.
נו, טוב. למרות הכל, היא עשתה מה שהרגישה: לא יפה? לפחות להיות מועילה. תהיי טובה, תהיי נדירה, ואף אחד לא יעיר לך על החיצוניות.
– אמא, אהיה רופאה.
– למה? לא מתאים לך… אבל, טוב, זו מקצוע בסדר.
היא באמת נהייתה רופאה מעולה, השקיעה בלמידה, אמא התבוננה מרחוק, עסוקה בסבתא חולה. כשנעמה נשארה לבד, הופיעה שדכנית שקטנה, חביבה ומלאת פעלתנות. “הנה, בת שלכם, מציאה גם חכמה וגם יפה.” נעמה גיחכה על המילים, חלפה על פני מועמד מגומגם, קצר, מסתדר כושל, גם לו לאלה לא היה מסוגל להסתכל בעיניים.
הדייט הראשון נגמר עוד לפני שהתחיל היא איחרה, מצאה רק פתק מאכזב: “אל תחפשי אותי”. התפרצה מצחוק, סוף סוף שחרור, אין לחץ.
– מה את עושה הערב? שאל פתאום המלצר.
– איך קוראים לך?
– גדי.
– אתה מרחם עליי?
– לא, חס וחלילה.
הייתה ביניהם שיחה מוזרה, ברקע הפסנתר זייף מנגינת ג’אז ודיברו על שניהם. אוהבים חתולה, לא כלבים. רוצים להיות עוזרים לאחרים, לא רק כסף. הדמיון היה מובהק: הכרחי, חצי מקרי, גורלי.
שנה נפגשו, שנה גדי עבד ומטבח ופסנתר, שנה של שיחות בלילה מאוחרות. אמא שלה נזפה “הוא לא בשבילך!” “הוא מלצר?” כן, אבל רק פורמלית גדי היה סטודנט, נשאר עם אמא חולה ואחות קטנה למה זו אשמתה? “הוא דואג למשפחה גם עלייך ידאג,” עונה נעמה בביטחון.
אבל לא כל היה חלק החתונה נדחית, אמא גדי מתדרדרת, נעמה עוזרת לטפל, מבשלת מרק עוף. ואז, בסוף השבועות הקצרים, אמא שלו הלכה לעולמה. הם מתחתנים, רק שלושתם: נעמה, גדי ואחותו הצעירה, יערה.
– עכשיו אני גם משפחה?
– תמיד היית.
האובדן מותיר צלקת, נעמה אוספת את יערה, עוטפת אותה. אמא שלה כעוסה, נעלבה שלא הזמינו אותה, לא נעמה, לא חתונה רק שתיקה ארוכה שנמשכה שנים. ביקורים בריחוק, בדיקות לחץ דם, דיבור ענייני. יום אחד נעמה נשברה:
– אמא, למה את דוחקת בי? למה מוכרחים לאהוב רק ככה?
– כי כך לימדו אותי, אמא בוכה לראשונה. אהבתי אותך, פשוט לא ידעתי איך להראות את זה.
נעמה מתכרבלת בפחד עמוק אולי גם היא תעביר כזה חוסר לַילדיה? יערה והבנים נדבקים אליה, מספרים לה הכול ובכל זאת, היא לא נרגעת. משהו חסר, אולי אהבה, אולי לילה ליד המקרר. גדי מנסה לחבק, נעמה מתעקשת לשבת בדרך שלה.
וכך עוד לילה, היא יושבת מול האור הכחול עם מיקה החתולה, מתלבטת כמה הלב פשוט, כמה הראש מסובך, אולי אם לא הייתה שותקת כל השנים הייתה קצת פחות “ילדה טובה”.
הדלת נפתחת בלי קול, גדי שולף גבינה, עגבנייה, פטרוזיליה, מתיישב לידה. מחבק, מכין כריך, לא שואל שאלות.
– תאכלי.
– אני אשמין, גדי.
– תאכלי! הוא קורץ, מגיש גם לחתולה.
מיקה קופצת, חוטפת גבינה, מתנחלת על הברכיים של נעמה. גדי מחייך “אני אוהב אותך תמיד, גם אם תישקלי טון. והכול בסדר, נכון?”
– נכון, לוחשת נעמה.
– אז, את רוצה לספר לי מה עובר עלייך?
– הכול בסדר, באמת.
– ואולי… מחכה לנו עוד ילד?
– איך ידעת?
– שלוש שבועות, נכון? הוא מלטף, היא צוחקת.
– תשתוק, תעיר את הילדים…
מיקה תלווה אותם לחדר השינה, תחזור לחלון הקריר, תתכרבל ותפנטז על ריח תינוק בחדר, ופחות על הלילות הלבנים של המטבח.
עוד טיפונת זמן, והשקט בלילה יהפוך לנדיר. כי יהיו תינוקות חדשים, נדידה לחדר ילדים, והמטבח יזכר רק בגעגוע שקט ללילות עם חתולה ואישה לא מרוצה, אחרי שכולם נכנסו לישון.
