הבן שלי לא התקשר שלושה חודשים. חשבתי שהוא פשוט שקוע בעבודה. בסוף לא התאפקתי, לקחתי קו ישיר לראשון לציון, בלי הודעה מוקדמת. פותחת לי את הדלת אישה שאני לא מכירה, אומרת שהיא גרה פה כבר חצי שנה.
אם לא הייתי עולה על האוטובוס לאיילון באותו יום, כנראה עוד חודשים הייתי מזינה את עצמי באשליות שדני פשוט עסוק.
שהעבודה, שהסטארטאפ, שצעירים ככה חיים מהר, שוכחים להתקשר לאמא. אבל כן עליתי. ומה שראיתי מתחת לדלת של הדירה שלו, טרף לי את הבטן.
זה התחיל תמים לגמרי. בדרך כלל הוא היה מצלצל בראשון בבוקר, בין הקפה של הבוקר שלי לאטריות, מקנח בשיחת מה שלום הדוד משה. לפעמים שלח הודעה הכל טוב?, היית ברופאה?, האם פנינה עם הכלב שלה שוב עושה רעש בחדר מדרגות?. כאלה שטויות קטנות. אחרי שיצחק נפטר, השיחות האלה היו בשבילי אוויר לנשימה. הדבר היחיד שהחזיק אותי.
שישים ואחת, ארבע שנים אלמנה, שלושים ושתיים שנה במחלקה להנדסה בעירייה, ואז פתאום פנסיה, דירה ריקה, ודממה שנשברת רק בשיחת יום ראשון.
במאמאי, דני הפסיק להתקשר.
בהתחלה לא נלחצתי. בשבוע הראשון חשבתי שכח. שלחתי לו הודעה. ענה קצר: המון עבודה, נדבר בקרוב. לא חזר. שבוע שני עוד הודעה. הכל בסדר, אמא, נדבר. שלישי דממה. צלצלתי, לא ענה. מדי פעם סימס, יבש כזה, כאילו זה בכלל מישהו אחר.
חברה טובה שלי, דפנה מהפילאטיס במתנ”ס, אמרה לי ישר לפנים:
חנה, תיסעי אליו. משהו מסריח פה.
אולי יש לו מישהי, מתבייש לספר לי עשיתי את עצמי בראש, יותר משכנעת את עצמי מאשר את דפנה.
דווקא בגלל זה שיהיה גבר ויתקשר גלגלה עיניים.
אבל דחיתי. כי דני שונא הפתעות. עוד כשיצחק היה בחיים, ביקרנו אותו פתאום בלי התרעה, עשה פרצוף כאילו תפסנו אותו באמצע הברחת סמים, כשהאמת הייתה רק ערימת כלים בכיור. הוא קצת אתיופי בלב צריך את הספייס שלו, הבנתי, או חשבתי שאני מבינה.
באוגוסט נשברתי. קניתי כרטיס אוטובוס מתל אביב לראשון לציון, שעה ושבע-עשרה דקות נסיעה. לקחתי צנצנת ריבת משמש וקופסה של עוגת גבינה, כי מאז חטיבת הביניים דני מכור לעוגות הגבינה שלי. כל הדרך חזרתי בראש על הנאום שאפציץ אותו: מתגעגעת, לא צריכה כל יום, אבל פעם בשבוע זה לא כזה נורא, אתה בכל זאת הבן שלי, לא נטל.
עליתי במדרגות סביב שלוש. קומה שלישית, הדלת משמאל, שפעם עמדה עליה שטיח “ברוך הבא” שקניתי כשהכניס לדירה.
השטיח נעלם.
במקום, שטיחון אפרפר חסר מעוף. דפקתי. פותחת אישה צעירה, בת איזה שלושים, שיער כהה קצוץ, טרנינג וכוס תה.
שלום, מחפשת את דני לוי ניסיתי להישמע נינוחה.
היא הצרה עיניים.
דני מי? אני כאן חצי שנה, לא מכירה.
נשארתי עם עוגת הגבינה והמשמשים כמו פסל. היא, שקראו לה יעל, הכניסה אותי לסלון, כנראה כי חשבה שאני עומדת להתעלף לה על הפוף.
הדירה הייתה שונה. רהיטים אחרים, וילונות אחרים, אפילו החדרים נצבעו מחדש. שום זכר לדני שלי.
יעל שכרה דרך תיווך, לא הכירה את בעל הבית, הכל נעשה דרך הסוכן. נתנה לי מספר. התקשרתי ישר מהספה שעד לא מזמן היה דני מתפנק עליה מול מאסטר שף.
המתווך מאשר: דני לוי השכיר את הדירה בפברואר. לא, אין כתובת למשלוח דואר. כן, שכר משולם בזמן, העברה מישראל.
חזרתי הביתה למודיעין בקו האחרון. לא בכיתי הייתי בהלם יותר מדי בשביל זה. הבן שלי, בן יחיד, זה שחיבק אותי בלוויה של יצחק, זה שמילא בשבילי טפסים של ביטוח לאומי, שאמר אמא, תמיד אני פה עוזב, משכיר את הדירה שלו לזרה, ולא אומר מילה.
שלושה ימים לא התקשרתי. חיכיתי שיזום. לא חזר.
ביום הרביעי שלחתי: הייתי בראשון. אני יודעת שאתה לא גר ברחוב ויצמן. תתקשר.
התקשר אחרי שעה. בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים שמעתי את הקול שלו בלי שמערכת ההודעות נובחת עליי.
אמא, אני… מצטער. הייתי צריך לספר.
איפה אתה?
שתיקה. ארוכה, כבדה.
באוסלו, נורבגיה. מאז מרץ.
התיישבתי במטבח. מחוץ לחלון, מרתה מהשכונה תלתה כביסה. העולם המשיך כאילו כלום, והעולם שלי התרסק.
דני דיבר המון. שאחרי שיצחק נפטר, הכול נהיה כבד. שהשיחות שלי, הדאגות לשבועות, העוגות גבינה ששלחתי פשוט חנקו אותו. לא ידע איך להסביר, פחד לפגוע בי, אז ברח.
הרגשתי שאם אני לא עף מכאן, אני חונק לחש. לא ממך, אמא. מזה שציפית שאמלא את החור של אבא, כל הזמן.
רציתי לצרוח. להגיד שמעולם לא דרשתי את זה. אבל חשבתי למה הוא מתכוון כל שיחת ראשון, כל עדכון על הרופא, כל הסיפור על מוצץ החתול של פנינה. כאילו היה בן הזוג שלי, לא הבן שלי.
לא אמרתי את זה. לא הייתי מסוגלת. עוד לא.
תחזור לחג ביקשתי בעדינות.
אחזור, אמא.
ניתקתי וישבתי שם שעה ארוכה. עוגת הגבינה שחזרתי איתה מראשון נחה על השיש, שלמה. חתכתי לי חתיכה ואכלתי לבד. טעים. תמיד ידעתי לאפות.
דני באמת חזר בדצמבר. ישב מולי בארוחת חג, לא במקום של אבא, אלא פשוט מולי גבר בוגר, שעשה משהו לא נעים, אבל היו לו סיבות משלו. לא דיברנו על אוסלו ליד הקוגל. אולי יום אחד נדבר, אולי לא.
דפנה שואלת לפעמים אם סלחת לו. אין לי תשובה. אני רק יודעת, שכשהוא מתקשר עכשיו בראשון, אני משתדלת לדבר פחות. ושואלת יותר עליו, פחות מספרת עליי. בקטנה פחות אמא פולנייה, יותר אמא מודרנית. צריך להתחיל מאיפה שהוא.
לפעמים, האהבה הכי גדולה שאמא יכולה לתת לילד שלה, היא להסכים לשחרר גם אם אף אחד לא לימד אותה איך עושים את זה.
