היא קברה את בעלה, עמדה על הרגליים בעצמה, החזיקה את המשק… ואז השכנה פתחה את הפה.
הודעות ודוא”ל
ועכשיו, תגידי לי עפרה בן-עמי פניתי אליה תגידי בפני כולם, למה העללת עליי? מה עשיתי לך רע? למה ככה איתי? מה ששמעתי כתשובה, שינה הכל.
היא קברה את בעלה, שרדה, בנתה את המשק במו ידיה… ואז השכנה פתחה את הפה.
רחילה אחת, רק אחת. ופתאום הירקן מסתכל עליי ברחמים, האחות בקופת החולים לוחצת לי את היד: “תחזיקי מעמד”. כולם סביב יודעים משהו, ורק לי לא ברור במה מדובר.
יעל יכלה לשתוק. אבל עשתה ההפך עמדה מול כולם במושב ושאלה בפנים:
למה את עושה לי ככה?
מה ששמעה, הפך לה את הכל.
***
האדמה באותו בוקר הדיפה ריח חריף, כזה שלפני אסון גדול, או שינוי אמיתי.
יצאתי מוקדם מאוד, עוד לפני אור, הרי הפרות לא יחכו מה שהיה בלב לא מעניין אותן אבן או שמחה. החלב יגיע מתי שמגיע תנסי לאחר, תראי מה יהיה.
הטל עוד היה על העשב כטיפות כסף, וחשבתי תראי איך העולם עובד: כל בוקר האדמה מתרחצת, מתחילה מחדש, כאילו אתמול לא היה בכלל. אבל לאדם זה לא אפשרי.
האדם גורר אחריו את כל מה שעבר כמו סוס סוחב עגלה עמוסה. וחבל שעם טוב, יוֹתר עם כעסים, מילים קשות, מבטים עקומים.
ארבע שנים אני חי במושב צור יצחק לבדי, אם לא סופרים את החיות.
בעלי, אורי, הלך לעולמו פתאום, התקף לב תפס אותו בשדה, כשעשה חבילות חציר. מצאו אותו כבר לעת ערב, כשהשמש שקעה מעבר להרים, והפנים שלו נראו שלווים, כאילו נרדם עייף מהעבודה.
אולי כך עדיף, לא סבל, לא ראה את חייו נלקחים ממנו.
מאז נאבקתי לבד עשרים ראשי פרות חולבות, עגלים, משק. לא מעט אמרו לי, “מכרי הכל, יעלי, תעלי לתל אביב לבת שלך מה יש לך להירקב פה?”. לא יכולתי.
לא כי אני עקשנית (טוב, אולי גם בגלל זה) אלא כי כל קורה פה מזכירה לי את אורי; חיינו המשותפים נטועים בכל רגב אדמה. איך אזרוק? למי אשאיר? ככה נגררתי.
קמה בארבע, נרדמת בעשר, הגב כואב, הידיים רדומות מהקור של המים, אבל אני חיה. חיה ושמחה על כל עגל חדש, דלי חלב, כל זריחה מעל נחל געש שלנו.
על עפרה בן-עמי, השכנה שלי, לא רציתי לחשוב.
היא גרה שלושה בתים ממני, בבית ישן עוד מהימים הראשונים של המושב. התאלמנה, גידלה בן אלעד. גבר בן שלושים ומשהו, ועדיין במושב קוראים לו “אלעד של עפרה”.
בחור נאה, חרוץ אבל משהו בו כאוב. התחתן, אחרי שנתיים אשתו עזבה לעיר, אמרה שלא מסוגלת לבידוד פה. הוא לא עצר אותה.
ועפרה בלי רכילות לא יכולה לחיות.
מספרת על כולם, מתמלאת רק ככה, מרגישה חשובה. פעם לא שמתי לב, כל אחד והשטויות שלו. אבל בחודש האחרון קרה משהו.
התחיל בקטן. נכנסתי למכולת לקנות לחם, רותי הירקנית מסתכלת עלי ברחמים, כאילו אני חצי דרך לבית העלמין.
אני שואלת: “רותי, מה קרה?”
היא מתחמקת: “כלום, יעל בן-דוד כלום”.
אחר כך האחות בקופת החולים, גלית, לוחצת לי יד ואומרת: “תחזיקי מעמד, אנחנו איתך”.
נבהלתי למה אני צריכה “להחזיק”? מה קורה פה?
והיה את זה עפרה סיפרה לכולם שאני מקלקלת את החלב מדללת במים וסודה, מוסיפה גיר כדי שהחלב ייראה שמן יותר.
וגם שהגבינות שאני מוכרת במושב ובשווקים מקולקלות, רק מחליפה תוויות.
חשבתי, סתם דיבורים, מה כבר יקרה. ואז הבנתי זו לא סתם רכילות, אלא מכת אגרוף לבטן. כל עמל של שנים, נמחק על ידי לשון רעה אחת.
שבוע שלם הלכתי כמו צל. כמעט לא ישנתי, חשבתי למה? במה פגעתי בעפרה? אף פעם לא רבנו באמת, רק שלום פה ושם.
הייתה בלוויה של אורי, אמרה תנחומים, מחתה דמעות.
ואז עלה בי כעס. חזק. כזה שנותן כוח. קמתי בבוקר והבנתי לא אתן שירמסו אותי. לא בשביל זה טרחתי.
בשבת היה אספת מושב מדברים על סלילת הכביש לכביש החוף. באו חמישים איש כמעט כל הכפר. ועפרה יושבת בשורה הראשונה, שפתיים כפופות, העיניים שבעות.
כשסיימו על הכביש, קמתי. הרגליים רעדו, הקול חנוק, ובכל זאת נעמדתי.
אנשים טובים, אמרתי, וכולם הביטו בי תנו לי לומר משהו.
ראש המזכירות אלעזר כהן עשה לי סימן, התחלתי לגמגם ואז הרציתי הכול: כל מה ששמעתי בחודש האחרון.
כל מה שאומרים עליי, שקר מההתחלה עד הסוף! אנחנו נבדקים במעבדה פעם בשבוע רוצים תוצאות? הנה.
את הגבינות קונים ממני שלושה סופרים, אף אחד לא התלונן.
ועכשיו, עפרה בן-עמי, תגידי לפני כולם, למה דיברת עליי מאחורי הגב? מה עשיתי לך? למה את ככה איתי?
היא ישבה, פניה משתנות מאדום ללבן, ללבן עם כתמים.
אני… אממ… רק חזרתי על מה ששמעתי… גימגמה.
ממי שמעת? לא ויתרתי שם של בן אדם!
היה שקט כזה, שממש שמעת זבוב על החלון. כולם הביטו בעפרה.
אנשים דיברו…
הייתה מבולבלת, ואז פתאום צעקה:
למה כולם מסתכלים עליי? אני אשמה שהיא אלמנה וחיה עם חבר?!
פה נדהמתי.
איזה חבר? מה את אומרת? לבד אני פה!
זה אלעד שלך, אה? החבר? קול מאחור סבתא רבקה מתערבת: אלעד עוזר לה במשק אז הוא חבר?!
ופתאום אלעד קם. ישב בפינה, גבוה, רחב, פנים אדומות, אגרופים קפוצים.
אמא, אמר מה עשית?
עפרה קמה אליו, מחבקת:
אלעד שלי, עשיתי בשבילך, היא רוצה לקחת אותך…
די! הרעים, וכולם נבהלו תשתקי! מבינה מה עשית? השמצת אישה ישרה! לבד מנהלת משק, את מושכת אותה לבוץ.
הסתכל אליי והיה שם משהו חדש בעיניים.
יעל, אמר בשקט תסלחי לה. היא לא רעה, זו קנאה, שטויות של אמהות. פוחדת שאלך ממנה אלייך. ואני…
נעצר, העביר יד על הפנים.
ואני באמת אוהב אותך. כבר שנים. מאז שבאת עם אורי, עליו השלום. היה לי ארבע עשרה, לך עשרים וחמש.
הסתכלתי עליך, חלמתי שתהיי אשתי. אחר כך התחתנתי, את היית תפוסה… עבר זמן לא עבר לי. אשתי הרגישה, בגלל זה עזבה.
נהיה שקט גמור. עפרה התכווצה, נראתה פתאום עשר שנים מבוגרת יותר.
ומאז שאורי איננו התחלתי לעזור לך, לא ברחמים פשוט כי נכון לידך, מרגיש בבית.
נדם. לא ידעתי מה לומר הלב דופק, העיניים מסרבות להירגע.
אלעד, אני מבוגרת ממך באחת עשרה שנה.
יודע, אמר אז מה?
שום דבר, סבתא רבקה התערבה בעלי היה צעיר ממני בשמונה שנים, היינו ביחד ארבעים ושלוש. גיל שטות. חשוב שהאדם יהיה טוב.
הייתה מהומה, צחוקים, לחיצות כתף. עפרה ישבה, קטנה, אף אחד לא התקרב.
פתאום ריחמתי עליה.
לא מיד אחר כך זה בא. ברור, הכול מפחד, מחוסר אהבה אמיתי, חרדת אובדן בנה המשען היחיד שלה.
פעלה בטיפשות, לא מתוך רוע אלא מבדידות, מפחד.
ניגשתי, כרעתי לידה.
עפרה, לחשתי אל תפחדי. איש לא לוקח לך את אלעד. הוא אוהב אותך את אמא שלו. רק…
רק אל תשקרי, בסדר? זה כמו להרעיל אדמה תשקי שקר, תקצרי אסון.
היא הרימה עיניים אדומות.
תסלחי לי, יעל, לחשה הייתי טיפשה.
הנהנתי. אם סלחתי לא ברור. הזמן יגלה, כשתגליד הפצע.
יצאנו יחד, אני ואלעד. הלך לידי, שתק. השמש שקעה, השמיים היו ורודים כעלי ורדים.
אלעד, אמרתי דיברת ברצינות?
ברצינות. לא הייתי משקר מול כולם.
עצרתי, הסתכלתי עליו. איש טוב, בטוח, מחמם כמו תנור ביום חורף.
בוא, אמרתי יש פרות לחלוב. עוזר?
חייך רחב, כמו ילד: עוזר.
והלכנו יחד. האדמה הריחה חזק, מר, דשא רענן, לענה אבל המרירות גם מתוקה, יש בה תקווה.
או פשוט חיים שממשיכים, חזקים מכל שקר, או רשעות.
אלעד לקח את ידי. היד שלו גדולה, מחוספסת מהעבודה, חמה ואני רק החזקתי חזק יותר. אולי זה הגורל…
ואתם? מה דעתכם? כתבו בתגובות, עושים לייק!
