13 במרץ
אמא, מה את עושה?! מה עובר עלייך? כמעט בכיתי כשראיתי איך היא מוציאה את כל חפציי המעטים מהארון וזורקת אותם על הרצפה. שמלת הפולקה האדומה השמלה שאני הכי אהבתי נעלמה מיד בתוך ערימת הבגדים, אבל יותם, אחי הקטן, קפץ עליה, ומשך את החגורה אל הפה. “אל תעשה את זה, יותם! תחזיר בבקשה!”
“על סמרטוט את בוכה?” אמא, חיה, הלמה את הג’ינס שלי לערימה וסגרה בכעס את דלת הארון. “הגיע הזמן שתצאי מפה.”
“לאן? אמא? עכשיו? זה סוף היום, את לא רצינית…”
“אני עושה מה שבא לי! זה הבית שלי! ולך כאן אין מקום!”
“מה איתי? גם אני גרה פה, לא?”
“לא, מתוקה. שלך אין פה כלום!” חיה הרימה את יותם הידיים ומחתה לו את האף בשמלה שלי. “אין לך כלום! ואת לא עורכת לי פה דרמות! בקושי התחלתי לבנות את החיים שלי, ואת שוב מפריעה לי? לא רוצה יותר!”
“אמא, איזה נזק בדיוק אני עושה לך? מה?”
“לפני אלי את מתנהגת, לא?”
“אמא!” צעקתי חזק, עד שיותם נבהל והתחיל לבכות. “מה את אומרת?! שמעת את עצמך?”
“הכול אני שומעת מצוין! זהו, מספיק! בעוד חמש דקות את לא פה!”
חיה טרקה את הדלת ויצאה מהחדר, ואני נעמדתי בלי להבין מה קורה. למעשה, סילקו אותי מהבית… לא הצלחתי לחשוב כלום. הראש לא הצליח להבין. ניסיתי להיאחז במשהו, למצוא רעיון, כיוון, אבל המחשבות התרוצצו מסביב ולא עזרו לי להתמקד. מבעד לדלת נשמע בכי צורם של יותם ורק אז התעוררתי. הבכי החריף של אחי כיווץ לי את הלב. באופן טבעי ניגשתי מיד לדלת. הרי תמיד זה היה התפקיד שלי להרגיע, להסיח, לשמור עליו. בן הזוג החדש של אימא לא סבל את בכיו של הבן הזה, ובכלל, כל מה שקשור לילדים. גדלתי בבית של חום ואהבה לכן לא הבנתי מה עובר על אמא ברגעים כאלה. במקום להרים את יותם ולחבק, היא פשוט הייתה דוחפת לי אותו וברחת לי לאלי.
“תקחי אותו! את כבר גדולה, תעזרי!”
גדולה..? רק אתמול הייתי הבת הפינוקית, והיום כאילו חתכו אותי מהמשפחה, ממש כמו שהיא אומרת עליי היום. אבל בשנתיים האחרונות הכול השתנה כל כך מהר, שלא הספקתי להבין מה קורה לנו.
קודם כל, אבא נפטר מהתקף לב. סתם, שטותי ולא הוגן אם רק מישהו היה לידו ליד תחנת האוטובוס ההיא, היה אפשר להציל אותו. רק בן ארבעים ותשע, יפה, מטופח, ממש לא במקרה, שכב שם שעה ואף אחד לא ניגש אליו. אנשים עברו לעצמם, עם העיסוקים שלהם… אישה אחת נגעה בו, ניסתה לעזור, וכבר היה מאוחר מדי.
אני זוכרת איך אמא שלי באמת הגיבה לכך היא כאילו נמחקה. לא בכתה, לא דיברה. ליווינו את אבא לקבורה, ואת שאר היום אמא ישבה סגורה, שוכחת ממני לחלוטין.
לנו כמעט לא נשארו קרובים, החברים של ההורים הפכו מזמן למכרים שרק קופצים בחגים ונעלמים. אמא תמיד אמרה לנו המשפחה זה אנחנו, לא צריך שום דבר מעבר לזה. גם אני האמנתי כל השנים, דאגתי כשבאו אורחים, לא הבנתי למה צריך אותם בכלל.
עד שיום אחד, בכיתה א’, השיבו אותי ליד רחל ילדה עם שתי צמות שחורות עבותות שהיו לה כמו חבלי דייג בידיים. הייתי מקנאה בה נורא התלתלים הבהירים שלי אף פעם לא הסתדרו יפה ובכיתה קראו לי “סביון”. אחרי כמה ימים, היא קיטרה שתכף גוזרת את הצמות, ואני, בלי לחשוב פעמיים, ליטפתי ותפסתי את הצמה ואמרתי: “זה יפה!” ומאז נהיינו חברות.
רחל הגיעה ממשפחה ענקית, שעד שלא באתי אליהם לא הבנתי מה זו משפחה מורחבת אמיתית; כולם מברכים, מחבקים, עוזרים, אחים ואחיות מכל הגלאים אופים עוגות ואני עצמי בקושי ידעתי להרתיח מים. הרגשתי שם תחושת בית מיוחדת שלא הייתה לנו אף פעם כל חג, כל אירוע שלל מתנות, חיבוקים, התחשבות, והכי חשוב, מקום לכולם תמיד.
אמא שנאה את החברות הזו, ובטח אילו ראתה את הבית תכלס הייתה אוסרת עליי ללכת לשם. אבל עבדתי, אז הייתי גונבת עוד שעה של שקט אצלהם לפני שחוזרת הביתה.
המשפחה של רחל זאת שחילצה אותנו אחרי מותו של אבא; שלחו לי עזרה, כסף, תמכו בנו בהכול אני זוכרת שבכיתי, ורחל ישבה ובכתה איתי, רוקחות יחד תבשילים לכל השכונה כי לא היה מקום להכניס למקרר.
פתאום התחלף הכול שוב רחל התחתנה מוקדם, בהסכמת ההורים, הכל כמנהג של המשפחה שלהם. שאלתי אותה מה פתאום, אם היא בכלל אוהבת אותו והיא אמרה: “אהבה? עוד לא, אבל המשפחה דואגת לי, ויהיה בסדר.” לא הבנתי איך אפשר ככה אמרתי לה שההורים שלה לא יחיו בשבילה! היא הייתה באמונה שלמה בעצה שלהם.
חצי שנה אחרי ראיתי את עצמי לבד לגמרי. בבית כבר לא הרגשתי ביטחון, הקנאה של אמא, המבטים, האשמות, המחסור ברוגע. לפעמים היה נדמה שבעלה החדש מחפש אותי בכוונה בפרטי, אמא נעשתה חשדנית ומרירה יותר כלפי, הבית היה מלחיץ.
החיים האמיתיים התחילו בבית החולים, כשסוף סוף התקבלתי לעבוד בתחום הרפואה. השעות הרבות במשמרות מנעו ממני לשוב הביתה לריבים, לצרחות, ולעיניים העייפות של אמא.
בערב ההוא, כשסילקה אותי, נותרה לי שאלה אחת איפה המקום שלי?
בכיסים היו לי מאה שקלים בלבד ותחושת בדידות קרה. ניסיתי לדמיין איפה אעביר את הלילה… אפשר היה אולי להרים טלפון לרחל, אבל היא כבר נשואה, בהריון, לומדת… לא רציתי להעמיס עליה. לקחתי ספר תמונה קטן של אבא והכנסתי אותו לתיק.
מיהרתי לתחנת האוטובוס דרך החשכה. הסתיו השנה הגיע מאוחר, אבל פתאום נחתה קור עוטפת. אני עם צעיף עבה שרחל העניקה לי בחנוכה האחרון, חשש מסוים בלב, דמעות בעיניים.
ברגע שנעצר מולי רכב, כבר עמדתי לברוח. ואז מהחלון יצא קול מוכר “נועה?” כן, זה היה דניאל האח הגדול של רחל, שתמיד עזר לנו באלגברה ובעצם תמיד הושיט יד.
הוא ירד מהרכב, גחן אליי ואמר: “מה את עושה פה לבד, בערב כזה?” לחשתי לו את כל מה שקרה על אמא, על אלי, על זה שאין לי איפה להיות.
“לכי, תיכנסי, נוסעים אליי,” הוא פסק.
נסעתי איתו, עייפה וחצי בוכה, עד שנעצרנו בבניין מטופח, הרחק מההמולה. שמתי לב להגדר, הוילונות. דניאל לחץ על הזמזם ומאחר הדלת יצאה אישה גדולה ומרשימה: “דניאל, למה לא הודעת?” ואז ראתה אותי “נועה, לא? את החברה של רחל! בואי, בואי, מתוקה, את לא זרה כאן!”
נכנסתי, ותוך שניות עטפה אותי תחושת חום שעוד לא הכרתי. הסלון המרווח, ריח קפה וקול של ביטחון. דניאל לחש למארחת והלך. נשארתי לבד עם האישה, סבתא שושנה של רחל.
“אל תעמדי, תתיישבי. את בטח רעבה. בואי נכין קפה כמו שצריך, תרגיעי קצת.”
שתינו קפה, והיא התחילה לספר לי שכאן, בארץ, לא תמיד היה קל, שהיא עלתה בודדה מצפון אפריקה, שכל המלחמות עברו עליה, שכל מי ששרדו הגיעו בעקבות קשרי הלב. “יש כוח במשפחה, גם בעצב הגדול ביותר,” אמרה לי.
“שכחת שלפעמים גם ההורים שלנו יכולים למעוד,” היא הזכירה, תוך שהיא מחבקת אותי ומלטפת את שערי. “כעס זה רעל, מתוקה, והסליחה תעזור לך הרבה יותר מאשר לה.”
בתקופה שאחר כך, בזמן שחייתי לידה, למדתי הכל – מהמטבח ועד טכניקות חיים. כאילו גדלתי לראשונה: בישולים, אפייה, חיבוקים וצחוקים, בלי חובות, רק שותפות. עם הזמן נהייתי מיומנת כמו רחל, אפילו יותר.
עברו שנתיים. יום אחד קיבלתי טלפון אמא שלי חולה מאוד. הרופא אמר שנשאר לה זמן קצר. הייתי צריכה לסדר לה את כל הניירת, את התרופות, להביא לה תה, לנקות, הכול. ההוא, בן הזוג שלה, אפילו לא טרח לבדוק מה קורה איתה; וגם יותם הושם בפנימייה כי לא היה מי שידאג לו.
רק אז, רגע לפני שנפטרה, ביקשה ממני סליחה. אחזתי בידה ואמרתי, בלי לחשוב: “אני סולחת לך, אמא.”
הבנתי באותו רגע באמת, כל כך פשוט וקשה שהחמלה היא שלנו פנימה. שאסור לתת לפצע אחר לנהל לנו את הרגש. וכשיותם חזר הביתה סוף סוף, אחז ידי ואמר “אנחנו נשארים כאן?” עניתי בביטחון: “כן, זה הבית שלנו.” הנה, זה הסיפור.
היום, כשאני כותב את השורות האלה, אני מבין יש רגעים בחיים שבהם אנחנו נשברים, אבל רק דרך קבלה, סליחה והמשפחה שנוצרה סביבנו, אפשר למצוא את המקום שלנו מחדש.
וזה, תמיד, השיעור הכי חשוב שלמדתי בחיי.
