מיכל, קראת בכלל את הרשימה? הרי נתתי לך רשימה, הכול כתוב שם הקול של רינה נשמע כאילו היא מסבירה למישהי שרחוקה מלהבין כתוב שם: חמין משלושה סוגי בשר. משלושה. לא משניים, לא מאחד. משלושה.
רינה, קראתי, באמת שקראתי. אבל רציתי לדבר דווקא על זה. יום ההולדת כבר בשבוע הבא, וחשבתי…
את חשבת. רינה עוצרת רגע, נותנת למילה “חשבת” להדהד ולהיות כמו עלבון קטן. את חשבת, ואני אומרת. חמין משלושה סוגי בשר, קובה סלק וקובה חמוסטה, קציצות דגים, סלט ביצים, סלט תפוחי אדמה, חומוס ביתי, בתוספת הבצקונים עם פטריות, ביצים ממולאות, בלינצ’ס עם שמנת, עוף עם תפוחים, פשטידת תפוחי אדמה, עוגת גבינה ועוגת נפוליאון. זה המינימום, מיכל. מינימום. באים ארבעים איש.
מיכל מחזיקה את הטלפון ומביטה החוצה מהחלון. בחוץ יורד גשם של סוף נובמבר, כבד וגם מיותר, בדיוק כמו השיחה הזאת.
הבנתי, רינה. אפשר שאחזור אלייך יותר מאוחר?
תשתדלי לא למשוך זמן. עד שבת אין זמן בכלל.
היא מניחה את הטלפון על שולחן המטבח ומתיישבת כמה שניות, פשוט בוהה בו. הרשימה, על דף משובץ, בכתב ידה הגדול והתובע של רינה, מונחת גם היא כאן, כבדה מתחת למלחייה. היא לוקחת את הדף וקוראת שוב ארבעעשרה שורות. ליד כל אחת: “ביתי”, “לא מהסופר”, “כמו בפעם שעברה, רק יותר טוב”.
כמו בפעם שעברה. הפעם הקודמת הייתה לפני חמש שנים, בחתונה של עדן, אחות של אורי. מיכל התחילה לבשל שלושה ימים מראש. שלושה ימים כמעט בלי שינה, רגליים שלא סוחבות, כפות הידיים כולן כבר סדוקות מסירי שומן ומטבח שלא מפסיק. אורי אז היה חוזר מהעבודה, טועם משהו ישר מהמחבת, הולך לראות חדשות. פעם אחת שאל אם היא צריכה עזרה, מיכל אמרה “אני מסתדרת”. הוא חייך והלך לא מתוך רוע, פשוט ככה זה.
באירוע רינה טעמה את החמין, קראה למיכל בצד ואמרה “שמתי יותר מדי מלח”. זהו, זה היה כל הפידבק. לא עוד מילה. האורחים החמיאו, לקחו תוספות, מישהו אפילו אמר שלא טעם קובה כזה בחיים. רינה הנידה בראשה ואמרה: “אצלנו זו מסורת”. את מיכל לא הזכירה בשם.
ועכשיו, יושבת במטבח, ברחוב פנחס רוזן, כבר תשעעשרה שנה. פתאום מונחת בה הידיעה: מסורת, אצל רינה, זו מילה מאוד מסוימת. מסורת הכלה מבשלת. מסורת הכלה מנקה. מסורת הכלה מודה שנתנו לה לשבת לשולחן.
הטלפון רוטט, עדן.
מיכלי, דיברת עם אמא? היא אמרה שהיית מוזרה.
הייתי בסדר. פשוט קצת עייפה.
אז יופי. יום הולדת עוד שבוע, צריך להתחיל קניות. אני יכולה לבוא איתך ברביעי, לעזור עם השקיות. פאוזה לא, לא יכולה, יש לי מניקור. חמישי יתאים?
עדן, אני אסתדר עם הקניות.
רק תזכרי, אמא מתעקשת על תפוחים ירוקים לעוף, לא אדומים. הם יותר חמוצים, את יודעת.
יודעת.
ותזכרי, שהחמין יהיה שקוף. בפעם שעברה יצא עכור מדי…
מיכל עוצמת עיניים. חמין משלושה סוגי בשר. תפוחים ירוקים. שתי עוגות. ארבעים איש.
טוב עדן. שמעתי הכול.
היא מוסיפה את הטלפון לכיס, נעמדת. צריך להתחיל להכין ארוחת ערב. אורי מגיע בשבע, בטח רעב, ואם לא יהיו דברים מוכנים הוא פשוט יסתכל, יתהה: “לא הכנת כלום היום?”. לא בנזיפה, לא בכעס פשוט פליאה אותנטית של מישהו שמחכה לאוטובוס שלא בא.
מיכל פותחת את המקרר. מוציאה עוף, בצל, גזר. שמה סיר על הגז תנועות אוטומטיות, אחרי תשעעשרה שנה הן כבר של הגוף יותר מהראש.
הכירה את אורי בגיל עשרים ושש. הוא היה מצחיק, מלא חיים, הקסים את כולם בסיפורים. רינה כבר מהפגישה הראשונה אמרה: “את, מיכלי, חכמה, רואים עלייך”. מיכל שמעה מחמאה, אחרכך הבינה ש”חכמה” זה בעצם מישהי שלא מתווכחת.
התחתנה בגיל עשרים ושמונה. השנה הראשונה עברה בסדר. אחרכך נולד יאיר, אחרכך הוא התבגר, עבר ללמוד בירושלים. ונשאר רק זה הדירה, המטבח, הרשימות.
המרק רותח, היא מנמיכה את הלהבה, הולכת לסלון. רוצה להתקשר לאמא, רק לשמוע את הקול שלה. אבל הטלפון כבר מצלצל.
זו אמא שלה.
מיכלי הקול חלש, אבל משהו בו מצטמרר בבטן של מיכל את יכולה לבוא היום?
מה קרה?
אבא שלך לא מרגיש טוב. קראנו למד״א. אנחנו כרגע בשיבא.
מיכל כבר לובשת מעיל, נזכרת במרק. חוזרת, סוגרת גז, כותבת לאורי הודעה: “אבא חולה, נוסעת להורים, אוכל יש בסיר.” לוקחת תיק, יוצאת.
בחוץ קר, הסופה עוד חזקה. היא עולה על מונית שכל הדרך מביטה בחלון, באורות המטושטשים. מרדכי, אבא. שבעים ושתיים והלב תמיד, כמו שעון, אף פעם לא התלונן. אמר: “אני אחיה את כולכם”. והיא האמינה לו. כלכך רוצה שזו תהיה האמת.
בבית החולים, ריח חומרי חיטוי. מסדרונות ארוכים. אמא עומדת ליד החלון בלובי, תיקה מחובקת אליה.
אמא.
אמא מסתובבת, עיניים יבשות, אבל מיכל נחנקת פתאום.
אמרו לחץ דם בשמים. משהו בראש. הוא נפל במסדרון. יצאתי מהמטבח, והוא שוכב.
מה איתו עכשיו?
בודקים. הרופא אומר להמתין.
יושבות שתיהן, על כסאות של בית חולים, אמא מחזיקה לה את היד קטנה וקרירה. מיכל מהרהרת שלא הייתה אצל ההורים כבר שלושה שבועות. תמיד קניות, בישולים, רשימות של רינה.
אחרי שעה וחצי יוצא הרופא. צעיר, עייף.
ייצבנו את המצב, אבל יש חשש לבעיה בכלי הדם במוח. צריך בדיקות והשגחה, שבוע לפחות.
הוא יהיה בסדר? אמא שואלת.
מוקדם לדעת.
מיכל מסיעה את אמא הביתה. מכינה לה תה, יושבת שם עד שהיא נרדמת בכורסה. אח”כ נשארת במטבח ומקשיבה לשקט שקט רך כמו שמיכה ישנה. על החלון הגרניום של אמא, פורח כל שנה, בלי תזכורות. ועל הקיר תמונה: מיכל בת שבע מחזיקה יד של אבא ומביטה הצידה, והוא מביט בה.
היא חוזרת הביתה אחרי חצות.
אורי ער, בפלאפון, מניח אותו כשהיא נכנסת.
מה שלומו?
לא טוב. יש חשד לאירוע מוחי.
רציני, הוא אומר. שותק. אכלת?
לא.
במקרר יש עוף. חיממתי. קחי.
היא אוכלת בעמידה, ליד הכיור, בלי כוח לערוך. שוכבת, לא נרדמת הרבה זמן. חושבת על הפנים של אבא, על הידיים של אמא, על הריח של המטבח ההוא.
בבוקר רינה מתקשרת.
מיכל, שמעתי שנסעת אתמול. אורי אמר, משהו עם אבא שלך. את יודעת שנשארו רק שישה ימים ליום הולדת שלי?
רינה, אבא בבית חולים.
שמעתי, אבל זו לא את. בית החולים קרוב, נכון? את לא מאושפזת. אז מתי תתחילי לבשל?
משהו במיכל הופך פתאום להיות צלול ואיטי כמו מים שחדלו לזרום.
אני עוד לא יודעת.
איך “לא יודעת”? קולה של רינה מופתע מהתגובה. מיכל, זה יום הולדת שבעים שלי. פעם בחיים. את מבינה?
מבינה. גם לאבא שלי יש רק פעם אחת.
שתיקה.
טוב, אומרת רינה, נראה שתספיקי הכול. לא צריך להיות שם כל היום. ביקרת ודי.
מיכל לא עונה. אומרת תודה ושלום.
במטבח, אורי שותה קפה. מביט בה.
אמא התקשרה?
כן.
ושאלה על הבישולים?
הוא מהנהן, לוגם קפה, ואז: תביני, מיכל, זה יום הולדת גדול. ארבעים איש. אי אפשר לבטל.
אני לא מבקשת לבטל.
אז את תספיקי. תבקרי אצל אבא, תבשלי בערב, לא?
מיכל מביטה בו. הוא מסתכל בפלאפון, הפנים שלו לא מושפעות ממה שאמרה אלא ממשהו שיש שם עכשיו במסך.
אורי, היא אומרת, ואם זו הייתה אמא שלך בבית חולים?
הוא מרים עיניים.
מה זה קשור?
לא קשור, סתם שאלה.
זה אחר, הוא עונה כי זו אמא שלי.
למה?
כי זו אמא שלי, כאילו זה מובן מאליו.
מיכל מתלבשת, נוסעת לבית החולים. אבא שוכב במחלקה, בלי הכרה כשנכנסה משהו נמחץ בלב, אבל אחרכך האחות אומרת: “הוא פשוט ישן”. היא יושבת לידו, בוהה בו: הקמטים, הסנטר הלא מגולח, הידיים מעל השמיכה גדולות, מלאות שריטות. אלה הידיים שבנו לה פעם ציפורים מעץ, כשהייתה ילדה. אלה הידיים שתפסו אותה כשנפלה.
אבא פותח עיניים. מחייך אליה, חיוך חלש.
הגעת, הוא לוחש. קול חלש, לא שלו. בדרך כלל היה לו קול של פועל בניין.
בטח שהגעתי. מה איתך?
קצת מסוחרר. שטויות.
לא שטויות, אבא.
נחיה ונראה.
יושבת איתו שעתיים. אחרכך יוצאת, מסמסת לאמא: אבא ער, מדבר. אמא כותבת: ברוך השם. מהמילים כמעט ומתחממות לה העיניים.
חוזרת באוטובוס, מתבוננת בחלון. חושבת: זה חשוב. אבא בבית החולים, אמא לבד. הרשימות של רינה, החמין ותפוחי העץ הם פתאום כלום. וההרגשה הזאת כלכך פשוטה וברורה, שמיכל מתפלאת על עצמה שלא חשבה כך קודם.
בערב אורי מגיע במצב רוח טוב, מביא חלה, מספר משהו מהעבודה. היא מקשיבה, מהנהנת. ואז אומרת:
אורי, אני לא אכין אוכל ליום הולדת.
הוא עוצר, מניח את הכוס.
מה זאת אומרת?
זו אומרת שלא. אבא שלי בבית חולים, אמא שלי צריכה אותי. שלושה ימים של בישולים אני לא יכולה עכשיו.
מיכל, הוא אומר בקולה מלא, אות לא טוב יהיו שם ארבעים איש. אמא שלי בונה עלייך.
אורי, לאבא שלי יש אירוע מוחי.
אני מבין. אבל הרופאים שם בשביל זה. את לא צריכה להיות שם כל הזמן.
נכון. אבל אני לא אכין שתיםעשרה מנות לארבעים איש כשאבא שלי בבית חולים.
אורי מסתובב. הולך לסלון.
מיד אחרי זה עדן מתקשרת.
מיכל, מה הסיפור? אורי אומר שאת לא מבשלת? יש ארבעים איש, את מבינה?
מבינה.
לאמא יום הולדת שבעים! זה כלום בשבילך?
זה משהו. אבל לאבא שלי רע, וזה גם משהו.
אבל יום הולדת אי אפשר להזיז!
עדן, אפשר להזמין קייטרינג. או שתבשלו בעצמכם. אתן, אני אתן מתכונים.
שתיקה. ואז: אנחנו לא יודעות לבשל ככה.
תלמדו.
היא מניחה את הטלפון. הידיים לא רועדות. הופתעה חשבה שתפחד. אבל בעצם, בפנים זה שפוי וסגור.
למחרת שוב לבית חולים. לאבא קצת טוב יותר. יושב, אוכל דיסה, לא מת על זה, אבל אוכל. “מאכילים כמו בגן”, זורק הערה. מיכל צוחקת. מביאה לו מרק מהבית, בתרמוס. אמא בישלה בבוקר. הוא גומר את הכול, “זה כבר משהו אחר”.
אחרכך יושבות במטבח עם תה. המטבח קטן, וילונות ישנים, מקרר בופה עם ידית שכבר נופלת פעם שלישית. ריח לחם יבש ונענע שאמא מייבשת בקיץ. מיכל חושבת: זה הריח שלי. זה הבית. לא המטבחים הזרים, בהם בישלה שלושה ימים בלי תודה.
איך את, מיכל? שואלת אמא.
בסדר. שורדת.
מה עם אורי?
יום הולדת לאמא שלו בשבת.
ותלכי?
נראה. אבל לא אבשל.
אמא שותקת, ואז שואלת בשקט: טוב לך שם?
מה?
פשוט תמיד את עייפה, תמיד ממהרת, אף פעם לא יושבת. עכשיו כבר הסתכלת פעמיים על הטלפון.
הרגל.
אני מבינה.
ברביעי רינה מתקשרת. הפעם הקול שלה שונה, רועד, כזה ששומרים לסוף.
מיכל, בואי נדבר כמו מבוגרות.
אני מקשיבה, רינה.
אני יודעת שלאביך בעיות. באמת מרחמת. אבל עשרים שנה אני מחכה ליום הזה. שבעים. לא יהיה עוד. את מבינה?
שותקת.
אני לא מבקשת שתעזבי את אבא, רק שתעשי את מה שאת עושה הכי טוב. זה התרומה שלך למשפחה. נכון?
רינה, עונה מיכל לאט, השבוע הבנתי שהתרומה שלי אינה בשר בתנור. אבא שלי בבית חולים, ואני רוצה להיות איתו.
אז תהיי איתו. מי מפריע? בבוקר בית חולים, בערב לסיר. אני לא מבקשת בלתי אפשרי.
מבחינתך זה לא בלתי אפשרי. מבחינתי זה בדיוק כך. כי אני לא יכולה להעמיד פנים שהכול בסדר, כשזה לא.
שתיקה ארוכה.
את תמיד היית קצת מסובכת, אומרת רינה לבסוף. לא במרירות כמו שקובעים את מזג האוויר.
אולי.
אורי מאוד פגוע.
יודעת.
הוא אומר שהשתנית.
אולי.
אחרי שהיא מנתקת, מיכל אורזת תיק קטן: בגדים, מטען, תעודת זהות. בלי המון מחשבה פשוט עושה. כותבת ליאיר: “סבא יותר טוב, אשאר אצלם כמה ימים. הכול בסדר”. יאיר מיד עונה: “אמא, אני אתקשר בערב. את בטוח בסדר?” “בטוח. חיבוק”.
כשהיא שומעת את הדלת נסגרת אחרי אורי, היא משאירה פתק קצר: “אני אצל ההורים. אעדכן.”
עומדת על סף המטבח שלה. תשעעשרה שנה של מטבח, שולחן, כיריים, ריח של בית זר בבוקר.
סוגרת את הדלת. יורדת למטה. יוצאת החוצה.
הגשם הפסיק. עוצר, בוקר קריר, והשמיים בעונה הזו אפוריםכחולים. מיכל הולכת לתחנה וחושבת: תשעעשרה שנה זה המון. כמעט חצי חיים. וחצי חיים חשבה שזה מה שמגיע לה. לא מעבר.
הבית של ההורים קיבל אותה בריח נענע ובאור חם מהמסדרון. אמא פותחת דלת, רואה את התיק, לא שואלת דבר. רק פותחת זרועות. מיכל פתאום מרגישה איך משהו עמוק, תפוס מבפנים, מתחיל להפשיר.
את נשארת? אמא שואלת.
לכמה ימים. אם לא אכפת.
מה זאת אומרת? זה הבית שלך.
היא נשארה אצל ההורים ארבעה ימים. כל בוקר עם אמא בבית חולים. לאבא משתפר. כבר מדבר ברור, מתרגז על אינפוזיות, רוצה אוכל אמיתי. הרופא אמר שהמצב יציב עכשיו שיקום.
ארבעה ימים בהם מיכל ישנה הרבה. מתעוררת מתי שבא לה. אוכלת אוכל של אמא פשוט, בלי דרמות. מג’דרה, קציצות ירק, פשטידת תפוחים מעץ שהביאה אמא מהגינה. עוגה פשוטה, אבל בריח כל כך טוב שמיכל בולעת דמעות מעל הצלחת.
מה קרה? שואלת אמא.
כלום. טעים פשוט.
אמא מחייכת, לא שואלת.
אורי מתקשר פעם אחת, בשישי בערב. נשמע לחוץ.
מתי את חוזרת?
עוד לא יודעת.
מיכל, מחר יום הולדת. כולם שם.
יודעת.
אמא בהלם. עדן עוזרת, הכול נשרף.
תזמינו קייטרינג. כבר אמרתי.
את קולטת שאמא פגועה?
קולטת. מצטערת שככה יצא. אבל אני פה.
פאוזה.
השתנית, הוא אומַר. כמו רינה רק שזה נשמע אחרת, בין תסכול למבוכה.
כנראה.
בשבת לא נסעה. בבוקר לקחו מרק חם ולחמנייה לאבא בבית חולים. הוא גמר הכל, שיבח את הלחמנייה, זרק שיצא להכין בעצמו אם אמא שכחה איך. אמא צחקה “תראה מה אתה יודע”. מיכל יושבת, מאזינה לויכוחים וזה בעצם שיחה של אנשים שמכירים אחד את השני שנים. אבא בן שבעים+, אמא ככה, ועדיין אוהבים להתווכח.
בערב ישבה עם ספר (לא באמת קריאה). אמא סרגה, שלג יורד מהחלון. הטלפון רוטט כמה פעמים. עדן כתבה: “פדיחה, אין כמעט אוכל, איזה בושות”. רינה לא כתבה. אורי שלח מילה אחת: “נו?”
מיכל הניחה את הטלפון, חזרה לספר.
הפגישה עם אורי התקיימה אחרי כמה ימים כשחזרה לדירה בפנחס רוזן לסדר עניינים. אבא עבר למחלקה רגילה, מתאושש, אמא מסתדרת.
אורי במטבח. משהו בו השתנה השבוע, כאילו הנשבר איזון.
נדבר? הוא שואל.
נדבר.
דיברו ארוכות. לא רבו. רק דיברו באמת, כמו שלא קרה שנים הוא סיפר על העבודה, היא על מה שהיא מרגישה. פעם ראשונה אמרה: נמאס לי להיות תפקיד. תשעעשרה שנה הייתי “נוחה” וזה עלה לי במשהו שאין לי אפילו מילה לתאר. אורי הקשיב, ניסה להסביר הוא לא רצה להרע, זה “פשוט קרה”, “אמא זו אמא”. היא לא ויכחה. רק הסבירה.
את רוצה להתגרש? פתאום שואל, בלי מסכות.
היא שותקת.
אני רוצה לחיות אחרת. איך לא בטוחה.
הוא מהנהן, מוזג מים.
אתקשר ליאיר.
טוב.
יאיר הגיע שבועיים אחרכך. בלי טלפון, פשוט הופיע עם תרמיל הפנים שלו כאלה, כמו רגע חשוב. רציני.
אמא, איך את?
בסדר, יאיר.
אבא אמר שזה מסובך.
לא מסובך כנה.
הוא נשאר שלושה ימים. דיברו הרבה. קצת התעצבן עליה, אחרכך על אבא, ואז פשוט היה. עם פרידה חיבק בדלת ואמר:
ממזמן לא נראית כל כך רגוע.
רואים?
ברור.
הגירושין עברו בשקט. אורי נשאר בדירה, מיכל לקחה כמה קופסאות, עברה להורים זמנית עד שיסתדר לה בית. אמא לא אמרה פרט מיותר. פשוט הכינה חדר, הניחה את אותה ציפור מעץ שאבא בנה מזמן מיכל ראתה אותה כשנכנסה, החזיקה אותה ביד. ציפור קלה, ממורקת, עם חריטות זעירות.
אבא שוחרר בתחילת דצמבר קודם עם מקל, לאט, אבל הולך. בכניסה לבית הסתכל עליה.
הנה, אמר, כולם בבית.
את השנה החדשה חגגו כולם יחד: מיכל, אמא, אבא ויאיר שהגיע במיוחד. קישטו עץ, ראו סרטים ישנים, אכלו סלט תפוחי אדמה ועוגת גבינה של אמא. לא משהו מיוחד פשוט וטעים. עמדו, שתי נשים, ליד המשטח עם הקמח, וחשבה זה לבשל לאנשים. לא לרשימה. לא בשביל “מסורת”. בשביל אנשים.
בפברואר עברה לדירה משלה. קטנה, קומה חמש, יוצאת לחצר שקטה עם עץ אורן. דירה רגעית, בלי הרבה ריהוט, ריח של סיד, של התחלה. עמדה באמצע וחשבה ככה מתחילים.
עדן התקשרה פעם אחת במרץ. הקול שלה מחזיק טינה ביחד עם פיוס, ערבוביה.
מיכל, מה איתך. אמא דואגת, לא תספר פני אליה, את מכירה אותה.
יודעת.
ואיך עכשיו?
בסדר, עדן. חיה.
את לא רוצה… לקפוץ אלינו לפעמים לחגים לפחות? אנחנו מסתבכות לבד…
מיכל חייכה. עדן, כמובן, לא רואה.
אחשוב על זה.
טוב. חוץ מזה שרק את יודעת להכין חמין אמיתי. ניסינו, יוצא עכור.
אשלח לך מתכון, רק תסנני את המרק.
את רצינית?
ממש. זה לא מסובך, רק צריך לנסות לבד.
שלחה מתכון. עדן השיבה באימוג’י מופתע ולא חזרה שוב.
אבא מתאושש לאט, באביב כבר הולך בלי מקל, מתווכח עם הרופאים, רוצה לנסוע לגןירק. הרופאים: נראה, הוא: נראה בסוף במאי כבר נסע, מיכל לקחה אותו, עזרה לפתוח חממה, להדליק תנור. יושבים במרפסת עם תה בכוס סדוקה, ריח סיגליות ברקע.
אבא, אתה זוכר את הציפורים שהכנת לי מעץ?
זוכר. תמיד איבדת אותן.
אחת לא איבדתי. עלי.
יודע, אמא אמרה. שותק רגע, את בסדר, מיכלי.
על מה?
פשוט בסדר. מניח כוס, מביט בפרחים החיים ארוכים. רק אל תבזבזי אותם במקום הלא נכון.
מהנהנת. ברקע עץ סיגליות, ריח אדמה רטובה שקט מוחלט.
היא התחילה לעבוד. בעבר עבדה רואת חשבון, לאחרונה כמעט לא עבדה רינה אמרה “המשפחה מעל הכל”, אורי לא התנגד. עכשיו מצאה עבודה במשרד קטן, אנשים נחמדים, העבודה ברורה. בהתחלה היה מוזר לחזור, אחרי מעט זמן זה כבר הרגיש נכון שוב יש לה ימים ששייכים רק לה.
בסופי שבוע מבקרת אצל ההורים. לפעמים נשארת לישון. הן אופות פשטידה. לא לארבעים בשביל שתיהן. אבא לידן, נותן טיפים. אמא עונה “נסתדר גם בלעדיך”. הציפור על השידה עוקבת בשקט.
יום אחד בקיץ, יאיר מסמס סתם לדבר.
אמא, איך את?
נהדר, יאיר. אמיתי.
אני שמח בשבילך. את כבר ממש אחרת.
אחרת.
אחרת יותר טובה.
היא צוחקת.
ומה אצלך, יאיר?
רגיל… אני עם החבר’ה, מדברים על נסיעה באוגוסט… רוצה לקפוץ.
היא שומעת אותו, מתבוננת בחלון. האורנים כבר ירוקים, נדמה שהחצר מוצפת ירוק עד הגג.
בוא, אכין מרק עוף.
של סבתא?
בדיוק כזה.
אין יותר טוב, יאיר אומר, סגרנו.
