אשליית הבגידה
את באמת רוצה שאבוא איתך? יהונתן נטה מעט את ראשו, מביט ביערה בחיוך חם, בניצוץ סמוי של שובבות בעיניו. קולו נשמע מופתע קלות, עם נימה של סקרנות בלתי מוסתרת. האמת, אשמח להכיר את המשפחה שלך, אבל…
בטח! יערה סידרה קווצה משערותיה, לחייה האדימו מקצת התרגשות והיא אחזה בעדינות בידו, שוזרת את אצבעותיה בשלו. הגיע הזמן שיכירו אותך! כבר סיפרתי עליך כל כך הרבה שאמא שלי כבר מתייחסת אליך כאילו אתה בן בית. אפילו שאלה אותי אתמול מה המאכל האהוב עליך! אתה מאמין?
יהונתן הסתפק בחיוך קטן. מוזר, הוא הרגיש טוב לדעת שיערה מספרת עליו בגאווה כזו. בת עשרים, תוססת, עם חיוך פרוע, מבטה מלא שמחת חיים כשהביטה בו יערה הזכירה לו את אביב בירושלים אחרי חורף ארוך. בלי לשים לב התמזג עם עולמה: טיולים פתאומיים בשדרות בגין, צחוקים אינסופיים, מרץ חסר גבול.
אותו יום ראשון היה צלול אך קריר שמים כחולים שזרחו מעל גגות תל־אביב, רוחות קלות שהתנגנו על פני רחוב צייטלין. יערה לבשה את שמלת הפרחים הקטנה שלה וחייכה בלי הפסקה, יהונתן בחר ג’ינס וחולצה מכופתרת לא חגיגי מדי, לא מזולזל. בדרך, יערה העיפה בו מבטים חוזרים, בודקת אם לא ברח לה ברגע האחרון. אצבעותיה חיפשו את שפת השמלה, עיניה מבהילות מגופו אל פניו.
את מתוחה? שאל כששם לב, לוחץ את ידה ברוך.
קצת… נו, זה לא ברור? זה כל־כך חשוב בשבילי! אני רוצה שהכול ילך מדהים. בטוחה שהם יאהבו אותך… אבל יש את הדס… אחותי. היא מקנאה בי. היא לבד, ותמיד נדמה לי… לא מוכנה שאפנה את הגב לשנייה.
הדס גדולה מחמש שנים, גבוהה ושזופה, שיער כהה לאסוף בקוקו מהודק. היא סטודנטית שנה אחרונה למדעי המחשב, עובדת חצי משרה בהייטק. בוגרת, תמיד מורגשת בקור רוח. ואם, חס־ושלום, יהונתן יתפוס את תשומת ליבה? זה יערה ידעה אסור שיקרה.
כשנכנסו לדירה, יערה מיד הבחינה שהדס נראית מגונדרת מהרגיל: שמלה שחורה עם מחשוף עמוק, נעלי עקב, איפור קל שהדגיש את פניה. היא עמדה מול המראה שבמבואה, מסדרת עגילים, אפילו לא מפגינה התפעלות לבואה של האורחים. באוויר נבנה מתח דק, כמעט נראה.
או, הגעתם מוקדם. חשבנו שעדיין תטיילו… הדס סובבה את הראש, עיניה ניצתו באדישות.
השתחררנו מהעבודה מוקדם קולה של יערה רעד קלות, מבטה תוהה. את מתכננת לצאת?
יש לי דייט עם חברות ברוטשילד ענו הדס, מנופפת בידה, לרגע חומקת ממבטו של יהונתן. “נחמדה הבחירה של יערה,” חשבה לעצמה. “בצדק נופל לה מזל”.
יהונתן, שבינתיים בחן את סביבת הבית, אמר לפתע בניסיון לפוגג את המתח: את מאוד יפה.
בלבה של יערה עלתה חרדה מוזרה. היא זיהתה את הטון כנה, לא מתנשא, ויודעת היטב עד כמה הדס יודעת להותיר רושם. ליבה הלם מהר, ידיה התרטבו.
תודה, חייכה הדס מעט, אבל עיניה נותרו נייטרליות. באמת לא ניסתה לפלרטט, רק קיבלה את המחמאה כעניין של יום־יום.
אבל עבור יערה זו הייתה די והותר. גל קנאה חד ומפתיע הציף אותה, מערפל מעטה ההיגיון.
בטח… קולה התרומם, עצבני משגרה. רק את יכולה לגנוב את ההצגה, נכון? אפילו כשאני מביאה את הבן־זוג שלי הביתה! זה סוג של תחרות בשבילך?
יערה… הדס נשפה, מסדירה את נשימתה. בכלל לא התכוונתי לפגוש אתכם. גם ככה הייתי עוזבת לבית קפה.
תסלחי לי? בשמלה הזו? סתם בשביל חברות? צעדה יערה צעד לפניה, עיניה ברקו מכעס. אל תשקרי. את מתלבשת ככה רק כדי לתפוס את יניב. מקנאה בי שיש לי קשר רציני, ואת?
שטויות! דחתה הדס, מניפה יד בכעס. ככה אני מתלבשת, בחיאת. את ממציאה עליי סיפורים.
יהונתן מצא עצמו עומד ביניהן, מבולבל, עיניו נעות מאחת לשנייה. מי היה מאמין שלא יארך זמן עד שהתחממות שכזו תתפוצץ? בשביל מה כל המהומה? מחמאה סתמית וזהו?
תגידי, אולי די? הוא ניסה להתערב, מתקרב עוד צעד. בואו פשוט נדבר כמו בני אדם…
אבל יערה כבר לא שמעה. רגשות הציפו אותה.
תמיד ככה! צעקה, הקולה חוזר בין כותלי הדירה. כל תשומת הלב אלייך! את הבוגרת, החכמה, היפה, תמיד כלום לי! ואנוכי הקטנה נשארת תמיד בצד…
מספיק! הדס הידקה שפתיים, עיניה כהות מרוגז. זה לא מרוץ, באמת. רק אצלך בראש.
אצלך אולי לא. אצלי כן! דמעות עלו בעיניה של יערה אך לא נכנעה להן.
באותו רגע הגיחו הוריהם מהחדרים. אבא, דניאל, בסווטשרט ביתי, עצר בכניסה, מבטו קפוץ וחשדן. אמא, רותי, יצאה מהמטבח, מוחה ידיים בסינר, מבטה עייף, מבויש.
מה קורה פה? שאל האב, בנימה שטוחה, כאילו כבר חסין לסצנות דומות.
תראו את הדס! פנתה יערה להורים, רועדת מעלבון. מתגנדרת בדיוק כשאני מביאה בן־זוג! כדי להוכיח שהיא טובה יותר…
רותי נאנחה, עיניה סוקרות את הדס, ובפניה אכזבה קלה אך לא נטועה אישית, יותר כלפי הסיטואציה.
הדס, אולי באמת היית יכולה להיות צנועה יותר… ידענו שיערה מביאה את יהונתן… קצת נכונות…
הייתי בדרכי לחברות! הדס שילבה ידיים בייאוש ועכשיו אתן עושות עליי עלילה כאילו עשיתי משהו בכוונה.
הנה! צעקה יערה עוד מאשימה אותי! רק אני אשמה! תמיד!
יהונתן ניסה שוב להתקרב, קולו הפעם תקיף ומתחנן: אולי פשוט נרגע? זה כל כך הזוי… אתם משפחה בסוף.
אבל יערה כבר לא שלטה בעצמה. בבת אחת משכה חזק בשפת שמלתה של הדס, והאריג נפרם, חיתוך צורם של בד שותק.
מה יש לך?! לחששה הדס, כאובה, מיד מסתתרת במסכה של אדישות. השתגעת לגמרי.
את מה? נשמה יערה בקוצר. חושבת שלא שמתי לב איך את מנסה להרשים אותו? עם כל הקטע שלך?
אני לא מסתכלת עליו אפילו. הוא לא מעניין אותי הדס נסוגה והקפיאה את מבטה. את רואה דברים שלא קיימים.
ההורים נעמדו מהצד כאילו אין להם קשר לדבר. דניאל נטל שוב את עיתון הכלכלה, רותי נאנחה.
הדס, מעט רגישות… יערה אחותך. תשתדלי להבין את ליבה.
רגישות?! קולה רעד, אגרופיה נקפצו. רק ניסיתי לצאת. את, יערה, כל פעם עושה סיפור מדברים מדומיינים!
המילים שלה כבר לא שינו. יערה חיפשה מבט תומך ביהונתן, עיניה מבקשות הסכמה.
תגיד לה! דרשה. תגיד שהיא טועה!
יהונתן שתק מעט ולבסוף אמר בשקט, בלי להישיר לה מבט: יערה, זה כולו אי־הבנה מוזרה. לא מצאתי לשנייה אצל הדס שום כוונה רעה. ולא נעים לי מכל הריב הזה פה…
עיניה רשפו כאב. אז אתה לצידה? אחרי כל מה שסיפרתי לך?
הוא העביר יד בשערו, נשען לאחור, לוקח נשימה עמוקה: אני לא לצד אף אחת. פשוט קשה להבין למה כל הסצנה. היינו יכולים לאכול, לדבר, לצחוק… במקום זה בכי, צעקות ושמלה קרועה.
הדס, עד עתה שקטה, חייכה במרירות: בדיוק. ערב נפלא. כל הכבוד, יערה.
היא נגעה בשולי השמלה הקרועה, ידה רעדה. היא נראתה לא חזקה ומרוחקת, אלא מותשת מהכעסים הנצחיים, מהאשמה שאחותה טוותה סביבה.
יערה קפאה כמו אבן, מתבוננת חפיזת־לב בדס, אחר כך ביהונתן, סערת רגשות מכל כיוון.
לא רציתי… לחשה, אפילו היא לא האמינה לעצמה.
רותי ניגשה בשקט אל הדס, מניחה יד על כתפה: בואי אנסה לתקן את השמלה…
לא צריך, אמא, הדס התרחקה. אתארגן על משהו אחר. אני יוצאת, ממילא מחכות לי כבר.
דניאל הניח סוף סוף את העיתון. קולו הפעם יציב: אולי הגיע הזמן שכולם ירגעו? יערה, תבקשי סליחה מהדס. הדס, תביני את יערה. היא רגישה.
אבל כבר היה מאוחר מדי. זרע הפירוד נזרע, והוא פתרום את מערכות היחסים בבית.
מאותו יום בבית הורגשה קרירות כמו של תחילת חשוון. יהונתן עבר לגור עם יערה (אצלו ברמת־גן הייתה הריסה, השכנים הציפו). הוקצתה להם פינה בבית, הדס נשארה בחדרה אך היחסים קפואים. כל מבט, כל מילה היו חשודים, טעונים.
בוקר אחד יערה מצאה את הדס במטבח, שותה תה מעל מחברת פתוחה. הדס התכוננה למבחן חשוב.
את עושה את זה בכוונה, לחשה יערה בכניסה. קולה רעד. שתרשים אותו. יושבת פה “בלמידה” ובגלל זה מחכה שהוא יבוא.
הדס הניחה את הספל בהרף קל על השולחן. יערה ראתה בעיניה לראשונה עייפות חריפה, עיגולים כהים תחת עיניה, שיער מנומר בשיבה דקיקה.
רק רציתי חמש דקות לשתות תה. יש לי בחינה, יערה, קובעת לי עתיד.
או שוב את משחקת אותה עסוקה כדי להרשים? חצתה יערה ידיים, שומרת על גחון התוקפנות למרות שנשברה מבפנים.
כמה אפשר?! הדס הסתובבה, קולה נשבר, אבל לא נתנה לדמעות לצאת. למה את חיה בסרט? למה את לא יכולה לפרגן לשנייה לי ולך בו־זמנית?
כי את תמיד היית מושלמת! יערה רימסה הרגל ברצפה, צעקה בקול. מבוגרת, חכמה, יפה וכולך רק רוצה לגזול ממני את מה שיש לי!
הדס קפאה. משהו בה נשבר לשנייה כאב ישן, דימום שלא מגליד. אבל מיד שלפה את מסיכת הקור.
אם את באמת מאמינה בזה, אין לי למה להישאר פה.
הדס נכנסה לחדר, החלה לארוז. יערה עמדה בשקט במפתן, לא הצליחה להביא עצמה לדבר. עמוק בפנים הבינה שחרגה, אבל לא הסכימה להתנצל.
למחרת עזבה הדס. התקשרה לחברה מהאוניברסיטה בגבעתיים, בקשה לישון אצלה. החברה קיבלה בברכה הכירה את ההתמודדויות בבית, הבינה שלפעמים חייבים לנשום מאפס.
השבוע הראשון היה קשה לדס. התגעגעה לריח הלחם הביתי, לסדר האוכל בשבת, אפילו לוויכוחים עם אמא. אבל בהדרגה חשה חופש, קלילות: סוף־סוף שלטה בלוח הזמנים שלה, במה לאכול, מתי לפגוש אנשים.
הלימודים הלכו מצוין. הדס התמקדה בעבודה, בלימודים, והערבים היו עם ספרי קריאה וקפה בבית קפה שכונתי, לראשונה מרגישה שהיא נושמת.
הוריה ניסו להתקשר, אך כל פעם רותי בעיקר האשימה את הדס: היא זו הרגישה יותר מדי, פירשה לא נכון, חיפשה בעיות. הספיקה פעם-פעמיים והדס הפסיקה לענות.
**********
עברו חודשיים. יערה ויהונתן עדיין גרו יחד, אבל השגרה כבר לא ע השתלטו על הבית. הקנאה של יערה, ההתפרצויות, וההאשמות הבלתי־פוסקות עייפו את יהונתן. הוא ניסה להסביר, אבל היא לא רצתה לשמוע. החזון הפך למציאות בתספורת קונספירציה שקרית בכל מבט או מילה קטנה.
יום אחד ארז יהונתן את חפציו.
אני לא יכול להמשיך אמר, קולו עייף, יבש ושלו כל מבט שלי, כל מילה הופכת לחשד. נמאס לי. תשחררי אותי.
אתה עוזב? בגללה? בגלל הדס?
לא בגללה, נשף עמוק, משפשף את פניו. בגללי. את לא רואה את ההבדל בין מה שקורה לבין הדמיון שלך. את בונה חומות סביבנו, ואז מתקוממת שאני לא מצליח לחדור.
הוא הלך, הדלת טרקה חרישית, קרעה את החוט האחרון בין יערה לעולם שבנתה והרסה בעצמה. היא נשענה על הקיר ובכתה בכי צורב ומאחר, אבל הכרחי.
באותו ערב לראשונה יערה חשבה אולי הדס בכלל לא אשמה? אולי הכול רק סרט שרץ לה בראש? וכמה אנשים כבר הרחיקה בחייה מרוב פחד ואובדן שליטה?
ההורים שמעו על הפרידה, דאגו אבל בעיקר בגלל הטרחה. האווירה חנוקה יערה מסתגרת בחדר, רותי רומזת בעדינות שתתחיל לעזור, אבל יערה מגיבה בקוצר רוח, בקושי מרימה עיניים למסך. אמא, איזו שטיפת כלים? הלב שלי גמור! הטון נואש, כתפיים קפוצות.
רותי רק הניחה בזהירות את כוסות השוקו במדיח, שוטפת בעצבנות, אוספת כביסה שכבר לא נספגת. הדירה התבלגנה ערימות כביסה, כיור מלוכלך, סימני חיים של חסך בהרמוניה. יערה לא מתפקדת.
ההורים החליטו להתקשר להדס.
הדס לא ענתה מיד שקועה בספריה באוניברסיטת תל־אביב. כשהבחינה בהודעה, התלבטה דקות ארוכות. ההתרחקות היטיבה עמה, והשיחה מהבית עוררה בו־זמנית געגוע וגם תחושת הקלה נוקבת.
התקשרה חזרה.
הדס’לה, נשמע קולה של רותי רך מהרגיל, אפילו מתחנן. אולי תבואי לבקר? קשה לנו… יערה לא עוזרת, אבא עם הכאבים בגב…
אמא, ענתה הדס בשקט, שוקלת כל מילה, אני מסודרת עכשיו. יש לי קצב משלי לימודים, דירה, עבודה. אי אפשר לסובב שעון לאחור ולמחוק את מה שהיה את אותו יום כשקרעת את השמלה שלי והאשמת בכל דבר.
אבל יהונתן כבר עזב, רותי עברה לטון מתגונן. עכשיו תוכלנה להסתדר, תתפייסו…
אמא, נאנחה הדס, טון רך, תקיף זו לא הייתה הבעיה בכלל. יום אחד יופיע בן זוג חדש שוב תתחיל אותה עונה?
רגע שקט. רותי הופתעה מהאסרטיביות.
אז את עוזבת אותנו? כמעט בוכה.
אני לא נוטשת, הבהירה הדס. פשוט חיה אחרת. ויש לי משהו להגיד…
היא בלעה רוק, יודעת שזו הרגע. אני יוצאת עם מישהו. קוראים לו נדב. עובד בהיי־טק, הכרנו דרך חברה. עברתי אליו. אני מאושרת, אמא. באמת. ואין לי כרגע כוונה להכיר את המשפחה זה מוקדם, ואני מפחדת מ… את יודעת.
ברקע נמתח חוט שקט. רותי עיכלה, לבסוף השיבה: מזל טוב… כנראה.
תודה, הדס חייכה אל המסך הריק. רציתי שתשמעי ממני, לא משכנה.
סיימה לשוחח בהקלה. הספיקה להסתכל סביב כולם עסוקים, עולם ממשיך. קלת לב פשוטה כזו.
נדב חיכה מחוץ לבניין. סימן לה לשלום הדס חשה חמימות באצבעות, למה לה רצון לזמן ישן כשיש לה כאן עתיד?
הכל בסדר? שאל, לוחץ יד.
רק דיברתי עם אמא שלי, חייכה בפשטות.
ושוב ניסתה לשכנע לחזור?
הפעם עמדתי על שלי הדס הרגישה, הופתעה מכוח שנוסף לה. אמרתי לה: אני נשארת, אני איתך.
נדב גיחך, לוחץ חזק.
בואי, מחכים לנו החבר’ה אמר, משחרר סוף־סוף חיוך.
*************************
יערה נשארה לבד. ככל שעבר הזמן, הבינה שהסיפור היה לא הדס, אלא היא. יותר ויותר הופיע בראשה זיכרון השמלה שנקרעה, של הדס המומה והידיים הרועדות שלה. גאוותה עוד החזיקה אותה לא התקשרה, לא כתבה. התכנסה, שקועה בסדרות ובפייסבוק, מנסה להדחיק.
ההורים ניסו לרתום אותה לחיים, ללא הועיל לפעמים ענתה בגסות, לרוב פשוט שתקה.
ערב אחד, רותי לא עמדה בזה: יערה. די. את חודשים מסתגרת. הגיע הזמן לקום מהמיטה. אנחנו לא נצליח להחזיק את הבית ועדיין לטפל בך לנצח.
ומה אני אמורה לעשות? שאלה בקול כבוי. אין לי כלום. הוא עזב. היא עזבה. גם אתם לא מבינים אותי. תמיד הדס בראש סדר עדיפויותכם.
אנחנו כן רוצים להבין, התפרץ דניאל, בקושי נכנס אל החדר. את חייבת להבין להאשים את כולם לא עוזר. את בעצמך בנית את הבועה הזאת והגבת בהפוך על הפוך.
יערה הסיטה עיניים, לראשונה רואה את קוי הגיל בפנים של הוריה, העייפות בגב של האב.
אולי… מלמלה ומה עכשיו? איך מסדרים?
תתחילי בדברים קטנים הציעה רותי, נוגעת בידה. מחר בואי ננקה יחד. ואחרי זה, תתקשרי להדס. תגידי סליחה. לא מחכים לנס, רק עושים…
אני לא מתנצלת! הבהירה עצבנית לא אשמה בכלום!
רותי הנידה ראש בעצב, מביטה בבתה שבויה בעולם פנימי. נראה היה שיהיה לה קשה, קשה מאוד להתרכך.
