חגיגה אצל המשפחה כניסה חופשית
יו… יעל הרימה בזהירות שבר של כד קרמיקה כחול ולבן מירושלים, לא ידעה אם לזרוק או לשמור, והניחה אותו על אדן החלון. דודה לאה, סליחה, מלמלה אל החלל הריק.
הדירה התמלאה בריח שמפו, קאווה, ולמרבה הפלא גם תפוזים, אף שאף אחת לא קילפה תפוזים אתמול. מאחורי הספה, על השטיח, התגלגל זר פלסטיק עם נצנצים. במגירה מתחת לשולחן הקפה מצאה יעל צעיף משי ורוד עם כיתוב: “מסיבת רווקות מושלמת”.
ומתחת לרדיאטור הציצה כפפת גומי ורודה בודדה, עם פפיון חצי מרופט. נראתה כאילו ניסתה לברוח מהערב של אתמול ונתקעה באמצע.
יעל, בחלוק כותנה מקומט עם שרוך מתפרק, עברה בין החדרים עם שקית אשפה. בכל צעד נשמע זמזום שקט של עטיפות שוקולד.
על אדן החלון עמד גביע עם שלולית יין אדום שהתייבשה. באגרטל לא פרחים, אלא שלוש קשיות צבעוניות עם כוכבים כסופים תקועים בתוכן. על הקיר השתלשלה שרשרת לבבות מנייר, ואחד הלבבות היה ברור שמישהו נגס בו.
במטבח חיכתה לה חזית חדשה.
על השולחן נותרה חצי עוגה מרובת קומות. הקרם נזל כמו שלג בשרב, ועל הצד היו נעוצים נרות עקומים עם המספרים “3” ו-“8” הגם שאתמול לא חגגו יומולדת, אלא “סתם ערב בנות”.
בכיור עמדו גביעים רטובים בשאריות אודם. לידם כלים מוכתמים בחומוס שהתייבש. על כיסא נשכחה חבילת קלפים שחצי פתוחים, חצי סגורים, כאילו הנבואה עוד מתעכבת
***
יעל הרימה קלף בלי לחשוב מלך יהלום הביט עליה בעייפות מהולה ביתרון קל. אתמול הבנות הניחו קלפים ובנו עתידים עם חתונות, רילוקיישנים ואיזה גבר מסתורי מארץ זרה. הן דיברו בלחישות ואז פרצו בצחוק קולני, משקה יין מבעבע.
התכופפה להרים נצנץ וגררה בטעות משהו רך מתחת לספה גרב תחרה של מישהי, הגומי קרוע עוד מזכרת מריקוד על כיסא. יעל נדה בראשה והלכה לחדר השינה, שם לפחות היה שקט.
הסדר שם היה יחסי: שלוש כריות נזרקו על הרצפה, השמיכה מקופלת לצורת צדפה ענקית. כשסידרה את הכרית בצד שלה, מצאה פתק ורוד מקופל.
משהו דקר אותה בלב.
אולי זו פתקית מה”איתן מהפאב” לאחת החברות של דפנה? אבל הכתב היה מוכר אותיות גדולות, מעוגלות, וכל “ע” כמו כדור קטן.
“את הא-ה-ב-ת עם הבית הכי חזק ביקום! דפני”.
יעל הביטה בסימן הקריאה, שנדמה היה רועד קלות. חייכה עם קצה הפה. “הכי בעלת בית” עם כד קרמיקה של דודה לאה מנופץ, ונצנצים במקלחת שהפכו כל בוקר למופע.
כמה פעמים הבטחתי לעצמי מעכשיו די מלמלה והתיישבה על קצה המיטה.
***
משהו בלתי צפוי הצמיד לה את הרגל.
יעל זזה, הסירה כפכף וזה היה תפוז שלם, קליפה מבריקה, מושלם. אליו היתה מחוברת פתית נייר: “לעשות את החיים מתוקים”, כתוב בעט ומודבק בקיסם.
אתמול צחקו על הטוסט הזה. עכשיו התפוז נראה כמו בדיחה עצובה.
הטלפון זמזם. על המסך הופיעה: “דפנה (הוריקן של חיי)”.
נו מה… יעל לחשה לחלל הריק וענתה, מגרגרת בגרונה. הלו.
יאאלה יעלי! מהעבר השני נשמע רעש, כאילו המסיבה עברה מקום אחר. את מלכה, נשבעת! כולן בעננים! גם אסתר הקוסמטיקאית כאן, כולם נזכרות איך הברחת את “הרוח מהארון”!
מישהי ברקע קראה: “תגידי ליעל שילדתי רק אצלה עכשיו!” שוב צחוק מתגלגל.
תודה ש… קולה של דפנה נרגע את… את יודעת. אצלך זה כמו בית.
יעל הביטה בתפוז שבכפכף.
כן, ענתה. אצלי זה כמו בית…
יאללה, ראויה למנוחה! וניתוק.
***
יעל הורידה משקפיים, הניחה ליד הפתק של דפנה. השתקפותה בדלת הארון: אישה אחרי חמישים, פנים עייפות, עיניים ירוקות מפתיעות בשובבותן, שיער אסוף בחופזה ומהפך נוצץ תקוע בתוכו.
הטלפון שוב התריע שיחה בוידאו. “הילה” הבת.
יעל נשפה, העבירה יד בשיער. הנצנץ נשאר עיקש.
כן, ילדה? קיבלה את השיחה, הילה הרימה ספל קפה וציצית שיער פרועה הקדימה בה.
אמא! הילה הצרה עיניה. ידעתי! שוב נצנצים על החתולה?
עליי תיקנה אותה יעל. החתולה עוד מתאוששת מריקודי הקלפים מאתמול. כנראה עוד מסתתרת במגירת התחתונים…
וסיפרה להילה את הפרטים.
אמא, הילה גיחכה ומשכה פנים את שומעת את עצמך? חתולה מסתתרת, כד שבור, תפוזים בנעליים… אולי תנסי פעם להגיד לדפנה “לא”?
יעל הרגישה איך בדברי הילה שזורים חום וגם קוצר רוח, כמו שני מטוטלות מתנדנדות יחד.
לה קשה, ענתה אוטומטית. את יודעת.
אבל גם לך קשה, קטעה בעדינות. מתי באמת נחתת, לא מארחת?
יעל הביטה בכפפה הורודה, בפתק מתחתיה, בדירה המרוקנת שקירותיה עוד מצטלצלים מצחוק של אתמול.
לא יודעת, ענתה ביושר. נראה שברחתי עם החתולה מתחת לארון.
הילה צחקה קלות.
אמא, אוהבת אותך. אולי פעם הבאה רק את ואני, עם תה. בלי ניחושים ובלי נצנצים.
המסך קפא קלות ואז חזר. שנייה תלויה באוויר.
נראה, יעל השיבה.
אבל לראשונה זה נשמע כמו התחלה של משהו חדש.
***
הפעם הראשונה שדפנה הגיעה “סתם ככה” הייתה בתחילת האביב, אחרי חורף גשום במיוחד. בחוץ עוד טיפטף, ועל אדן החלון של יעל כבר טיפסו נבטים ירוקים.
יעלי, פתחי! באתי בשלום קראה דפנה עוד לפני הדלת. וגם עם פשטידה!
יעל פתחה והתפשטה דפנה פרצה פנימה בניחוח בישום ונשימת בוקר. החזיקה תבנית עצומה בידיים.
פשטידת כרוב של סבתא, זוכרת? כבר נכנסת למטבח, סף הנעליים בקושי נוגע. וואו, איזה מבואה מהממת! כמו במגזין!
יעל גיחכה במבוכה, סידרה את הצעיף התלוי. הדירה שלה שתי חדרים בקומפלקס בבניין ותיק ברמת גן היתה הגאווה שלה. הכל תואם, שמיכה סרוגה ביד אמא, קירות בהירים, ספות מסודרות, אדניות מלאות ירוקת.
“כל כך ביתי”, אמרו עלייה. ליעל זו היתה מחמאה אמיתית, לא סתם קלישאה.
תיכנסי, תתפשטי, אמרה ולקחה ממנה את הפשטידה. כבד.
כמו החיים שלי, שלחה יד, אבל העיניים שלה האירו. תגידי, יעל… אצלי בדירה חור, מטבח כמו ארון, שכנים צועקים. אצלך…
הסתחררה שם באמצע סלון-מטבח, שבו יעל שמה שולחן עגול וכורסה מוארת.
אצלך יש נשימה, אוויר! פתחה ידיים. חטא לשבת כאן לבד. נעשה מפגש? סתם אנחנו. אולי אצרף עוד שתי חברות הן ממש מהממות, נשבעת!
“החטא לשבת לבד” נגע ביל יעל.
נצפה לנגד עיניה שוב, כל אותן ערבים שבעצמה צפתה בטלוויזיה וסרגה בשקט, כשהילה אצלה. קרובי משפחה נזכרו רק בחגים.
מפגש? שאלה. טוב, למה לא. יש פשטידה, קרצה.
דפנה הרימה גבה.
את זורמת?! צחקה. הבאתי את הפשטידה רק כמשחדת! חשבתי שתאצטרך שכנוע. אז בשבת? שום סיבה רשמית, נקרא לזה… חזרה למסיבת רווקות.
יעל הכניסה פשטידה לתנור לחימום. שבת נראתה רחוקה, כמעט דמיונית.
בסדר. אמרה. אשקול.
יעלי, את הפנינה שלי! דפנה חיבקה חזק, יעל כמעט נשברה. לא סתם אומרות שאנחנו כמעט אחיות.
ה”כמעט” הזה פרפר לה בלב, אבל בלעה אותו יחד עם פשטידת העתיד.
***
גם את ליל הסדר ניסו השנה “אצל יעל”. נחשו מי יזמה? דפנה כמובן.
אצל יעל בית אמיתי הכריזה לכל מי ששאל. יש לה עוגות מרשמלו, ביצים צבעוניות מהחלומות. והחתולה בוסית!
החתולה שמנונית בשם ג’ינג’י היתה יותר שומר עייף, אבל “בוסית” משדרג.
דפנה הופיעה עם שלוש חברות.
יעל, שידעה לשבת בשקט עם משפחה, ראתה איך כולה משתלטות בבת אחת. אחת ג’ינג’ית סוערת במעיל חרדל, שנייה כהה עם ג’קט אופנועים, שלישית עדינה, סך כולן רעשניות.
זאת שרון, ליאת וזוהר, נפנפה דפנה. זו יעל הבית!
יעל התחילה לחלוץ להם נעליים, להציע כפכפים, לתלות מעילים. בראש ספרה מספיק כיסאות, שתיים עוגות חג, תריסר ביצים, סלטים וחרוסת לחוץ רציני.
התברר שזה לא מספיק. שעה עוברת, וסביב הוויכוח על “איך צובעים ביצים אידיאלי”, דפנה שולפת טלפון.
אוי מה זה! שכחתי רות ואוריין ממש באיזור! אני קוראת להן, יעל, הכל טוב? יביאו ביצים משלהן.
יעל פותחת פה, אבל הפרגולה קוראת מהתנור והיא רצה להציל את החלה.
כשחזרה, דפנה כבר סגרה עניין.
באות!
***
הסדר הפך במהירות לשוק עליז.
הבנות התווכחו למי הבצק טעים “כביתי” ולמי ילדותה עברה אצל סבתא במושב פתוח. שרון נופפה בקערת שוקולד השוקולד עף כחץ והכתים (פאק!) את המפה הלבנה של יעל.
אה וואו שרון חייכה במבוכה. למזל?
כולן פרצו בצחוק. יעל ניגבה במפית כתם נשאר.
לא נורא, אמרה. יירד בכביסה.
ופרצוף הכרת תודה מבט דפנה כאילו הצילה עולם, לא רק מפה.
לסוף הערב כל אדן החלון היה מלא בביצים צבעוניות, על הקיר זר חגים מנייר, על הרצפה נעליים, והכוסות מגובבות. דפנה, כוס יין אדום בידה, הכריזה טקסית:
אצל יעלי החגיגה אמיתית!
מחיאות כפיים. יעל סומקת, ומרגישה שמשהו משתנה סתם דירה הופכת מרכז של משהו.
***
בילדות אבל, היה הפוך. “החגיגה” תמיד אצל דפנה.
דפנה היתה הכוכבת צבעונית, רועשת, קצת פרועה, מושכת לכולם.
בחצר נפגשו כולם תחת הבניין שלה. שם אירגנה “תצוגות אופנה” בחלוק אמא, “מועדונים סודיים” בין הבטונים. אפילו הסבתות קראו לה “הכוכבת שלנו”.
יעל שקטה, מסודרת. חזרה בזמן, התקינה ספרים שלמים בלי קצה מקופל, ניגבה נעליים עד בוהק.
יעלי, את התלמידה המצטיינת, אמרה דודה לאה, אמא של דפנה. תשגיחי עליה שתשתפר.
עם הזמן שתיהן התרחקו. דפנה חזרה מוקדם הביתה, סיפרה חוויות מ”המסיבות”. יעל הלכה למכינה, אחר כך לשירות, חשבונאות. כמעט לא נפגשו אלא בחגים.
אחרי שדודה לאה נפטרה, היו לילות של שתיית תה במטבח על כיסא. מתוך כאב פתחה דפנה:
מרגישה שהבית נעלם עם אמא לא יודעת איך זה אמור לעבוד בלעדיה.
יעל ששה שנים לבד כבר ענתה בשקט:
זה עובד. אחרת.
אחר כך יותר טלפונים, ראשית אינטרס, אחר כך לשלומך.
בסוף דפנה סחפה את יעל. “אנחנו קרובות, אין כזה רחוק!”, אמרה.
ובפועל יעל בקושי יצאה אליה. תמיד משהו נפל. דפנה דווקא באה אליה.
***
“עושים אצל יעל” הפך לסטנדרט.
ברור שאצל יעל, הכריזה דפנה וחיפשה בלוח שנה. המטבח שלה חלום של מעצבת.
איפה עושים סילבסטר? אצל יעל! הסלטים שלה עונג.
שבועות? אצל יעל.
יום הולדת של זוהר? אצל יעל, נראה יפה.
ערב סתם? אצל יעל מהשכונה.
יעל נהנתה תחילה. דירתה זכתה לתשבחות. אהבה למצוא כלים יפים, להכין עוגות.
אבל אט־אט… הדחיסות הרגה אותה. לא תמיד חברות של דפנה הגיעו ביוזמתה יום אחד פתאום דופקות שרון וליאת, ובלי הודעה.
פעם אחת, כשדפקה בדלת בפעם שלישית באותו שבוע, עמדה שם מישהי מימים רעים ולוחצים. נעה, פעם פגעה בה, עכשיו עומדת בסף דלת מגמגמת.
דפנה אמרה שמתחילים אצלך, התנצלה.
יעל רצתה לומר: דפנה טעתה, לא הזמנתי. אבל בכל זאת פתחה לה.
תיכנסי, יש תה.
המטלית בכף ידה נדחקה עד גבול הקצה.
***
המאבק הראשון שלה כמעט ילדותי.
לא רוצה להרוס לכולן את הערב? תקני עוגיות גרועות, חשבה.
בדרך כלל לקחה עוגיות חמאה טריות מהמאפייה המקומית, הפעם הכי זולה מרמי לוי, האריזה הכחולה שמתפוררת לשולחן.
הערב כמובן הצליח. הצחוק חזק מהעוגיות. כל אחת הביאה משהו, והאווירה לא נעלמה.
מישהי שכחה שרשרת פלסטיק ענקית על ידית הדלת. יעל מצאה אותה תלויה שם בבוקר, ניסתה להוריד ואז דפנה פרצה:
אצלך אפילו ידיות יודעות איך לחגוג!
יעל רצתה לענות זה לא חגיגה, זה בלאגן, אבל אי אפשר היה מול ההתלהבות.
כנראה… אמרה, והבינה: החג לא מתכוון לעזוב.
***
מסיבת הרווקות שדפנה יזמה היתה שיא. “הפעם אנחנו מנבאות עתידות, הכריזה בקבוצת הוואטסאפ. יעל, את המדיום שלנו. אצלך אפילו הקומקום לוחש.”
יעל צחקה, הקומקום הישן שלה פתאום הפך לכלי מאגיה.
אחת האורחות הגיעה עם קלפי טארוט, נר, ומראה קטנה.
היום סיאנס, נהיה בקשר עם רוחות.
יעל חיככה עם אילו רוחות, רק בושם של חמין אצלנו
כיבו אורות, הדליקו נרות. ג’ינג’י חתולה השתרכה לפינה. הקלפים נפרשו, המראת הופנתה לפנים.
ואז בדיוק ברגע נתקלה החשמל. הכל חשוך.
סימן! לחש מישהי. צווחות. ג’ינג’י ברחה אל הארון בחדר, סגרה עצמה שם.
זה סימן שהרוחות צריכות מקום, אמרה יעל בחצי צחוק, צר להן פה.
אחרי כמה דקות החשמל הופעל. במדרגות מישהו עבד עם מקדחה. ג’ינג’י? נשארה בארון יממה.
יום למחרת, כשיצאה, יעל ליטפה אותה ואמרה:
גם אני רוצה להתחבא לפעמים…
***
יעל עוד לא היתה מוכנה להחליט.
ישבה בפרצוף מול הטלפון, מסמך כתיבה ריק.
הקלידה: “דפנה, פעם הבאה תחגגו אצלך.” מחקה.
ניסתה ניסוחים שונים אף אחד לא עבד. שמעה בראש: “אבל את טובה,” “לא אכפת לך,” “את בנאדם של בית…”
נשמה עמוק. קמה מול המראה. האור של התקרה ריצד, זרק צללים.
לקחה מסרק. במקום להסתרק, הרימה ראש.
דפנה, פעם הבאה אצלך.
הקול רעד.
בלי תירוצים, הדהד קולה של הילה. מותר לך.
יעל התאפסה, יישרה כתפיים.
דפנה, אני אוהבת את המפגשים שלנו, אבל עייפתי מהאורחים. הפעם אצלך, מגיע לי מנוחה.
שלחה. הלב הלם הפחד לאבד, להיעלב.
הניחה את הטלפון.
עכשיו מדברים, לחשה. פנים אל פנים.
מול המראה שוב חזרה. בפעם החמישית מרגישה בטוחה יותר.
אני לא תחנת שירות, אמרה לעצמה. משהו במבט התחדד. לא כעס, לא עייפות אלא החלטה.
טוב, אמרה לבוקר החדש במראה. הולכים אליה. לא אני מארחת אלא מתארחת. כעדה.
***
אליה לבית של דפנה, יעל הלכה בלעד הודעה מוקדמת.
“אם לה מותר לפרוץ אליי עם פשטידה ובנות, בלי לבדוק אם נוח, גם אני יכולה פתאום להגיע.”
בדירה ישנה ליד פרדס חנה, בניין ישן, קירות מתקלפים, תיבות דואר עם עיתונים. היום הריח זה כבר לא “נוסטלגיה”, אלא עובש וסיגריות.
חדר המדרגות קיר עם סימני כתמי מים. הדלת של דפנה בולטת, עם כתובת עקומה: “כאן גרים קסמים”.
דפיקה. אין תנועה. לחץ על הפעמון. סימנים של חיים. לבסוף הלחיצה.
מי? קול מפולפל, עייף.
זה אני, ענתה יעל. יעל.
הבריח עובד באיטיות. לבסוף הדלת נפתחת.
דפנה בפיג’מה, גרב אחת, יד אחת מחזיקה ספל, שער אסוף.
יעלי?! בלי הודעה?!
את תמיד מודיעה? ענתה יעל בשקט.
דפנה מצמצה, פתחה לה.
הדירה לא מרשימה בקירות או ריהוט, אלא… ריקנות. הטלוויזיה זורקת אור כחול על ספה שמוטה. בגדים בערימה, שולחן עמוס, כוסות ריקות. פח אשפה עמוס, ולא מוצא לפינוי.
אל תביטי ככה קראה דפנה. עוד לא ניקיתי מאז… החיים.
היא נכנסה למטבח הכוך, חתיכה מקולפת. כיור, צלחות לא רחוצות. סיר לא גמור עם שאריות תפוחי אדמה.
חשבתי להתקשר, מלמלה, שפתה מים בקומקום ישן. אבל…
יעל מחזיקה את תיקה, רואה בעיני רוחה את הבית שלה ושומעת את ההד של חוסר הבית כאן.
ברור לה פתאום: בשביל דפנה הדירה של יעל מקום המקלט היחיד.
באת לעסק? דפנה מניעה מים.
לעסק, ענתה יעל. אבל גם לבדוק.
***
חשבת שאני עוד כועסת? דמעות לדפנה.
כן, עונה יעל. מאוד. נמאס לי שהמסיבות תמיד אצלי. אתמול היה הגבול.
הניחה את התיק. רעד קל בקול, עצרה.
ורציתי להבין.
מה? דפנה לוחשת.
למה פה… ככה. ולמה הכל “כמו בבית” אצלי.
דפנה פורצת בצחוק עצוב.
כי אצלך בית. אצלי תפאורה שכורה. לא מרגישה שייכות. כאן אני דיירת במלון זול. אצלך המצעים רעננים, הסדר מושלם, החתולה על החלון, הכול במקומו. את, את יודעת להיות בעלת בית.”
יעל זוכרת איך לקח לה זמן להפוך את הבית לשלה רק אחרי שהחליפה וילון הרגישה שייכת.
כשרציתי אצלך הפסקתי לראות איך הבית שלך הופך מאורגן להמולה.
דפנה בוכה:
אני פוחדת לבד, יעל. אמא בראשי כל ערב. המוזיקה, הבנות לברוח, להגיע אלייך, כי לראשונה הרגשתי בבית.
יעל נושמת.
אני מבינה. אבל גם לי קשה שכל המסיבות רק אצלי.
הניחה ידיה על השולחן.
אי אפשר רק לברוח אליי. את צריכה לבנות את הפינה שלך.
***
איך “אחרת”? דפנה שואלת, מקנחת אף באגרוף.
חצי אצלך, חצי אצלי. מפגשים קטנים לא גדודים. ולא כל שבוע, אלא פעם בחודש.
אבל את רוצה ש… חברות יראו את זה? קראה בסביבה.
קודם כל תשתמשי בבית באמת. נתחיל בקטן: אני פה איתך. ננקה ונכין ביחד לביבות. רק אנחנו.
לביבות? דפנה חייכה דק.
לביבות שלך. יעל חייכה חזרה.
***
התחילו.
יעל אספה אשפה, דפנה כלים. יעל פתחה מים.
גם אותי חינכו לסדר, לחשה. כל אחת בונה את הבית שלה אחרת.
מטגנות לביבות. דפנה נרגעה, ניחוח, ושוב צצו הילדות ההיא מהחצר מהדהדת.
דפיקה. יעל בודקת זה הילה, בתה, עם תרמיל וסופגניות.
למסיבה חדשה, אמרה, מחייכת. ישבתי בקפה, לא ענית באתי.
תיכנסי קראה יעל. זה פיילוט לפורמט חדש.
הילה הביטה, הבחינה בנצנץ. אצל דפנה גם נצנצים עכשיו.
איפה? שאלה דפנה.
בתקרה, מצביעה הילה נצנץ קטן זוהר.
יעל צחקה:
הנה, עכשיו לשתינו יש רק מרצון.
הכי חשוב מרצון, קרצה הילה לאמא.
יעל הרגישה שמשהו בה נפרש. עדיין קשה, עדיין חוששת ממפגשים חדשים, אך עכשיו היה לה ולדפנה בחירה.
שלושתן ישבו יחד, אכלו לביבות, נצנצים עפו גם לכאן.
זה היה הרגע הראשון של חג אמיתי: לא “בעלת בית מושלמת” או “מלכת הפורום” פשוט יעל, דפנה והילה.
