חיימקה גורש… שוב… זו הפעם השלישית בחייו הקצרצרים… לא עלה לו המזל מעולם… וזה לתמיד שינה את חייו.
עוד לא מלאו לו שנה וכבר הועבר בין שלוש משפחות שונות, עד שהחליטו, אחת אחרי השנייה, לוותר עליו. פשוט מאוד, קודם העבירו אותו בזהירות מאדם לאדם, ואחר כך… אחר כך, לקחו אותו קצת הלאה מהבניין, פתחו פח אשפה ירוק בפינת הרחוב ברמת גן, ושם הניחו אותו וברחו מהר, כדי שלא ידע לשוב לבית מהם גורש. אבל חיימקה, החתול הגינגי, לא ניסה אפילו לחזור.
הוא קלט הכול מיד. קרא את גזר הדין בפניה של הגב אנגלמן הצעירה, שהתעצבנה אותו ערב כשחיימקה שרט את הספה העור היקרה מהחנות ביד אליהו. היא קבעה מה יהיה איתו, ובעלה? מה יכול היה לעשות תמיד הסכים עם כל דבר.
הוא אסף את חיימקה בן השנה, וקיפל אותו מתחת לזרועו, צעד עד הפח שבחצר שליד, שם עזב אותו. אפילו לא פרידה, לא ליטוף אחרון, לא מילה של סליחה. זה קרה לא כמו עם חפץ, אלא כאילו ממש קיבל בעיטה עם הזבל.
חיימקה נאנח בשקט, ניסה לחפש משהו לאכול בין פסולת השקיות, ומצא כמה חתיכות עוף ישנות להתנחם בהן. אחרי שאכל, התיישב ליד הפח הירוק הגדול, משקיף על השמיים.
השמש כבר שקעה, אבל קרניים אחרונות של קיץ חורפי, חיממו מעט את הפרווה שלו. ואילו בתוך ליבו נשאר לו רק קרח.
עם שקיעת החמה, צנח החום והרוח התחזקה. הלילה כבר היה קר מתמיד. חיימקה, חתול גינגי חסר אונים, לא ידע לאן ללכת. הוא מצא ערמה של עלי שלכת יבשים והתחפר שם, מתכווץ. הקור הספיג עד העצמות, והוא רעד עד שפתאום ייאוש מתוק עטף אותו, והוא לא הרגיש עוד את הכפור. קול פנימי, רך וחם, לחש לו שכב, עצמך עיניים, תן לשקט לבוא. הגיע הזמן לישון, לישון, לישון.
תחושת החום גאתה בכל גופו העייף. זה היה קל כל כך לוותר. להיות בשקט ולא להרגיש יותר כאב.
חיימקה השמיע אנחה אחרונה, והסכים לקול. בשביל מה להמשיך? הרי מחר תחזור שוב אותה הקור, אותו רעב, שוב תחפץ רק לעצום עיניך ולא להתעורר לעולם.
ברחוב כבר דלקו פנסי הרחוב, אורם רך ומרוחק. חיימקה הביט בהם בפעם האחרונה כמו שהיה מביט מהחלון ההוא שבו גר פעם. עיניו הבזיקו באור חולף.
אותו נצנוץ משך את ליבה של ילדה גינגית קטנה, הדר שמה, שחזרה עם אביה הביתה לארוחת ערב אחרי שיעור בתנועה. הדר משכה בשרוולו של אביה.
אבא, אמרה, יש שם מישהו בין העלים.
אין שם אף אחד, רטן אביה, מצטמרר מקור. בואי, נכנס מהר. קר לי.
הדר משכה בכתף שלו בעקשנות.
אני ראיתי, היה שם אור.
אור בתוך ערמת עלים? מה פתאום, ענה האב, מופתע. לא ייתכן…
אך הילדה כבר כרעה ליד הערימה, חפרה, ובתוך שניות מצאה את החתול הגינגי הקפוא.
אבא! קראה, הנה! זה הוא.
מי הוא? שאל האב, מתקרב.
כאן, הצביעה הדר, מנסה בעדינות להרים את הגוף הכבוי.
תשאירי אותו. אמר האב. זהו, כבר לא תחייה. לא לוקחים חתול מת הביתה.
הוא לא מת! אמרה הדר, עיניה לוהטות נחישות. ראיתי את האור בעיניו. הוא חי, ידעתי!
אור בעיניים של חתול? האב שידל בכתפיו, ספקן.
אך ניגש, הרים את גופו הדומם וניסה להרגיש דופק או נשימה.
אבל חיימקה האומלל רק רצה לישון. התשישות סגרה את עפעפיו, גופו שבוי בתחילת חום שמבפנים. והקול שבתוכו לחש: לישון, לישון… אל תפקח עיניים.
אבל היה עוד קול, דק וקטן, של ילדה: האור בעיניו!
״מה הם רוצים ממני? למה לא מאפשרים לי לישון בשקט? למה שוב מטרידים ומעיקים לי?״ חשב.
בקושי רב פקח חיימקה את עיניו, ומבטו נפל על הדר. מישהו, גם עכשיו, מנסה להציל אותו.
תראה! קראה הדר. הנה, הנה! אמרתי שוב האור! א־ב־א!
איזה אור? תהה האב באנחה.
בסוף הוריד האב את מעילו, כרך בו את גוף החתול הדומם ולקח אותו הביתה.
הדר רצה לצידו, דוחקת עוד ועוד.
אבא, מהר, אנא, הוא קופא!
הם עלו יחד הביתה, אור נדלק בחלון קומת החמישי. הדר רחצה את חיימקה במים חמים, והשקתה אותו חלב מחומם. הדר שלא חדלה ללחוש לו:
אל תמות, בבקשה אל תמות…
הקרח שעל פרוותו נמס, וגם הקרח שבליבו. חיימקה, החתול הגדול שבעבר רק חלם על חום, הביט בפליאה על האב והילדה שמטפלים בו. הוא כבר חזר לעצמו וחש עונג אמיתי וחום. לא מהרדיאטור, אלא מחום ליבה של ילדה עם שיער גינגי.
בחוץ עמד איש זקן, זה שמדי פעם עוזר ללכודים בעולם. הביט על החלון שממנו בוקע האור בקומה החמישית אמר:
כל מה שיכולתי, עשיתי.
עמד שם, ומהרהר בלחש:
לא כל אחד רואה את האור. לא כל אחד. ומי שזכה לראות, לא תמיד ידע לשמור עליו…
ואילו חיימקה רק ישב ובהה בהדר. לא הרהר על גדלות האדם, על אלו רק אנשים חושבים. הוא התבונן במשהו משלו.
הוא ראה את האור. האור בעיניה.
תנו לייק אם אהבתם וכתבו בתגובות מה חשבתם.
