Неудобная невестка версия для современной Израильской культуры
עירית, את בכלל הסתכלת ברשימה? נתתי לך רשימה, הכל כתוב שם, קולה של רות דיין היה חד, כאילו היא מדברת עם מישהי שבדיוק סיימה קורס “מטבח בסיסי לגמרי”. כתוב: חמין משלושה סוגי בשר. שלושה. לא שניים, לא אחד. שלושה.
רות, קראתי. אבל רציתי לעבור איתך על זה, בכל זאת, יום ההולדת בעוד שבוע וחשבתי…
חשבת. רות עשתה פאוזה בלב, מנציחה באנחות את עניין ה”חשבת”. את חשבת, ואני אומרת. חמין משלושה סוגי בשר, קיגל עם תפוחי אדמה, דג מרוקאי, סלט טחינה, סלט חצילים, וגם ההוא עם הגזר והקינואה, ביצים ממולאות, פלאפל, עוף בדבש ותפוחים, רולדות תפוח אדמה, פשטידת גבינה, עוגת שכבות ועוגת נפוליאון. זה המינימום, עירית. מינימום. ארבעים איש יבואו.
עירית החזיקה את הטלפון ובהתה החוצה. אפריל, גשם ירושלמי אפור כזה, מין מצב רוח לא לפה ולא לשם כמו כל השיחה הזו.
הבנתי, רות. אפשר שאחזור אלייך יותר מאוחר?
עדיף שלא תדחי. אין זמן בכלל עד שבת.
הניחה את הטלפון על שולחן המטבח וישבה רגע, סתם בוהה. הרשימה על דף משובץ, כתובה בכתב אולטימטיבי של רות, הייתה שם, תחת מלחיה בצורת גמל. עירית הרימה אותה וקראה. ארבעה עשר פריטים. ממול כל אחד הערה: “הכנה ביתית”, “לא מהסופר”, “כמו בפעם שעברה, רק טעים יותר”.
כמו בפעם שעברה. זה היה בבר המצווה של יותם, בן הדוד. הכנות שלושה ימים. שלושה ימים כמעט בלי שינה, רגליים שנעלמות אחרי הצהריים של היום השני, ידיים סדוקות מהמדיח. עידן, בעלה, היה פושט הביתה, לוקח משהו ישירות מהסיר, מתיישב מול חדשות עם אקטואליה, פעם אחת שאל אם צריך עזרה. עירית, עירית-של-שלום-בית, ענתה: “הסתדר”. והוא הלך. לא ברוגז, פשוט הלך.
באירוע, רות טועמת את החמין, קוראת לעירית, לוחשת: “מלוח מידי”. זהו. מילה לא יותר. האורחים שיבחו, ביקשו תוספות, מישהו אמר שלא אכל כזה קיגל בחיים. רות הנהנה, מוסיפה: “אצלנו זה מסורת”. על עירית לא אמרה. לא מילה.
עכשיו, בדירה ברחוב החלוצים, בה היא ועידן גרים כבר תשע עשרה שנה, עירית חושבת: מסורת אצל רות זה פק”ל: הכלה מסדרת, הכלה מבשלת, הכלה נרגשת שהזמינו אותה בכלל לשולחן.
הטלפון רוטט. מיכל.
עירית, דיברת עם אמא? היא אמרה שהיית קצת מוזרה.
לא מוזרה, רק עייפה.
ברור, ויש יומולדת עוד שבוע, צריך לקנות מצרכים. אני יכולה לבוא איתך ביום רביעי, להחזיק שקיות. פאוזה לאחר מחשבה, בעצם לא, יש לי מניקור. חמישי?
מיכל, אני אסתדר לבד עם הקניות.
רק תזכרי אמא ממש רוצה עוף בתפוחים של עץ ענה, לא פינק ליידי. ענה נותנת את החמיצות. את יודעת.
יודעת.
ועוד, שייצא חמין שקוף. בפעם שעברה היה קצת עכור.
עירית עוצמת עיניים. חמין משלושה סוגים, ענה לעוף, שתי עוגות, ארבעים אורחים.
סבבה, מיכל. שמעתי.
היא מכניסה את הטלפון לכיס וקמה. צריך להכין ארוחת ערב. עידן יגיע בשבע, רעב, ואם אין אוכל תבוא תגובת “את לא עושה כלום היום?” לא בקורת, רק פליאה, כאילו מישהו חיכה לאוטובוס והוא לא בא.
פותחת מקרר, מוציאה עוף, בצל, גזר, סיר על הכיריים. תנועות אוטומטיות תשע עשרה שנה אותן תנועות.
הכירה את עידן כשהייתה בת עשרים ושש. הוא היה מצחיקן, אדם שחי סביב הסיפור הבדיחה והפיצוח. אמא שלו, רות, כבר בפגישה הראשונה אמרה: “רואים שאת בחורה חכמה”. עירית חשבה שזה מחמאה; אחר כך הבינה שזה “יודעת מתי לשתוק”.
נישאה בגיל עשרים ושמונה. השנה הראשונה הייתה נסבלת. אחר כך נולדה הדס. אחר כך הדס גדלה ונסעה ללמוד בטכניון. ואז נשאר דירה, מטבח, רשימת קינוחים על דף משובץ.
המרק רותח. עירית מורידה להבה והולכת לסלון. רוצה להתקשר לאמא, לשמוע קול חם. אבל הטלפון מצלצל בעצמו.
זו אמא.
עירית, הקול של אמא שקט, אבל יש בו משהו שיוצר גולה בלב. את יכולה לבוא היום?
קרה משהו?
לאבא לא טוב. אנחנו במיון כרמל.
תוך כדי שהיא לובשת מעיל, נזכרת סיר על הכיריים. חוזרת, מכבה. מסמסת לעידן: “לאבא רע, אני יוצאת לאמא ואבא, יש אוכל מוכן.” אוחזת בתיק. יוצאת.
הגשם הדביק מסתובב ברוח. תופסת מונית, בוהה באורות המטושטשים של שדרות חן. אבא עמיר, שבעים ושתיים, לב כמו צבר, אף פעם לא התלונן. תמיד אמר: “אני אחרי כולכם, תראו שנחיה ונראה”. עירית רצתה להאמין.
בית החולים: ריח חיטוי, פרוזדורים לבנים, אמא ליד החלון, עדיין במעיל, ארנק צמוד לחזה.
אמא.
אמא פונה. עיניים יבשות, אבל מהסוג שמקפיאות.
אומרים לחץ דם בשמיים. משהו בראש. התעלף במסדרון. יצאתי מהמטבח, מצאתי אותו שוכב.
איך עכשיו?
עושים בדיקות. הרופא אמר לחכות.
הן מחכות על כסאות קשיחים. יד אמא חמה, קטנה. עירית פתאום חושבת שלא הייתה אצל ההורים כבר שלושה שבועות. תמיד טרודה. קניות, בישולים, רשימות של רות.
כעבור שעה וחצי יוצא רופא צעיר.
מצב מיוצב, הוא אומר. כנראה בעיה נוירולוגית. צריך להישאר כאן לפחות שבוע.
הוא יהיה בסדר? שואלת אמא.
אי אפשר להבטיח, נצטרך לעקוב.
עירית מסיעה את אמא הביתה. מכינה תה, יושבת עד שנרדמת בכורסה. אחר כך יושבת במטבח של ילדותה שקט שיש רק שם, רך כמו שמיכה ישנה. ג’רניום פורח על החלון. תמונה על הקיר: עירית בת שבע מחזיקה את יד אבא, הוא מביט בה.
חוזרת הביתה בחצות.
עידן ער, עם הנייד. כשנכנסת, שם אותו בצד.
מה איתו?
לא טוב. דימום במוח.
וואו. את אכלת בכלל?
לא.
יש מרק על האש, חיממתי. תאכלי משהו.
עירית לוקחת, אוכלת בעמידה מעל הכיור אין אנרגיה לערוך שולחן. אחר כך שוכבת. שעות בוהה בתקרה, חושבת על פניו של אבא, על ידיים של אמא, על הריח של המטבח ההוא.
בבוקר רות מתקשרת.
עירית, שמעתי שנסעת אתמול. עידן סיפר, משהו עם אבא שלך. את מודעת שיש רק שישה ימים לחגיגה?
רות, אבא מאושפז.
טוב, שמעתי. בית החולים ממול, לא? את הרי לא שם. מתי את מתחילה לבשל?
משהו מבפנים מחליט לוותר על מרוץ החיים בשביל רגע אחד של בהירות כמו מים שהפסיקו לזרום.
בינתיים אין לי מושג.
מה זאת אומרת “אין מושג”? אותה השתאות פולנית המפורסמת. עירית, זה השבעים שלי. פעם בחיים. את מבינה?
מבינה. גם יש לי רק אבא אחד.
שתיקה.
נו, רות מסכמת, את תספיקי. לא צריך להיות בבית חולים כל היום, ביקור וזהו.
עירית אומרת שלום.
עידן במטבח, עם קפה.
אמא התקשרה?
כן.
ומה אמרה?
שאלה על הבישולים.
הוא שותה, מגיב עם הגבה כעס לא, אבל יש שם בלבול, מישהו שאיבד את ההנחה הישנה שלו.
תראי, עירית. זה יום הולדת עגול. אי אפשר לבטל.
אני לא אמרתי לבטל.
נו. תספיקי הכול. ביקור, בישולים. אפשר לשלב, לא?
עירית בוהה בטלפון שבידו.
עידן, ואם זו הייתה אמא שלך בבית חולים?
הוא מרים עיניים.
מה הקשר?
פשוט שאלה.
זה שונה.
למה?
כי זו אמא שלי, כאילו זה אמור להסביר הכל.
עירית נוסעת לבית החולים.
אבא מחוסר הכרה, והיא נדחקת עד שהאחות מסבירה שהוא פשוט ישן. היא יושבת לידה, מסתכלת על פניו: קמטים, זיפים, ידיים גדולות. ידיים שבנו לה מדפים, שתפסו אותה כשהייתה נופלת.
אבא פוקח עיניים. מחייך, חיוך מפוקפק, כאילו צריך לבדוק אם זו לא פנטזיה.
באת, הוא אומר, הקול שלו שקט, בדרך כלל קול של ענת”ר רחוב.
ברור שבאתי. איך אתה?
שרדתי. קצת סחרחורת. שטויות.
לא שטויות.
הוא מושך בכתפיו. נו, עוד נראה.
היא יושבת איתו שעתיים. מתקשרת לאמא: אבא בהכרה, מדבר. אמא עונה: “ברוך השם”, ועירית מחניקה דמעות.
חוזרת באוטובוס, בוהה בחריצי האדים בחלון. חושבת על מה שחשוב. אבא בבית חולים, אמא לבד בבית. הרשימה של רות? ענה, חמין, שקוף לא רלוונטי. צריך היה להגיד לעצמה: זה ברור. למה רק עכשיו?
בערב עידן חזר שמח, עם לחם טרי, סיפר על העבודה; ענתה תוך כדי מחשבות. אחר כך אמרה:
עידן, אני לא מכינה לאירוע.
הוא נעצר.
מה זה “לא מכינה”?
לא מכינה. אבא בבית חולים, אמא לבד, אני לא מסוגלת לעמוד שלושה ימים במטבח.
עירית (קורא לה בשמה המלא, כשהוא כועס) ארבעים אורחים. אמא צריכה את זה. חגיגית.
עידן, לאבא שלי דימום במוח.
אני מבין, זו בעיה. אבל יש רופאים. זה לא אומר שתהיי שם כל הזמן.
זה אומר שאני לא הולכת להכין תריסר מנות לארבעים איש כשאבא שוכב בבית חולים.
עידן מטייל במטבח.
את קולטת שאי אפשר לבטל? כבר כולם הוזמנו. מיכל סיפרה לכולם.
שיזמינו קייטרינג.
קייטרינג?! מבט כאילו הציעה לוויאגרה בגלויה. אמא רוצה ביתי, את הרי יודעת.
יודעת. יודעת מצוין.
עידן מביט בה, מנסה להבין. כנראה הוא לא יודע לקרוא את פניה.
עירית, תחשבי טוב. זה פעם בחיים. אבא שלך בבית חולים, תבקרי אותו, בסדר, אבל אפשר גם לבשל במקביל, לא?
לא.
לא?
לא.
הוא יוצא. חמש דקות עוברות, מיכל מתקשרת.
עירית, מה הסיפור? עידן טוען שאת מסרבת לבשל? ארבעים איש, את קולטת?
קולטת.
לאמא הלוא חגיגית! שבעים! זה לא כלום?
הכל. אבל אבא חולה, וגם זה משמעותי.
אבל אי אפשר לדחות את היומולדת!
מיכל, אפשר להזמין אוכל. או שתבשלו. אני אמסור מתכונים.
דממה, ואז:
אנחנו לא יודעות לבשל ככה.
תלמדו.
הניחה את הטלפון. הידיים לא רועדות. היא מופתעת. חששה שתפחד. שלא יהיה לה כח. אבל בפנים ברור סטטי שאי אפשר לזייף.
למחרת שוב בית החולים. אבא יותר טוב. כבר יושב, אוכל דייסה; “מאכילים כמו בגן”. עירית צוחקת. מביאה מרק מתרמוס, אמא הכינה לפני עלות השחר. אבא מסיים, אומר: “עכשיו את מדברת!”
היא ואמא יושבות במטבח הקטן, וילונות מהסופר, מקרר עם ידית שבורה ריח של נענע יבשה וקפה ותפוחי ענה מהחצר. הנה הריח שהיא מכירה מילדות. לא הריח של רשימה ותפריט.
איך את, עירית? שואלת אמא.
סוחבת.
משהו עם עידן?
לאמא של עידן יומולדת בשבת.
את נוסעת?
אולי. אבל לא מבשלת.
אמא שותקת. אחר כך שאלה שאספה אומץ ביום:
את שלמה עם זה שם?
עירית תולה בה עיניים.
למה?
אני פשוט רואה את תמיד עייפה, תמיד ממהרת, לעולם לא יושבת מנוחה. כמו עכשיו בודקת את הטלפון כבר פעמיים.
היא מסתכלת. נכון.
הרגל.
מבינה, עונה אמא. לא מוסיפה.
ברביעי, רות מתקשרת. הקול שלה “הפולנייה במלוא תפארתה”, ניד ראש חלש, מרוסק.
עירית, אפשר לדבר כמו בוגרים?
מקשיבה.
אני יודעת שאבא שלך במצב לא קל, באמת כואב לי. אבל עשרים שנה חיכיתי ליום הזה. שבעים. לא יהיה עוד.
עירית שותקת.
אני לא מבקשת שתוזבי את אבא, רות ממשיכה. רק שתעשי מה שאת כל-כך טובה בו. את הכי טובה בזה, את יודעת. זה התרומה שלך למשפחה, לא?
רות, עירית עונה לאט: השבוע הבנתי משהו. התרומה שלי למשפחה זה לא רק חמין או עוגה. אבא שלי בבית חולים ואני צריכה להיות שם.
אז תהיי איתו. בבוקר בית חולים, בערב מבשלת. מה הבעיה?
בשבילך זאת לא בעיה. בשבילי כן. כי אני לא מסוגלת להעמיד פנים שהכל בסדר.
שתיקה.
תמיד היית קצת בעייתית, אומרת רות לבסוף, בעובדה פשוטה, לא ברוע.
ייתכן.
עידן מאוכזב.
אני יודעת.
אומר, השתנית.
אולי.
היא מנתקת. הידיים לא רועדות.
בחמישי בבוקר אריזת תיקים. כמה בגדים, מטען, דרכון, ערכת הגיינה. מסמסת להדס: “סבא משתפר. אני אגור אצל סבתא כמה ימים. אל תדאגי.” הדס חוזרת מיד: “אמא, את בטוחה?” “אני בטוחה. נשיקות”.
עידן הולך לעבודה. עירית משאירה פתק: “אני אצל ההורים. אדבר איתך”. עומדת שנייה בפיתח המטבח תשע עשרה שנה לאותו שולחן, לאותן קומקום וריח של בוקר שלא שלה.
יורדת. יוצאת. לא גשם, אבל קר. נוף העיר בגווני כחול אפרפר של סוף הסתיו. עירית בדרך לתחנה חושבת: תשע עשרה שנה חצי חיים. ועל מיומניה נתנו לה במה שהספיק לה לא יותר.
בבית קיבלה אותה נענע והרמתי של אמא. אף מילה. רק חיבוק קצר, חזק, ומשפט: תישארי?
לכמה ימים. אם אפשר.
מה זה “אם”? זה הבית שלך.
ארבעה ימים בבית הורים. כל בוקר עם אמא לבית החולים. אבא משתפר. מדבר, כועס על האנפוזיה, רוצה אוכל “נורמלי”. הרופא אומר בזהירות: טוב יחסית. צריך מעקב ושיקום.
ארבעה ימים של שינה, שינה כמו שלא הייתה מאז שהדס נולדה: בלי שעון, עד שמתעוררת לבד. אוכל של אמא כוסמת, מרק ירקות, פאי תפוחי ענה שחיכו כבר מספטמבר. הפאי פשוט, רגיל, אבל הריח גורם לדמעות.
הכל טוב, אומרת אמא כשהיא פוזלת לרטיבות בעיניים.
נהדר, עירית מחייכת.
עידן מתקשר לראשונה ביום שישי בערב. קולו מתוח.
מתי חוזרת?
לא יודעת.
עירית, מחר האירוע. כל המשפחה פה.
אני יודעת.
אמא בלחץ, מיכל החריבה חצי מהתפריט.
קייטרינג.
את מבינה שאמא נעלבה?
אני מבינה, מצטערת, אבל אני פה עכשיו.
שתיקה.
השתנית, הוא אומר, וזה לא כמו שאמא שלו אמרה. זועם, אבל גם מובס.
כנראה.
בשבת לא נסעה לאירוע.
בבוקר אבא קיבל בולגר עם חמין, והחמיא לאמא: “את חוזרת לעצמך”. היא ענתה “קודם תצא מכאן ותכין בעצמך.” הקרב הישן, זה שהוא סימן האהבה שלהם.
בערב, עם הספר והכורסא, היא. אמא הורגה. בחוץ יורד גשם ירושלמי נינוח. הטלפון רוטט מיכל: “היה פה בושות, אין אוכל, גועל נפש.” רות שותקת. עידן מסמס: “נו?”
עירית מכבה ומניחה בצד.
השיחה עם עידן התקיימה אחרי כמה ימים. ישבה מולו, הוא משתנה גם, כמו משהו אצלו נפתח פתאום.
מדברים?
מדברים.
הפעם לא ריבים, שיחה אמת, אולי ראשונה מאז שהדס נולדה. היא עייפה, מותשת מ”להיות פונקציה”. תשע עשרה שנים של נוחות עקומה, שלא ברור כיצד להגדיר. הוא מנסה להבהיר, לא חשב לה רע, “כך יצא”, אמא זה אמא. היא לא מתווכחת פשוט מסבירה.
את רוצה להתגרש? שואל, ישירות, לא מתפתל. הפתיע אותה.
היא חושבת.
אני רוצה לחיות אחרת. איך קוראים לזה? לא יודעת.
הוא מהנהן. מוזג לעצמו מים.
אני אדבר עם הדס.
בסדר.
הדס הגיעה שבועיים לאחר מכן, עם תיקי גב, עם פנים של שיחה דוחקת.
אמא, איך את?
בסדר, דסי, באמת.
אבא אמר שאתם… קשה.
כנה. זו המילה.
היא נשארה שלושה ימים, שיחות, גם קצת עיסוק כעס על ההורים, בסוף נרגע והייתה פשוט שם. כשעזבה חיבקה ואמרה:
פעם ראשונה מאז ילדות שאני רואה אותך לא עייפה.
זה כזה בולט?
מאוד.
הגט עבר בשקט. עידן נשאר בחלוצים. עירית לקחה חפצים, עברה זמנית להורים. אמא לא אמרה כלום, רק העבירה את החדר, פרשה מצעים, ועל השידה הניחה את ציפור העץ שאבא גילף מזמן. עירית חייכה. הירק הקטן, מלא חריטות עדינות.
אבא שוחרר בדצמבר. הולך לאט, נשען, אבל מגיע הביתה במו רגליו. עומד בפתח:
הנה, כולם בבית.
סילבסטר, כולם ביחד: עירית, אמא, אבא והדס, שטרחה להגיע. מקשטים את עץ החג, רואים סרטי ילדות, אוכלים סלט ירקות ופאי פשוט כמו פעם. עירית עוזרת לאמא, לשה ליד השיש עם קמח, וחושבת: הנה, זה בשביל האנשים, לא בשביל רשימה. לא בשביל מסורת מדומה. בשביל הלב.
בפברואר שוכרת דירת חדר, קומה חמישית, חלון לשקט של קרית־שמואל, כמה עץ גן ציבורי משמיע רוח בין ההדסים. בצהריים נכנסת, לוקחת רגע, נעמדת בפינה הריקה. שולחן מתקפל, מנורה. אדן חלון בשמש.
מיכל מתקשרת פעם, במרץ, קול נרגן־מפייס:
עירית, מה העניינים? אמא דואגת. כמובן שלא תגיד, את יודעת…
יודעת.
אז מה עכשיו?
חיים.
תבואי לפעמים? בחגים, נגיד. פה מסתדרים איכשהו…
עירית מחייכת. זה לא עובר במסך, אבל היא מחייכת.
נראה, נזרום.
את לפחות יודעת להכין חמין. פה ניסינו, רק יוצא עכור…
מיכל, אשלח לך מתכון. העיקר לסנן היטב, דרך מגבת כפולה. תנסי.
את רצינית?
הכי. פשוט לנסות לבד.
שלחה מתכון. מיכל מגיבה אימוג’י, לא מתקשרת עוד.
אבא מחלים לאט־לאט. באביב הולך כבר בלי מקל, קצת מפקח ברוגז וגם כבר רוצה לנסוע לבית־האריזה. הרופא מהסס, אבא עונה: “אני נוסע, וזהו”. בסוף מאי, עירית מסיעה, עוזרת לפנות, להדליק. יושבים על מרפסת, שותים תה מכוסות כחולות. בחוץ פורח שקד.
אבא, שואלת, זוכר את הציפורים מעץ?
זוכר. תמיד איבדת.
אחת לא, היא אצלי.
ידעתי, אמא אמרה. פאוזה. עירית, את אלופה.
במה?
סתם, אלופה. מניח כוס ומביט החוצה. החיים ארוכים. הכי חשוב לא לבזבז אותם על מה שלא שווה.
היא מהנהנת. מחוץ לגינה שרים ציפורים ושקט מרגיע.
באותה שנה עירית חוזרת לעבוד. הייתה פעם רואת־חשבון, ואז הורידה הילוך רות אמרה: “המשפחה הכי חשובה”, עידן גם זרם. עכשיו מצאה עבודה במקום קטן, צוות נחמד, הכל שקט וברור. שבועות ראשונים מוזר, ואז נכנסת לשגרה. פתאום יום שייך לה.
בסופי שבוע מבקרת את ההורים. לפעמים נשארת לישון. אופה עם אמא פאי או קיגל, בלי רשימות או תפריטים, פשוט כי מתחשק. אבא יושב וזורק הערות, אמא עונה שלא צריך את העצות שלו. הציפור עומדת על מדף, שקטה.
קיץ, ערב, הדס מתקשרת סתם.
אמא, איך חיים?
טוב, דסי. באמת טוב.
תקשיבי, היא מהססת. אני שמחה בשבילך. את השתנית.
השתניתי.
לטובה.
עירית צוחקת.
ומה איתך?
בסדר. פה בעבודה, מתכננים לטוס באוגוסט. אני אגיע.
היא מקשיבה ומביטה בחלון. בריזה כבר ירוקה, החצר מלאה, הכל שקט וטוב.
תבואי, היא אומרת. אני אכין מרק.
של אמא?
בדיוק. אין על מרק כזה, דסי.
סגרנו.
