– נעה, את מתארגנת? אני אאחר לבית הספר! גילי ניערה את החולצה האחרונה של יונתן ותלתה על החבל במרפסת. המרפסת הלא סגורה, עם הקירות שהצבע בהם מתקלף, הייתה המקום האהוב עליה בדירה.
גילי ניגשה למעקה ועמדה קפואה. מהקומה השביעית נפרש מולה נוף מרהיב של הירקון והסביבה. השחר כבר שלט ברחובות ותאורה אביבית וזוהרת כיסתה הכול. גילי צמצמה עיניים ולחצה על המעקה הצונן באצבעותיה הארוכות. הנה היא החיים! בהירים, נהדרים, הכול לפניה והכול כל כך מסנוור שזה כואב לעיניים! גם לה מגיע. והכול יקרה לה, היא בטוחה! רק שתסיים לטפל בעניינים, הכול יהיה בדיוק כמו שהיא רוצה!
ענן חלף וכיסה את השמש לַרגע. גילי נרעדה והתעוררה. פתאום הכול נהיה ברור ויומיומי. ככה זה תמיד. קודם חלומות ואז פתאום מציאות. אולי איך אמרה יעל? המציאות זו מה שאנחנו יוצרים? איך היא תיראה תלוי רק בנו? אולי צודקת. אישה חכמה. גמרה אוניברסיטה. היא אומרת שגם לי יש סיכוי ללמוד. אבל האם אני באמת רוצה? גילי נשפה. לרצות זה לא מספיק. צריך לחשוב טוב ולשקול. איך שהמצב עכשיו לאבא אי אפשר להסתדר לבד. הקטנים עוד ילדים קטנים, כסף כמעט ואין בכלל. זאת אומרת, שגילי תצטרך לבחור אוניברסיטה או עבודה. ובינתיים אין לה ברירה חוץ מלהתחיל לעבוד ולעזור לאבא.
היא הסתכלה על השעון הקטן שאבא נתן לה בכיתה ב ונבהלה. יאחרו! היא תפסה את האגן הריק ונכנסה הביתה דרך דלת המרפסת.
נעה ישנה עם יד תומכת בלחי, כל כך מתוקה, שגילי התפלאה לה מוקסמת. איזו יפה היא! ריסים ארוכים, נושקים ללחייה. תלתלים בלונדיניים פזורים על הכרית. יש הרבה התעסקות איתם, אבל היא לא הסכימה לקצץ. אסור לבזבז את היופי הזה. גם לאמא היו כאלה. גילי קימטה את מצחה. לא אהבה לחשוב על אמא. הרבה אפשר לסלוח לבן אדם, אבל בגידה לעולם לא. ואמא בגדה. עזבה. נעה עוד הייתה תינוקת. אפילו לא זוכרת אותה. כשהייתה תינוקת, הייתה קוראת לגילי אמא וזה היה גורם למבטים מוזרים בגינה. גילי חייכה, נזכרת איך התנפלו עליה הנשים בפעם הראשונה.
לכאן עברו אחרי שסבתא נפטרה ודירתה עברה בירושה לאבא. בדירת השני חדרים הקטנה, כבר לא היה מקום לכולם. אז עברו לדירה הרחבה, ארבעה חדרים, של סבתא.
סבתא הייתה קשה ומרוחקת, מרצה באוניברסיטה, ולכן כמעט לא שוחחה עם אף אחד מהשכנים, ראתה בכולם אנשים פשוטים וריקניים. כשהייתה ילדה, גילי לא ממש הבינה ואז השתדלה להופיע אצלה כמה שפחות. לא אהבה איך שסבתא מדברת ומתנהגת עם אנשים. בטח שעזרה לה, אבל כל פעם הידקה שיניים ושתקה לדברי סבתא.
– את מזכירה לי את אמא שלך. מצדך לא יצא משהו טוב. אולי רק אם הגנים שלנו ייחשפו. למרות שעל אבא שלך, אפילו הטבע נח, אז גם בזה אי אפשר להיות בטוחים. הדבר היחיד שיציל אותך זה לימודים! תלמדי! או שתסיימי כמו אמא שלך.
גילי רק שתקה. מה כבר אפשר לומר? הרי סבתא גם לא אפשרה ויכוחים. אבא, אמנם, לא כעס כשהיו תלונות עליה, אבל כשראתה את הפרצוף האפרורי שלו, שותק שעות אחרי, ידעה זה העונש הגרוע מכל. אז השתדלה לא למתוח את החבל לשטוף כלים, לסיים עבודות, ולהסתלק. רק פעם אחת התעצבנה וצעקה.
– שני אחיך הם לא הילדים של אבא שלך. אין לי שום קשר לאותם ממזרים! אני אוסרת להזכיר אותם בבית שלי, שמעת?
– אז גם אני לא אגיע יותר לבית הזה! גילי הידקה אגרופים.
– מה אמרת? קולה של סבתא היה כל כך מופתע, שגילי אפילו נרגעה, אף שלפני רגע רצתה לרסק את כל הסט המצרי . היא שנאה את הפסלונים שעתיים רק לנקות אותם בפיקוח של סבתא בשבילה אוצר, ובגללם אוסרת להביא את הקטנים. כששאלה אותה, ענתה ישירות הפורצלן יקר, וילדים בכלל לא נכדים
– אני לא אחזור! גילי יצאה למסדרון ומשכה במהירות מעיל. עד הבית הגיעה בריצה. נעה שיחקה בלול וגילי, הסירה מגפיים, הרימה את אחותה.
– את שלי! יונתן גם שלי! אנחנו כולנו משפחה! מי שיגיד משהו אחר לא מעניין אותנו!
אבא הציץ מהמקלחת, מופתע לגמרי מבתו הבכורה שעומדת ובוכה. נעה הסתכלה וליטפה את דמעות גילי בעדינות. כשהבינה שזה לא סתם לח, בכתה אפילו יותר. יונתן, שישב במטבח עם שיעורים, רץ לבדוק.
– מה קרה להן?
– אין לי מושג.
– נשים יונתן הניף יד וחיבק את שתיהן. בכייניות! אתן רוצות ארוחת ערב? אני ואבא הכנו פסטה.
שיחת הטלפון מהסבתא הגיעה אחרי שעה. גילי שטפה צלחת ועצרה את המים. קולו של אבא, בחדר, היה מופתע, התרגז ועוד רגע ממש רתח. גילי שקעה על כיסא, שלבה רגליים וחיבקה אותן. יהיה משבר עכשיו…
אבל לא היה כלום. בערב נכנס אבא למטבח, חיבק אותה בלי לדבר ולחש לה:
– את לא צריכה יותר ללכת אליה.
– למה?
– כי אף אחד בעולם לא יעז להשפיל אותך ולפגוע במשפחה שלך. גם אם זה קרוב משפחה.
גילי נצמדה אליו ונשמה לרווחה. יותר לא יהיו ריבים והטפות אין־סופיות. אפשר סוף־סוף לעסוק בעצמה ובקטנים.
אחרי שנה ושמונה חודשים סבתא נפטרה. בחודשיים האחרונים גילי שוב התקרבה אליה, במיוחד אחרי שביקרה בבית החולים עם אבא. הזקנה הדקיקה והמבלבלת שעל המיטה לא הזכירה בכלל את הסבתא מלאת החיים. רק קול הביקורת נשאר אותו דבר. כשראתה איך היא מדברת עם האחיות, גילי קימצה את יד אביה.
– אני נשארת.
– בתי
– אין ברירה.
האחיות נשמו לרווחה כשקיבלו מטווכת בדמות נכדה. גילי למדה בבית ספר במשמרת שנייה, אז הספיקה לבקר כל בוקר בבית החולים. כשישבה זקופה, סבתא הורידה טון והאחיות יכלו לעבוד בשקט.
– את ילדה מדהימה! האחות הראשית חיבקה אותה. וסבתא שלך אל תשמרי טינה. לב קשה זוכה לא פעם לאושר. עצוב מאוד. תלכי, נעלם ולא יבין כלום, לא על עצמו ולא על החיים.
ביום האחרון כשבאה גילי, סבתא הייתה שקטה מאוד. שוכבת, מביטה בשמיים מקומטים מעבר לחלון. גילי גמרה לכתוב חיבור על הברכיים, ארזה מחברת ועט, וקמה.
– אני צריכה ללכת.
– רגע… הלחישה הרכה הפתיעה אותה. תסלחי לי, ילדה. על הכול… חיים הלכו לטמיון… תשמרי על אבא…
גילי הנהנה, לקחה את התיק ויצאה. פתחה את הדלת ופתאום חזרה, נשקה לסבתא על הלחי.
– תני מנוחה… אבוא בערב.
עוד הספיקה לראות אותה מפנה פניה ומסתירה עיניים, ואז ברחה. לוקח כמעט שעה להגיע לבית הספר. אין זמן.
באותו יום סבתא מתה. גילי שמעה את הבשורה מאביה, לקחה את הקטנים ונכנסה איתם לחדר. לה זו הייתה בעיה כמעט בלתי אפשרית, אבל לאביה… זו הייתה אמא שלו… גילי ידעה שהוא יישב הרבה זמן במטבח, דומע בשקט, אחר כך ימחה דמעות, שלא ייראו, ויכין אוכל למחר.
המעבר היה קשה. נעה הייתה חולה, יונתן השתולל, לא רצה להקשיב ולעשות שיעורים. אבא התרוצץ בין עבודה לבית.
גילי ארזה חפצים בשקט והתפללה בלב שבדירה החדשה יהיה טוב באמת. למי, לא ידעה, אבל הייתה לה הרגשה שמישהו מקשיב.
בבית של סבתא פתאום היה לכל אחד חדר משלו, וכולם פנו להתבודד, בוחנים מה זה אומר לאכול יחד. אבל חיש־מהר עברו כל המיטות לחדרה של גילי: נעה לא הייתה מצליחה להירדם בלי אחותה. ויונתן נעלם מהמטבח רק כשגילי עבדה שם, אז עשו יחד שיעורים, בישלו ודיברו על ענייני הבית.
– תשימי מלח בתפוחי אדמה! גילי פתרה שאלה בפיזיקה, מדע שתמיד התקשתה בו. עדיף לא להפסיק עכשיו.
– גילי, מה עושים כשהמרק רותח?
– שנייה! גילי הניחה עט, קצצה ירקות.
– אני מסתבך עם המספרים השליליים, גילי את עוזרת לי?
– בוא, מה לא מסתדר?
נעה ישבה ליד שולחן קטן ושרבטה במחברת. אם הגדולים עושים שיעורים, גם היא חייבת!
רק שגילי נשארה עם כל המטלות. אבא עבד, וחוץ מילד בכיתה ו ואחות קטנה, עליה היה המעמס. גן הילדים עזר, אבל נעה חלתה הרבה והיה צריך להישאר בבית. זה נמשך עד שהופיעה יעל.
את יעל, שכנה מהבניין, פגשה במקרה. בשבוע הראשון יצאה עם נעה לגינה. יום חמים, מלא הורים, סבתות ומטפלות ששומרות על ילדים ולא שוכחות גם לרכל המון. נעה רצתה להתנדנד, אבל הייתה תור.
– אמא! קולה של נעה הדהד והנשים התכווצו.
איזו אמא? היא? כמה כבר היא, מסכנה, בת? נולדה ועוד בגיל כזה מביש מאוד!
מיד התאספו “מבינות עניין”, שלא חסכו דעה
נעה בכתה, גילי לא ידעה איך להרחיק אותה.
– מה הולך פה?
גילי נרעדה והסתובבה. נדמה לה ששמעה את קול הסבתא. טון ברזל שהשתרר וגרם לנשות השכונה לשתוק.
– יעלי! שלום!
אישה צעירה, לבושה אלגנטית, הרימה את בנה.
– טוב שבאת. יש לנו שכנה חדשה. כנראה שלא הסתדר לה כאן.
היא הרימה כתפיים בזלזול ופנתה הביתה עם התיק.
– מה הבעיה? שאלה יעל, עיניה סובבות.
קשישה אחת זו שצעקה הכי הרבה הוציאה מרפק.
– תראי מה נעשה, יעל! הילדה הזו ילדה בגיל כזה! תגידי, זה חוקי? מי יטפל בילדים? בושה! עדיף שילדים כאלה יהיו בפנימיה זו לא הכתובת!
– זה הכול? יעל הרימה גבה ובחנה.
גילי ראתה שיש לה עוד מה לומר, אבל בסוף שתקה, והלכה.
– נגמר המופע! יעל משכה בכתפיה. להבא, תבדקו לפני שמדברים. ילדה, מי זו התינוקת?
– אחותי.
– שאלות נוספות?
הנשים התפזרו.
– איך קוראים לך?
– גילי. וזו נעה.
– את כבר מכירה אותי. יעל מספיק.
– אז לא דודה יעל?
– חס־ושלום! צחקה יעל. אני עוד צעירה, תסתפקי בפני יעל. אנחנו לא כל כך רחוקות בגיל.
לא ברור איך יעל נהייתה לה חברה. מה כבר יכולה ילדה וחוקרת־משפחה לדבר? אבל כנראה, שם למעלה, זה מה שגילי הייתה צריכה.
מהר מאוד הבינה למה יעל מכובדת וגם נחשבת למאיימת. בתור עורכת דין לענייני משפחה, כולם פונים אליה בשלב כלשהו. יעל תמיד שמרה סוד.
– את יודעת כמה אני יודעת? צחקה, עוזרת לגילי להוריד וילונות לכביסה. הווילונות האלה יפים, אבל עבודה קשה לכבס.
– למה פוחדים ממך?
– כולם רוצים שיאהבו אותם, גילי. כולם רוצים להרשים. כשהשכונה מגלה משהו, התדמית נהרסת. מי רוצה שיידעו שלא שילם דמי מזונות, לא עזר להורים, או זרק סבתא לבית אבות בשביל דירה? התדמית חשובה.
גילי הנהנה. לכן אבא רצה לעבור רחוק מאלה שידעו למה אמא לא איתם…
יעל הייתה הראשונה שסיפרה לה על אמא באמת. גילי הייתה כל כך רגילה לשתוק, שלא חשבה אפילו שיש בכך רע. הרי טינה נערמת. ומה אם באמת תצא כמו סבתא?
יום אחד ביקשה יעל שידאגו לחתול.
– יש לי דיון משפטי, לא יודעת מתי אסיים, אולי אצל הרופא, אחר כך פגישה. אפשר קצת עזרה? הוא יצעק כאן אם לא יאכל.
– בסך הכל חתול, מה הבעיה? תהתה גילי.
יעל גיחכה.
– הבעיה, שאם הוא נעלב, הוא לא ייתן לי לישון. יושב ומנדנד.
– תסגרי אותו בחדר…
יעל קרצה.
– בואי תראי. היא סגרה את דלת המטבח, ששם ישן מיצי.
– שקט! אחת, שתיים, שלוש!
דפיקה רמה, הדלת רועדת גילי קפצה.
– רואה? וזה יקרה עד שאפתח לו! יעל הרימה את החתול. תירגע…
החתול גרגר, מסתפק בליטוף.
– לפעמים נדמה לי שהוא בעל הבית ואני נטפלת אליו.
יעל ביקשה שוב, הסבירה איפה האוכל, והלכה.
גילי התעכבה בבית הספר, נעה התעקשה לקנות חטיף, יונתן ביקש עזרה. רק בארבע בערב הגיעה ליעל.
– סלח לי, מיצי! יצא ככה! שמה אוכל בקערה.
דלת נטרקה. גילי קפצה.
– זה את… יעל פיזרה תיקים, קרסה על כיסא. תודה שזכרת.
– יעל, אני…
יעל פיהקה פתאום ופרצה בבכי, ראשה שמוט מול הידיים. גילי נדהמה. עד עכשיו הייתה תמיד חזקה, ופתאום דמעות! היא התיישבה לידה, חיבקה כתפיה.
– סליחה… נשברתי. יום קשה ואין עם מי לדבר. אמא שלי כבר לא פה ואין לי אף אחד.
– ואני? שאלה בשקט גילי. מה, אני לא מישהי?
יעל חייכה בתוך הדמעות, העבירה יד בתלתלים של גילי.
– תלתלים… תמיד חלמתי על כאלה. את יודעת, נשים רוצות דווקא מה שאין להן. חלמתי גם על… ילד.
יעל השתתקה.
– יעל, תלתלים אפשר לסדר. ו… ילד?
היא שמה בצד את הביישנות. הרי מישהו צריך לדבר, אחרי כל מה שיעל עשתה בעבורה.
יעל מחתה דמעות, שלפה תיקייה.
– ילד זה כבר בלתי אפשרי. זה פסק הדין שלי, גילי. לא יהיה לי. רק אני אשמה. לפעמים טעות עולה ביוקר, תזכרי את זה.
יעל נכנסה להריון מיד. יש אנשים שמנסים חודשים או שנים. היא ובעלה, רועי, רצו תמיד. הכירו מהגן, החליטו בלעדיות מיידית. חתונה יפה, תוכניות. אבל דחו הכל – עוד תואר, עוד קצת חיסכון, עוד חול… וההריון הפתיע.
– ומה עם הכרטיסים לניו זילנד? איך זה קרה כל כך מהר…
הכרטיסים כבר נרכשו, גילי לא ידעה מה לחשוב.
– נטוס. יהיה בסדר. נתחמם בשמש, ואז נתחיל להתארגן.
סיכמו עם רופא, חשבו על הכל חוץ מילד אחד על אופנוע. יעל התעוררה בבית חולים.
העובר לא שרד. צלעות שבורות, רגל קורסה, שיקום ארוך. הרופא ייעץ לרועי לשמח אותה כמה שיותר. אבל יעל הסתגרה, בכתה.
היחסים נשברו. רועי ניסה, יעל התרחקה.
אחכ הבינה שניהם נשברו; היא ראתה רק את עצמה, שכחה שגם רועי היה חלק מהילד. הם התגרשו מיד שחזרו לארץ. בהתחלה היה קשה, אחר־כך התרגלה. אחרי שנה נפגשו במקרה בבניין, הבינה שחלפה לה. נשארה רק חברות הילדות. אף־אחד לא הבין אותה כמו רועי.
למה לא אפשרה לו להיות איתה שם? לא ידעה. כמובן, כבר היה מאוחר לתקן. ישבו ערב שלם נזכרו, דיברו, צחקו, ושוב חידשו קשר קצת אחר, אבל מלא הבנה. ואז רועי שוב הציע נישואין; היא בקשה לחשוב.
– וחשבתי… יעל מחתה עיניים. אני לא יכולה להחזיר אותו לייאוש. הוא רצה תמיד ילדים…
– את בטוחה? אולי הרופאים טועים?
– הסיכוי קלוש… מה יהיה אם לא?
– אז תבכי אז… תקווי, אל תוותרי!
יעל חיבקה את גילי.
– תודה! מאיפה בך כל החכמה הזאת? כזאת צעירה…
– היו לי מורים מעולים, חייכה גילי וחיממה מים לתה.
– תספרי לי. אף פעם לא סיפרת למה נשארתם רק עם אבא. איפה אמא שלך? תורך להיות גלויה…
עם השנים הבנתי המשפחה היא מה שאנחנו בוחרים. שום דם, ולא כסף, לא צל של פסלונים ולא חדרים יפים רק להיות שם אחד עבור השני. כשיש מי שמקשיב, מי ששואל, מי שמאמין שום סבתא או אמא אבודה, ולא אהבת שכנים, לא מזיזות דבר. הכול בידיים שלך. את המציאות בונים לבד, כל בוקר מחדש.
