לא שוב… לחשה נועה, מביטה בכיור המלא קצף סבון חמים.
מחוגי השעון שעל הקיר הצביעו ברוגע לאחת ורבע בלילה. הבית היה דומם, בחדר הסמוך ישנה נעמה, הילדה הקטנה, מכוסה עד האף. מיטתו של עידו, בעלה, כבר שקעה בשקט של ינקות. המנורה מטילה יער זהבהב של אור רך סביב ספל תה נענע שנשכח להתקרר.
קול הפעמון חתך את הדממה חד ומציק, רגע של חרדה בין תקווה ל”נו, אולי מחר… רק לא עכשיו”.
שוב הוא? מלמל עידו מעבר לדלת חדר, קול מתערבב בין שינה לערות.
נועה ניגבה את ידיה בחלוק, בודקת את כך שכל הצדדים סגורים, דיכאה פיהוק בלתי נלאההתחננות אילמת למנוחה שלא תגיע. היא פסעה לעבר הדלת, מתקשה להבין את הליל הערפל שמרחף בבית. עייפות כבדה נחה על כתפיה, מתחבאת בבגדי הבית.
במבט העינית צללית מוכרת, ברכּיה רחבות, מעיל עור עתיק בתכלית שבור וקסקט ישראלי על רקתיו. דוד יואל, אביו של עידו, ניצב חצי מסוב מול הדלת, ידי אחת נשענת על המשקוף והשנייה מחזיקה קופסה מקרטון חומה.
לרגליו שקית סופר עם סמל ירוק נועה כבר ידעה, בפנים יהיו עוגיות טחינה פשוטות, אלה שתמיד.
היא פתחה.
נועה! פניו התבהרו בשלמות כאילו שמש של צהריים זרחה לה פתאום. לא ישנים עדיין? מעולה, רק עשר דקות אקח.
ערב טוב, יואל, ניסתה לחייך. בערך… אמצע הלילה.
לילה צעיר, נופף בידו. וגם אני, כל עוד הרגליים סוחבות. תתני לי להיכנס? הבאתי… אוצר.
הרים בגאווה את הקופסה. תווית מנייר דהויה: “סרט 8 מ”מ”. מישהו כתב בכחול: “1978, ערב חג”. הקופסה הדיפה ריח של זיכרונות, ארונות עץ ישנים ומה שחיים רק באלבומים.
מצאתי אותה, את מאמינה? כבר החל להידחק פנימה. אצל השכן, על המדף. עולה לו לראש: “זה שלי!”. בחן את כתב הידכתב ידה של רחל, אשתי.
שמה של רחל, שנפטרה לפני עשור, הלם בכניסה במעין צמרמורת.
מן החדר הציץ עידו, מחליף מבט מנומנם בסימן קבלת פנים. טי-שירט דהוי ומכנסי ספורט תלויים עליו כמו ייאוש.
אבא… הוא השתעל קלושות. כבר אחת…
הכי טוב לזכור עכשיו! התרגשות של ילד בקולו של יואל. בגיל שלך, רק הריקודים היו מתחילים עכשיו.
כל הברה שלו מתכתבת עם הדהוד של כאב ראש. בין עייפות לרחמים פנימיים על בדידותו: “הוא לבד. אולי פחד…”
נעבור למטבח, הציעה נועה חרש. בשקט, נעמה ישנה.
בשקט, קרץ, אבל הקרקוש שלו כמעט כמו טוסטוס במנהרה.
עכבר, חשבה נועה, שצפצופיו נשמעים כמו אזעקה.
***
יואל התיישב על כיסאו הקבוע ליד הרדיאטור. “הגב שלי לא אוהב רוח”. נועה מזגה תה בלי מחשבה, ב”שירות לילה” אוטומטי.
עידו, עדיין מתמתח, התיישב מולו ובחן את הקופסה.
מה זה? שאל.
הסרט המשפחתי! בישר יואל. כאן אמא שלך, אתה בתור ילדון, שולחן חג, צחוקים, ואפילו דודה שרה עם האף העצום… היסטוריה חיה.
נועה הרכינה ראש, תלויה בעייפה על כף היד. השעון קיר סופר בקור רוח “1:27”, “1:28″… והזקן מאיץ.
זוכר, פתחנו פעם את הדלת אחרי חצות, געגועים סוחפים בקולו, כי באו יוסי ומירי. חורף, גשם, ואנחנו: “היכנסו, הדלת תמיד פתוחה”. ורחל אמרה, נח לרגע, “בלילה דלתות פתוחות רק למי שממש צריך”.
נועה הנהנה. מילים נדבקו לעורה.
אבא, עידו משפשף עיניים, נראה את הסרט כבר? לשם זה הבאת?
אין לי כבר מקרן, הודה יואל. אולי יש לכם?
במיני-דירה בקומה רביעית? צחקה נועה. בטח, שוכב עם פסנתר גרנד ודפוס ישן.
הוא לא שם לב למְתִיחָּה.
נסתדר. נלך לסרוק, אתה בחור טכנולוגי, עודד. בינתיים אספר.
והוא מספר: הצילום הראשון, הבריח על הגג, הרוח שטיפלה ברחל בשלג… הזיכרונות זרמו כמו תה מחמם. הזמן לקח הפסקה כולה זיכרון.
נועה שומעת בטיפות תודעה: “מחר שבע השכמה, לגן, יש דיווח עבודה…”.
***
רחש דק העיר אותה.
בפתח המטבח ניצבת נעמה, בפיג’מה עם כוכבי ורוד, משפשפת עיניים, שערה פרוע.
אמא… פלטה, מתלבטת בין ערות לחלום.
מה קרה מתוקה? נועה זינקה והרימה שלא תיפול.
אני… צמאה. ושוב ראיתי את סבא.
יואל אורו עיניו:
הנה, רואים ילדים קשרי דם.
נעמה נותנת בו מבט חצי-דמיוני:
אתה תמיד מופיע לי בחלום, ודופק, דופק. ואני לא מצליחה לסגור, הידית חמה מדי.
קור קטן מתכרבל בבטנה של נועה. עידו הניח גבות.
מה זה החלומות האלה? לחש.
לא סיוטים, קבע יואל. נשמה נמשכת לסבא.
“או לשקט”, חשבה, אבל אמרה:
בואי למיטה, מתוקה, סבא יופיע… אולי ביום.
בלילה? התפלאה.
נועה נעצה ביואל מבט. עיניו תמימות, ילדותיות כמעט.
גם ביום זה טוב, מתוקה, אמרה רך. אפילו עדיף.
נעמה חיכתה, נשבעה לשקט אמהי.
נועה החזירה אותה לחדר, שמעה את יואל לוחש עוד אנקדוטה במטבח בעוז מוגזם ללילה.
היא כיסתה את בתה, ליטפה במצח, הרהרה: “ה־’רק עשר דקות’ הופכים אצלנו לשעהעוגיות, תה, עייפות ושברים בשיגרה”.
השעון בכניסה דהר לשתיים. נועה כמו השעוןבקושי סוחבת…
***
ושוב… באחת בלילה, קיטרה נועה לחברתה הדס בטלפון בשבוע שעבר. כאילו הבית שלנו תחנת קפה 24/7, “קפה אצל הבן”.
נועה בר-דוד, ענתה הדס באירוניה, אני משתתפת בצערך, נשלטת עלידי רוחות לילה.
מצחיק מאוד, גיחכה נועה. אני לא מצליחה להירדם כאילו כל רגע הוא יתקשר. ותמיד “רק לעשר דקות”.
את במשחק הישרדות לילי: קומקום, מונולוג, עוגיות, התבדחה הדס.
נועה חייכה בלי כוונה.
תמיד אותן עוגיות, שילבה. ירוקות, טחינה, כבר הדמיון בזוועה.
הפכו לסמל, נאנחה הדס. תזמיני לו שעון מעורר.
מה זאת אומרת?
תתקשרי אליו בעצמך באחת בלילה.
קר מידי, נחרה נועה.
סתם, ברור… אבל תציבי גבול. אחרת הוא יאמין שזה נורמלי. כי את פותחת.
הוא אבא של עידו… לחשה נועה. לבד, אישה איננה, עידו בן יחיד, איך אומר “יואל, מספיק לילה”? יש לו לב, לחץ דם, זיכרונות…
גם לך יש לב, הזכירה הדס. וילדה, בוס, גבול זה גם דאגה לעצמך לפעמים גם לאחר.
נועה שתקה. מחשבות של “גבול” עוררו עקצוצים. התרגלה שלהיות כלה טובה זה לסחוב.
***
הביקור הראשון הגיע חצי שנה אחרי מות רחל.
נועה אז עדיין חשבה שזה “רק פעם”. כי יגון מתפרץ בלילה, הפרעות יום עמוסות מדי.
הם שכבו במיטה. כמעט נרדמים, אור מנורה קלוש מהחלון, ואז דלת הכניסה רעדה.
מי בשעה כזו? התנערה נועה.
הפעמון היה לחוץ, כמעט אובדני. עידו זינק עם מכנסיים ביד:
אולי קרה משהו.
פתחו, יואל בלי מעיל, בסוודר דק, קצת רועד, עיניים בורקות.
מצטער… מלמל, צעד לפני שהוזמן, לא יכולתי כבר בבית. ריק שם.
ניחוח טבק וקור. בידיו עוגיות טחינה.
אבא, משהו קרה? לחץ דם?
לא, נפנף, רועד מבפנים, פשוט רציתי לראות אתכם.
גרונה של נועה נפתח. זכרון הלוויה, יואל מחזיק כיפה ביד והעינייםשל מישהו שאיבד מצפן.
ישב במטבח, טבל עוגיה, שתק. פה ושם:
היא אהבה תה בלילה…
ידיו רעדו כשהחזיק עוגיה.
קניתי אותן היום, מלמל. ככה הכרנו במדף הזה. שלחתי יד גם היא. אמרה: “תקנה אתה, אני שומרת על הגזרה”. והחלטתי להתחתן.
אז עוד היה לה רחמים בלבד.
תבוא מתי שצריך, ליוותה אותו לפתח בבוקר. אנחנו כאן.
והמילים היו מילוליות. בא מתי שהצטרך ובד”כ אחרי חצות.
פעם, ועוד, ועוד… עד שנועה כבר איננה זוכרת מתי עברו לילות בלי דפיקה.
***
כשנועה ניסתה לדבר עם עידו, רק משך כתפיים.
תמיד היה ינשוף לילה, אמר. גם כשהייתי קטן היה יושב במטבח עם ספרים.
אבל אז היה בבית שלו, העירה ברוך. עכשיו אצלנו.
הבית שלנו בשבילו המשך, הצד עידו. לבד שם, בלילה, בטח מפחיד.
גם לי מפחיד, אמרה. אני גמורה מעייפות, נעמה מתעוררת, כל דפיקה התקף.
עידו שתק. משהו ביניהם לא נאמר, “הוא אבא” עמד בחלל.
לילה אחד לא ירדה נועה. נשארה במיטה, מעמידה פני ישֵנה. עידו פתח. צעדים, מילות רקע.
כעבור זמן שמעה מלמול משונה. כמעט רצון, היא הציצה למטבח.
יואל לבד סביב שולחן עידו כבר חזר למיטה. ערימת תמונות מולו. רק מנורת צד בימה קטנה של זיכרונות.
רחל, ככה היית… לחש, בוחן תמונה. בשמלה ההיא אמרת שאני יפסיק לאהוב אם תלכי ותשמיני. ואני האידיוט שתקתי. למה?
דפדף.
עידו פיצפון כאן… מול הטלוויזיה הזה היינו רואים סרטים. זוכרת איך יוסי פתח דלת באחת בלילה? אמרת: “שיבואו עד שהם יכולים. בית סוגרים רק אחרי מותנו”.
דיבר אל הצלליםלא רק זיכרון, תחינה: “שלא יסגרו לי לגמרי את הדלתות”.
נועה עמדה שם, רגשות מעורבים. לא מפלצת. מבוגר ילד, אבוד בליל חסד.
היא נשארה עייפה. לרחמים נוספה עוד שכבה.
***
פעם ניסתה להיתלוצץ.
תחילת קיץ, חלון פתוח, דפיקה בדיוק בזמן. נועה לבשה חלוק משי פרחוני מעל פיג’מה, שמה מסכת שינה של הדס על מצח.
את נראית כוכבת, הילל עידו.
הקרנת בכורה אצל יואל, גיחכה.
פתחה עם קריצה תיאטרונית:
ערב טוב, ברוך הבא למרתון הלילי, בהשתתפות: תה, עוגיות, ועייפות כרונית!
יואל פרץ בצחוק.
ככה זו רוח צעירה! התלהב. אני חשבתי שכבר כולכם לא זזים אחרי עשר.
במטבח השקיעה עוד בדיחה:
אפשר לייסד מנהג “חצות איטלקי”: תה, עוגיות, מנדולינות. רק שהשעון לא מוותר על שש בבוקר.
נו, לפחות יש מה לזכור, נופף. בילדות היינו נוסעים ברכבת לילה, תה בכוסות זכוכית, כולם אחֵי לילה. בלילה מדברים אמת.
ואז זרק:
יש דלתות בחיים שלא סוגרים בלילה. אולי מישהו ממש צריך.
עלתה על דעתה: “ה’מישהו’ שוכח שגם בפנים יש בני אדם”. אמרה רק:
יש גם חלון שצריך לסגור שלא להתקרר.
הוא לא תרחש מסר עמוק. המשיך לספר, לא רואה את התסכול גובר בעיניה.
***
בלילה אחר לא פתחה. נעמה חולה, חום, לילה בלי שינה. עידו בעבודה. הדלת צלצלה. נועה קפאה. צלצול, צלצול דממה.
ספרה עד מאה, עד מאתיים. הלב דפק. “והנה, לא פתחתי. העולם לא נפל”.
בבוקר, שיוצאת עם האשפה, מצאה מול הדלת שקית ירוקה של עוגיות, רטובה מעט. ליד פתק קטן: “נרדמתם, לא רציתי להעיר. י’.
וזה הכול. בלי קיטור, בלי תלונה. רק השקית.
בתוכה מחטים דוקרותעל מה האשמה, בתמורה לשינה פשוטה?
***
אחרי ביקור נוסף היה הבית כמו שמיכה רטובה.
נעמה חלתה רצה יחפה למטבח בליל סיפורים מיותרים. חום, שיעולים. נועה נגררת בעבודה בין כוס לקפה.
בערב, כשהכול התפרק, שמה קדרה על הכיריים, פנתה לעידו הרגישה משהו נשבר:
אני לא יכולה עוד.
מה זאת אומרת? תפס קומקום.
שאני לא יחיה בלו”ז שלו. אנחנו לא תחנת לילה. יש ילדה, יש עבודה. אני לא המארחת של כולם.
הוא פתח פה המוכר “אבל הוא…”:
די, הרימה ידה. תמיד “הוא אבא”, “הוא לבד”. ואני? אני אשתך, אמא, ויש לי לב וכלים משלי. אם לא בודקים איך לי, אז אף אחד.
שקט.
בוא ננסה כך, נשכה שפתיים. כשיבוא היום, נדבר שלושתנו. בלי הלצות. אגיד שחשוב לי לילה. לילה אמיתי בלי דפיקה.
את רוצה… לאסור עליו לבוא?
אני רוצה שיבוא ביום. לא בלילה. אני לא מוציאה אותו מהלב רק מסגרת השינה.
עידו נשף אוויר.
אולי יעלב.
כבר נעלבתי, לחשה. על שעמדתי שנה מנפנפת “בסדר” שנעשו ייאוש.
הדברים יצאו ברורים. עידו השפיל מבט.
טוב, הסכים. הלילה… ננסה. אני איתך.
***
כשראתה בידיו של יואל שוב את הקופסה, הכול נדבק.
“פורים משפחתי 1979”. יואל הניח את המעיל, מציג קופסה עם ניצוץ.
תראו! מצאתי! חיים שלמים כאן!
אולי קודם נדבר? יזמה נועה כשעידו שפך תה.
על מה? שאל בתמימות.
על לילות, ענתה ברצינות. שלכם, שלנו.
יואל סגר חיוך.
שומע, לא מראה מתיחות.
אתה מגיע אלינו לרוב אחרי אחת, דיברה רך. בשבילך לילה זמן זיכרונות. בשבילנו שינה. עידו מחר עובד, נעמה גן, גם אני. אנחנו מותשים.
יואל קימט גבות.
אני מפריע?
עידו התערב:
לא מפריע, הדגיש. אוהבים אותך. אבל בלילה קשה. במיוחד לנועה, ולנעמה.
נועה הנהנה.
אני פוחדת כל דפיקה אחרי עשר, הודתה. זה פחד פתאומי. נעמה חולמת שמישהו דופק. הידית חמה.
יואל הביט מידיה לעידו, חזרה לקופסה.
אני… חשבתי… זה כמו פעם. אני לא מבדיל כבר שעות.
לנו בלילה הכי חשוב השקט, ענתה ברכות, לא מתוך ריחוק. מתוך שמירה עלינו, על הילדה.
שקט.
ידיו רועדות קלות.
אז… אתם לא רוצים שאבוא?
רוצים, מיהרה. אבל לא באחת. תבוא בערב, תתקשר לפני. נקנה לך תה, נכין הכול.
עידו הצטרף:
בכיף לשבת איתך, רק בשעה שנוכל.
בשתיקה גמורה. ואז:
לא ידעתי שזה כזה עול. חשבתי… אם אני לא ישן, גם אתם…
נועה הרגישה שליבה משתחרר קצת.
הוא לא רשע. רק אדם שעון הזמנים שלו קפא מאז רחל.
אז בסוף השבוע, הציעה. בצהריים. כמו פורים של 79. כולנו ביחד.
יואל הביט, שפה רועדת.
ואם ארצה פתאום באמצע לילה
אם קשה בלילה, ענתה בשקט, תתקשר. אנחנו זמינים בלילה רק במקרה חירום.
עידו הוסיף:
אבא, אשמח להיות איתך, לא רק בעייפות.
יואל חייך חצי כאוב.
אני זקן טיפש… תמיד חשבתי, “רק עשר דקות”, לא נורא.
השנה עשר דקות הצטברו לשנה, לחשה.
הנהן.
יאללה, נאנח. בדיקות סרט לשבת. אלך.
עה בכניסה התמהמה עם המעיל.
נועה, אם יקרה שאתקשר מאוחר
אדאג. אבל לא תמיד אפתח. גם לי גבול.
הנהן. משהו חדש בעיניים הבנה, אולי כבוד.
***
שבת בצהריים.
מקרן עתיק, נס משוכן, ניצב על השולחן. החדר הפך אולם קולנוע וילון, סדין על קיר. יואל ישב ראשון, מחזיק קופסה כילד. נעמה התכרבלה בחיקה של נועה עם בובת ארנב. עידו נאבק עם כבלים.
לבסוף נדלק האור. על הקיר דמויות חיוורות.
אישה צעירה בשמלת פרחים מחייכת כמו שמש. יואל צעיר, חובק כתפיה. ילדון מתגלגל סביבם.
שולחן חג תפוזים, דגים, שרשרת אור. תווית דבוקה לדלת: “הבית פתוח תמיד, גם בלילה. לבני משפחה”.
לב של נועה קפץ.
יואל בוכה חרש.
היא כתבה, לחש. רחל… כדי שידעו.
על הסרט, רחל פותחת דלת ומזמינה: “בואו!”. שעון קיר: 1:05, כתוב בהערה: “תמיד שמחים, דלת פתוחה”.
יואל פרץ בכי שקט.
נועה חשה את נעמה נרדמת עליה.
המקרן זמזם. רחל שוטפת כלים, יואל מנשק, עידו רוקד סביב עץ.
הבינה: ביקורי הלילהלא רק הרגל, אלא מלחמת הישרדות כנגד סגירת השער.
***
עמעום, דומיה. נעמה נרדמה.
יואל מחה עיניו.
תסלחו לי, לחש. חשבתי שלילה אצלכם זה לא להיות לבד.
נועה ענתה רכה:
עדיין לא לבד. פשוט… היום הדלת פתוחה בשמש.
אחר-כך, בסופר, קנתה עוגיות טחינה ירוקות ותרמוס כסף, עם הרים מצוירים. “שומר חום שמונה שעות”.
בבית ארזה: תרמוס, עוגיות, מפתח קטן.
על פתק: “יואל, תמיד שמחים בך. במיוחד בבוקר. התרמוס שיהיה לך חום. מפתח שתוכל לבוא מתי שנקבע. תתקשר. אוהבים. נועה, עידו, נעמה”.
בפעם הראשונה מזה זמן התקשרה ביום:
יואל, מחר תה אצלנו. בוקר. מתי שנח. עד שתיים עשרה.
צחק בהקלה:
הזמנה רשמית?
ניסיון ליצור מסורת חדשה.
למחרת הופיע בעשר, עם טלפון מקדים. חולצה לבנה, זר חרציות.
לנועה על הסבלנות.
ובידו דובון עם כובע לילה.
לנעמה שומר לילה. שיספר לה סיפורים.
נועה חייכה באמת.
תיכנס, אמרה. תה כבר חם.
במטבח השמש מציירת ריבוע על השולחן. עוגיות נטרפות. נעמה שמחה, עידו מדבר על פרויקט, יואל, מצחוק, מתבליץ סיפור על רכבת לילה שהתבלבל ביום.
אותו יואל. זמן אחר. בוקר במקום לילה. ביקור מוזמן.
בערב, נועה מכסה את נעמה, שומעת:
אמא, הלילה סבא לא בא בחלום.
ואיך היה? שואלת.
סביר… פשוט ישנתי, ובבוקר הוא היה אמיתי.
נועה מחייכת.
ככה טוב.
כשהשעון הראה “1:15”, הבית היה שלֵו. פעמון לא צלצל. נועה התעוררה כי נחלה לראשונה.
הבינה: אפשר להציב גבול לא בצעקה, לא בבושה, אלא במילה. והעולם לא נחרב. הסבא נשאר. רק הלילה התחיל להשתחרר.
ונועה, עידו, נעמה סוף סוף נרדמו כמו שחלום לילה טוב דורש.
