תגידי, פעם יצא לך לחשוב כמה פרטים שורה אחת בפרופיל של אתר היכרויות באמת מגלה על בן אדם? לא התמונה ליד הרכב של מישהו אחר, לא רשימת דרישות אינסופית, רק משפט קטן כזה – כאילו נכתב על הדרך, אבל בעצם מדויק אש.
מחפש אישה בלי בעיות כלכליות.
המילים האלה ממש תפשו לי את העין תוך כדי שאני גוללת בנימה של שעמום בערב שבת את כל הפרופילים. בתמונה נראה מישהו רגיל לגמרי: לא שמן, מבט עדין, חולצה מגוהצת ונקייה. בואי נקרא לו נעם, בן 45.
בד”כ אני עפה מעל כאלה דברים, בלי לחשוב פעמיים. בתרגום לעברית נשית זה כמעט תמיד: אני לא הולך להתאמץ כלכלית, מקווה שתשימי כסף על שנינו. אבל באותו ערב משהו בי נדלק – הסתקרנתי, באמת רציתי להבין מה עומד מאחורי הבקשה הזו לעצמאות כלכלית, ועוד ממישהו שנראה בואי נגיד, הכי ממוצע בעולם.
סקרנות לא תמיד גורמת לטוב, אבל הפעם הרווחתי אחלה חוויה לסיפורים. קבענו להיפגש.
רושם ראשון: סטרילי ועם ניחוח דאגה מוזר
נעם הציע להיפגש בגינה ציבורית. גישה קלאסית למי שחושש לשלם על בית קפה בדייט ראשון. זרמתי, אני אוהבת לטייל, במיוחד שיצא יום נעים – קריר כזה אבל שמשי.
הוא הגיע בדיוק בזמן, על הדקה. קודם חשבתי שזה פלוס, אבל תוך כדי, קלטתי – זו לא בטחון עצמי אלא ממש משמעת של תיכוניסט. הוא עמד בכניסה לגינה, פוטוגני במכנסיים עם קו-גיהוץ מושלם, ממש כמו להב.
שלום, הוא אומר, ובוהה רגע במעיל ובתיק שלי. נראה שבודק תיוגים אולי בכל זאת מתחבאות להן אצלי בעיות כלכליות.
התחלנו ללכת בשדרה והדקות הראשונות עברו על דיונים על מזג האוויר, פקקים, כמה תל אביב מתישה. דיבר ממש יפה, אפילו קצת בשפה של ספר. אבל הייתה בשיחה אוירה של דריכות, כאילו הוא מחכה שאני אשר משהו, או אולי מתנצל מראש.
ראיון עבודה לתפקיד אישה נוחה
כשנגמר החימום, נעם תקף ישר לעניין. לא בזהירות, ממש כאילו פתח טופס קבלה.
מה את עושה בחיים?
אני מנהלת חשבונות ראשית בחברת שילוח.
יפה, נשמע יציב. והדירה? שלך או משכנתא?
הייתי בשוק. בדרך כלל שואלים דבר כזה אחרי כמה כוסות יין, לא רבע שעה מהפגישה.
משלי שיקרתי, רק כדי לראות לאן זה הולך.
מעולה, ראיתי עליו שהוא רגוע יותר. כי היום המון נשים רוצות שהגבר יפתור להן את כל הבלאגן: משכנתא, חובות, הלוואות. ואני בעד כניסה לזוגיות שוויונית.
על פניו נשמע סבבה. מי נגד שותפות? רק שהשטן בפרטים, כרגיל.
ומה איתך? אני שואלת. אתה גר לבד?
ופה הוא זרק משפט שהיה אמור להיות סוף פסוק, אבל אני החלטתי להישאר לראות עד הסוף.
לא, אני גר עם אמא שלי. זה נוח וחסכוני. למה לשלם שכירות כשיש דירה גדולה ברמת גן? וחוץ מזה לאמא קשה לבד, הגיל, לחץ דם.
בין 45 ועדיין עם אמא…
ואיך אתם מסתדרים בבית? משדלת.
אוי, אמא אצלי ממש מהדור הישן, חייך אליה חום שלא ראיתי ממנו בשעתיים כמעט. היא טוענת שהמטבח זאת קרקע נשית ומבשלת מהמם. אני כמובן עוזר, זורק זבל, עושה קניות מה שרשום בדף. הכל עובד חלק.
מה שרשום בדף נרשם לי בראש באדום.
מודל בן-אמא ישראלי
הגענו לקרון של קפה באבן גבירול. עצרתי. נעם נראה מהסס.
רוצה קפה? ניסה לשאול, כאילו הצעתי לו להתחתן על ההתחלה…
אמרתי בסדר, קפוצ’ינו.
כאן נראה לי יקר הסתכל על הלוח. לי יש בבית מכונה פגז, בדרך כלל אני בא עם תרמוס, אבל שכחתי היום. טוב, נו, נביא. קטן?
קנה לי קפוצינו קטן, לעצמו לא לקח.
אני שתיתי בבית, מלמל.
ואז הוא התחיל לתאר את תפיסת אישה בלי בעיות. מבחינתו זה לא רק אישה עם עבודה, אלא אחת שמסתדרת לבד ללא שום דרישה, אבל מוכנה להיקלט למערכת החיים שלו ושל אמא.
לא מבין למה נשים כל כך בעניין של כסף, התפלסף. נגיד האקסית שלי, כל הזמן: בוא נצא לטייל, בוא נחדש רכב, בוא לטיסה. בשביל מה? הרכב נוסע. דירה יש. אצלנו, אמא ואני, חיים צנוע, אבל תמיד על כרית ביטחון.
ואמא לא מתנגדת שתתחתן פתאום? הפסקתי לייפות ושאלתי ישירות.
מה פתאום! היא רק שמחה. כל הזמן אומרת: נו, נעמי, תביא כבר בחורה נחמדה שתעזור לי, כבר קשה לי לקרצף רצפה.
פה כבר נפל לי האסימון.
הוא לא באמת מחפש בת זוג. לו ולדעתי גם לאמא שלו צריכים עוזרת.
אמא מתבגרת, ולשחות במרק, לכבס, לקרצף ולסדר בוס בן 45 זה נהיה כבד מדי. דרושה ממשיכה. עדיף כזו שכן “בלי בעיות כלכליות”, שלא יהיה צורך להתחלק ב-תקציב.
טלפון מלשכת ניהול הבית
בדיוק כשהתחיל פלפול על חיסכון בחשמל, מצלצל הטלפון. נעם כמעט קפץ.
כן, אמא? קול מתוק של ילד. כן, רק מטייל. כן, עם אותה הבחורה. לא, לא קר לי. צעיף עלי. שניצלים? אהיה. תוך שעה? סבבה. חמאה? תנובה? קיבלתי.
ניתק וחייך במבוכה.
אמא דואגת. ביקשה שלא אאחר לארוחת ערב.
הבטתי בשעון: חמש אחרי הצהריים.
נעם, עצרתי אותו חשבת פעם ש”אישה בלי בעיות כלכליות” אולי תרצה חיים לעצמה? לגור בנפרד מאמא. לנסוע לטיול, ללכת למסעדה?
הוא נראה מופתע ברצינות.
למה לגור לבד אם יש דירה? ממש לא רציונלי. ומסעדות אוכל ביתי יותר בריא. אישה צריכה לדעת להעריך חיק משפחתי.
מי פה באמת מנהל את העניינים
אמרתי יפה שלום ונסעתי הביתה, עם מליון מחשבות.
הטיפוסים האלה נראים כאילו הם סתאם חסכנים, אולי היתר דאגה למשפחה. אבל האמת עמוקה בהרבה נעם לא מנהל את החיים שלו. הוא חי לפי הכללים של אמא, רק קורא לזה הבחירות שלו.
מחפש אישה בלי בעיות כלכליות בתרגום לעברית: מחפש מישהי שלא תפריע לסידור של אמא שלי.
אישה עם משכנתא תצפה לתמיכה. אמא חד-הורית רוצה יחס. אישה עם אמביציות תוציא אותו מהבוץ. אבל זה לא מה שמתאים לו.
למה זו מלכודת
הכי גרוע זה שדווקא נשים חזקות ועצמאיות נופלות על כאלה. התרגלנו לסחוב הכול, חושבות: נחמד, ביתי, לא שותה, לא מנצל. בפועל הכל למשפחה אומר הכללאמא. אף פעם לא תהיי מקום ראשון. יתנו לך גישה אל הילדהבן, יש לסגת ברעשנות, אסור לגעת בתקציב.
את הפרופיל של נעם מחקתי. יותר נכון חסמתי, שלא אראה.
ומה אתן אומרות? יצאו לכן כאלה נעמי? אתן באמת חושבות שיש להם סיכוי למשפחה נורמלית, או ששם הכל מסודר מהניינטיז? אשמח לשמוע סיפורים ודעותבסוף הערב, בדרך חזרה הביתה, עצרתי לאספרסו קטן בפינת הרחוב שלי. התיישבתי, שלפתי את הטלפון וגללתי עוד קצת, כהרגלי. כל פרופיל פתאום נראה שקוף, כל “אוהב לטייל” וכל “מחפש אמתית” נשמעו כמו חידה ישנה.
דווקא מהדייט הזה קיבלתי תובנה אחת ברורהבזוגיות, כמו בחשבון בנק, צריך קודם לבדוק מי באמת חותם על ההעברות. כי אהבה מנצנצת ונעימה, אבל אם יש בתמונה חוזה מסודר וחותמת של אמא, אני מעדיפה להישאר לבד עם קפוצ’ינו גדול, גם אם יעלה פי שניים.
ואם על הדרך יצא לי להכיר את השאלות הנכונות בפעם הבאהמה טוב. כי לפעמים, לדעת לשאול זה שווה יותר מכל “מצב כלכלי תקין”. אפילו יותר ממכונת קפה חדשה.
הפתיע אותי לגלות כמה כוח יש בלא להגיד כן מתוך הרגלולגלות שדווקא שם, בלב הגינה הציבורית, התחלתי לא לכסות יותר על בעיות של אחרים, אלא לשאול איפה טוב לי. ומי יודע, אולי באחד הדייטים הבאים אפרגן לעצמי קפה גם בשבילו, בתנאישהוא לא יביא תרמוס מהבית.
