כשמדברת הכאב

כשמדברת הכאב

נועה, מתוקה שלי, אני מבינה אותך, אבל אין לנו ברירה. אנחנו חייבות. ניאלץ למכור את הבית. ואחרי המכירה, גם אם נחלק את הכסף, זה יספיק רק לדירה קטנה בשכונה אחרת. גם אני רציתי להישאר כאן, אבל זה לא מצליח לנו. דלית אחזה בידי בתה, ומדי פעם ניגבה דמעות, פעם לה, פעם לעצמה.

שינויים עברו עליהן מאוד קשה.

דלית ובעלה, גדי, חיו יחד כמעט שבע עשרה שנה. עברו כל מיני דברים, כמובן, אבל הייתה שם אהבה, וכל ריב ביניהם נגמר כמעט באותה שנייה, אפילו לא היה זמן להתפתח. דלית, שגדלה אצל סבתה, למדה כבר כילדה את העיקרון שניסתה סבתה להנחיל לה על חיי משפחה: “בבית צריך להיות חם ונעים! כדי שבן הזוג שלך לא יחפש מקום אחר, ששם יבינו אותו, ירחמו עליו, יקבלו אותו. תדאגי שלכולם בבית שלך יהיה טוב לבעל, לילדים, לאורחים, אפילו לחיות. לכולם, בלי יוצא מן הכלל!”

דלית רק הנהנה בהתחלה, לא מבינה, רק מרגישה שסבתה מנסה להעביר אליה את החיים שלה, את ניסיונה ארוך השנים. ובאמת, כך היה הבית של סבתה חם ומוגן. עד שיום אחד איבדה סבתה את בעלה, שהציל את הבן והכלה שלהם מטביעה בנחל קטן ליד המושב. נחל שנראה תמים, אבל המקומיים ידעו עליו היטב, על השרטונים והמערבולות הסמויות שבו. מרים סבתה האשימה את עצמה שנים למה לא שאלה את השכנים, למה לא בדקה… נדמה לה שאילו הייתה שואלת בזמן, הבן, הכלה, שכה אהבה אותה ממש כמו בת, והבעל כולם היו היום בחיים. דלית חזרה ואמרה לה שאין לה אשם, אבל סבתה לא רצתה לשמוע.

מרים, שלקחה אחריות על הנכדה, דחקה את הכאב שלה עמוק פנימה כי הבינה כי לנכדה דרושה חיים, ושמחה, ואושר. רק כשהייתה הולכת לבקר את יקיריה בבית העלמין, הרשתה לעצמה להוציא את הכאב, ורק אז בכתה עליהם, שוטפת הכל החוצה. היא הייתה מבטיחה בלחישה על הקברים, שתמיד תעשה הכל כדי שדלית תגדל שמחה.

והיא הצליחה לתת לנכדה בית חם, השכלה טובה, חיתנה אותה, ואפילו זכתה לראות את נינתה, ליה, לפני שמחלתה לקחה אותה לשם, אל הקרובים. דלית נשארה בודדה ממש, בלי משפחה אחרת.

רק כעבור שנים הבינה כמה צדקה סבתא מרים טוב הבית חשוב. אבל יש גם יוצאים מן הכלל…

הסיבה העיקרית לריב ביניהם, אם כבר הייתה, הייתה אמא של גדי זהבה.

זהבה הייתה מאמהות מהזן שכותבים עליו עם ‘מ’ גדולה. הייתה אומרת תמיד: “הדעה שלי היא יחידה ונכונה.” גדי, ילדה השישי והיחיד שנולד לה אחרי קשיים רבים, היה אהוב עליה בכל ליבה. היא נתנה את כל רגשיה לבנה האחד. גדי אהב את אמו, אולי לכן התקשה לגמרי להתנגד לה, גם ניסה, כמו אבא שלו, שניהם היו משלימים עם גורלם ופשוט מחכים שיעבור, עושים מה שרוצים בעצמם.

כשיצא עם דלית, גדי ניסה לדחות ככל שיכול את המפגש עם ההורים, כי ידע לאן זה מוביל. לסבתא של דלית הוא דווקא הכיר אותה מיד. היא כעסה, אמרה בקנאות:

אתה מסתיר אותי? אני לא שווה שתכיר לי את ההורים שלך? גדי, מה זה אומר? לסבתא אתה מדבר על חתונה ועתיד, ואני בכלל לא פגשתי את המשפחה שלך

גדי נאנח וחיבק אותה:

אני פשוט פוחד, שתחליטי לוותר עלי…

טיפשון! אני מתחתנת איתך, לא עם המשפחה שלך!

אם רק ידעה לאן זה יוביל…

זהבה הביטה בה בעיניים קרות, ושאלה:

את, מי היו ההורים שלך?

אמא שלי לימדה באוניברסיטה, אבא היה רופא, אבל אני בקושי זוכרת אותם, הם נהרגו כשאני הייתי בת חמש, וסבתא גידלה אותי.

עכשיו הבנתי!

מאותו רגע לא אמרה עוד מילה. כשדלית ובעלה התחתנו, גם היא עברה למדיניות של להנהן ולשתוק, אבל זה לא עזר הרבה. היא ראתה את התסכול של גדי, את המאמץ לגרום לשלום, ניסתה בעצמה להשכין שקט, עד שנמאס לה, וביקשה די עם הביקורים אצל ההורים, די למינימום. גדי רק חיבק אותה ואמר:

סליחה!

הכל החמיר אחרי מות אבא של גדי, שחלה ומת מהר חודש אחד של סרטן ותו לא. זהבה מיד אמרה לבנה: עכשיו אתה אחראי עלי. גדי קלט זהו. מעכשיו, רוב הערבים היה אצל אמא שלו, חוזר הביתה רק בלילות. וככה זה נמשך, עד שליה, בתם בת ה-3, התחילה לגלות סימני מחאה מתרחקת מאבא, נעלבת.

היא מתגעגעת אליך, גדי, ורואה אותך רק בסופ”ש. דלית ניסתה להסביר שזה לא הוגן. הילדה צריכה אבא. וגם אני, היא חיבקה אותו אני מתגעגעת…

היה פיצוץ, סצנה גדולה, אבל גדי ניצח רק פעמיים בשבוע אצל אמא. עם הזמן, זהבה התרצתה, או עשתה את עצמה.

פעם בגן ביקשו מליה לצייר את המשפחה שלה, כדמויות מהאגדות. מה שלא הספיקו בגן סיימו בבית. לילה, ליה מציירת בריכוז, לשונה בחוץ מרוב מאמץ. כשדלית סיימה לשטוף כלים וקפצה לראות, כמעט התעלפה:

גדי, בוא מהר הולכת להיות סערה!

גדי ראה את הציור וקרס על הספה מצחוק. ליה נעלבה כל כך השתדלה, למה הם צוחקים? בציור: אבא גיבור על. אמא נסיכה. סבא אלון עתיק, סבתא רבא רימון פורח מזהב, וסבתא זהבה… הרי תפלצת בת שלושה ראשים! הרי לקח הכי הרבה זמן לצייר את הראשים, לא פלא שהצהוב נשבר בדיוק כשניסתה לצייר שם אש… הרי לא היה פה שום דבר מצחיק. אבל משהו בכל זאת הצחיק את ההורים.

ליה לא אהבה את סבתא זהבה. כשבאה לפעמים, רק בחגים, ליה הייתה רוצה לגרש אותה ולנעול את הדלת. לא הבינה מה קורה בין הגדולים, רק ידע באינסטינקטים שילדה לא טועה משהו בסבתא הזהובה לא אוהב את אמא. לא מזלזלת, לא צועקת אבל אמא עצובה, בוכה. ואיך לעזור? פעם אפילו ניסתה לדחוף אותה החוצה, אבל אבא הרים אותה מיד:

הבת שלך לגמרי חסרת נימוס, גדי! צווחה זהבה. מאז בקושי באה לבקר, ואבא החליט ככה עדיף. לפעמים ביקרו אותה שם. ליה גדלה והבינה יותר, והנוקשות של סבתא הלחיצה אותה, אבל באמת הבינה את זהבה רק אחרי גדי מת.

המוות של גדי היה פתאומי, במקום העבודה, אף אחד לא הבין מה קרה, לא הספיקו אף להזעיק אמבולנס. התקף לב בגיל ארבעים וארבע.

דלית הייתה בעבודה, בחנות תכשיטים, כשקיבלה את ההודעה. הטלפון נפל לה מהיד, היא איבדה הכרה, נפלה על הויטרינה ונפצעה. הכינו לה כוס תה, ניקו לה את השיער מזכוכיות…

העולם עצר. דלית לא הצליחה לאסוף את עצמה. חבריו של גדי דאגו לכל, הבית היה מסודר, ליה אכלה, כוס של תה הופיעה תמיד לידה.

ואז, שבועיים אחרי ההלוויה, דלית חלמה חלום.

סבתא! כמה התגעגעתי! ניסתה לחבק את מרים, אבל היא הסירה אותה בנזיפה.

מה את עושה?

מה, סבתא?

איפה ליה?

היא ישנה

קומי! עדיין לא מרשה לגעת בה, מושכת אותה לחדר של ליה. ישנה? מרים מצביעה על הילדה שעוטפת את הראש בשמיכה, בוכה בשקט. תתעוררי!

דלית מתעוררת. נדמה לה שהיא עדיין חולמת, כי הבכי של ליה נשמע חי מאוד. רק אחרי דקה קולטת שזה לא חלום. מזנקת לחדר של הבת:

מתוקה שלי, אל תבכי! היא נשכבת לידה, מחבקת אותה. אני איתך! תמיד איתך!

ליה מחבקת אותה חזק.

“תודה, סבתא… איך שכחתי? היית איתי תמיד, לא עזבת… אני אתקן הכל…”

בבוקר קמה בשקט, והתחילה לטגן לליה לביבות מתוקות עם ניחוח וניל שהציף את כל הבית. ליה הקטנה התעטפה בשמיכה, באה למטבח.

אמא?

בוקר טוב! דלית חייכה, וליה ראתה שלא על פניה הבעת האבל שענדה כל הזמן. תתארגני, אקח אותך לבית הספר.

הגיע הזמן?

דלית כיבתה את האש וחיבקה אותה: כן, מתוקה. אבא בטח לא היה רוצה שנשב בפינה ונבכה כל היום. הוא רצה שתהיי שמחה, שתשמחי, שיהיו לך חיים טובים. ואותי הוא אהב… ואותך. חייבות להמשיך. קדימה!

לאט, בזהירות, התחילו לבנות לעצמן חיים חדשים. דלית חזרה לעבוד, ליה בבית הספר, והתחילה לעזור יותר בבית. בערבים, דלית ראתה תמיד שבת הכינה ארוחה פשוטה או ניקתה.

כעבור כמה חודשים, לזכר יום קבלת תעודת הזהות, קנו עוגה.

תראה, אבא, אני ממש גדולה! נופפה ליה בת”ז מול התמונה של גדי שבסלון. בטח עכשיו היית תופס לי את הצמה, אומר שאני עדיין קטנה…

דלית רק חיבקה אותה בחוזקה.

שבוע לאחר מכן, בערב, הופיעה זהבה.

ערב טוב, דלית. צריך לדבר.

הן לא ראו זו את זו מהלוויה. אז, זהבה לחשה לה: זו אשמתך! בלעדייך הוא היה חי! רק לקחת לדעת, לקחת ולקחת… זאת הסיבה שהוא נשרף… אשמתך!

דלית עמדה להתעלף. דניאל, חברו של גדי, משך אותה החוצה: אל תקשיבי! זה פשוט הגורל, ככה זה. גדי אהב אתכם, אין אשמה.

הוציא אותה לספסל מול בית הכנסת, שם טיילה, מחכה שהכל ייגמר. כשזהבה חלפה על פניה, זרקה מילה קשה, ולא טרחה לשמור על רגשותיה של ליה שישבה לידה באותו רגע.

ועכשיו, זהבה יושבת מולה, נראית עייפה, עם עיניים שקועות, פנים לבנות, ידיים רועדות.

תרצי תה?

לא! באתי לקבוע מה עושים עם הבית?

דלית כמעט מתעלפת.

מה זאת אומרת?

את הבית בנו דלית וגדי במשך שנים. דלית, הריונית, פיקחה בלהט על כל פרט. גדי היה צוחק: איתך אף קבלן לא ימעל! נכנסנו תוך חודש!

היום המיוחד ההוא חקוק בזיכרונה עד שנייה. זה היה הקן שלה, החמים. דלית, הווילונות האלה בדיוק כמו הקודמים! לא, אמרה בתוקף, זה לא אותו גוון!

ועכשיו? עכשיו רוצים לגרש אותה מזה?

אני לא אתן!! אמרה זהבה בקול. את חייבת למכור. אני דורשת את חלקי בירושה.

איזו ירושה?

זו שמגיעה לי על פי חוק. את תתני לי כל שקל.

הן לא שמו לב שליה הופיעה בדלת.

תצאי! ליה עמדה רועדת בכניסה, אגרופים קמוצים.

מה אמרת? זהבה הרימה גבה.

תצאי, אל תחזרי אלינו לעולם!

איזה חוצפה. ידעתי שאת חסרת חינוך, אבל ככה?! ממי ירשת את זה…

מאבא! קולה של ליה רעד בבית.

לא, מאמא שלך…

אל תעיזי! לעולם אל תעליבי את אמא שלי! אתם חושבים שאני קטנה, שאיני מבינה כלום? אני מבינה הכל. קומי, תעזבי. אנחנו נדאג שלא תראי אותנו שוב.

דלית קפצה, חיבקה את ליה והוציאה אותה מהמטבח.

תודה, אהובה. עכשיו לכי אלייך, אני אסתדר נישקה לה את הרקה. לכי.

ליה הסתגרה, דלית נשמה עמוק ושבה פנים למטבח.

מה זה היה? שטיפת לך את הילדה, אני לא מאמינה!

לא שטפתי. את עשית את זה בעצמך.

זהבה רצתה להתווכח, אבל דלית קטעה אותה, בקור רוח, בפעם הראשונה העזה לדבר ממש ככה:

די. ליה צדקה. את לא רצויה אצלנו. אני אתייעץ עם עו”ד ואחזיר תשובה. תקבלי את מה שמגיע ולגמרי נסיים.

אל תצפי!

אני לא מצפה. אני פשוט אעשה. חבל לי עלייך… הוסיפה לפתע, מביטה ברחמים על האישה הזקנה. את נשארת ממש לבד…

לא עניינך! זהבה כמעט צווחה, תפסה את התיק וברחה.

ליה שמעה את הדלת, באה למטבח, מצאה את אמא ישובה, ראשה על ידיה.

אמא?

כן, מתוקה… דלית ניגבה דמעות, הביטה בבתה.

היא רצינית? נצטרך לעזוב?

עדיין לא יודעת. נראה. אבל למה את פה? יש לך עוד שני שיעורים, ולא התקשרת שאבוא.

ביטלו את מתמטיקה, ואמא של תומר לקחה אותי, לא היה טעם להודיע.

טוב… הרבה שיעורים?

עברו לדבר על היומיום, לאט התרחקו מהסערה שהביאה זהבה.

אמא, למה אנשים לא אוהבים? כועסים, שונאים?

שכבו יחד על הספה, מחובקות, מביטות כביכול בטלוויזיה.

סיבות רבות. את מתכוונת לסבתא?

כן. למה היא לא אוהבת אותך, ולא אותי…

אותי אפשר להבין. היא לא סבלה אותי מהתחלה, ולא יכולה הייתה. היא חשבה שבאתי לקחת לה את הבן.

זה נכון?

לא. רציתי משפחה. לא לקחת, לתת… אותך, קיוויתי לעוד ילדים. חשבתי שמי שיש לו ילדים, שמח בנכדים…

אבל גם אותי היא לא רצתה?

לא בדיוק. היא שמחה כשראית אותך. חכי! קמה וחזרה עם כיפה סרוגה קטנה ושמיכת תחרה סרוגה עדין. סבתא שלך עשתה את זה.

ליה הסתכלה: זה לקח המון זמן. תראי את התפירה. והסריגה הזאת… זה בחיים לא משהו שעושים אם הלב סגור. רק שרוצים לשמח. שמחים שמחכים לתינוק…

נכון, מלמלה דלית. אבל עכשיו היא מתנהגת ככה. למה? לא יודעת, ליה. אולי זה כאב, אולי טרגדיה, אולי בדידות. לפעמים אנשים נשאבים לחשיכה, כועסים על כל העולם. אל תכעסי עליה. זה רק הכאב שמדבר. עדיף קצת לרחם עליה. לנו יש אחת את השנייה. לה אין.

ליה שתקה, מהרהרת.

למחרת, דלית מתקשרת לדניאל, מבקשת עו”ד. מתברר שאין מנוס, יצטרכו למכור את הבית. כל שאר החסכונות אזלו, גם מה שהיה הושקע בבית. בערב, משוחחת עם ליה, מתחילה לחפש דירות.

אבל לליה הייתה תוכנית. בבוקר, במקום ללכת לבית ספר, נוסעת לדירה של סבתא.

מה את עושה כאן? שאלה זהבה.

ליה מושיטה לה את הכיפה והשמיכה.

מה זה? קולה של זהבה בקושי נשמע.

זה יפה. ואני יודעת שזה בשבילי.

כנסי…

בערב שבה ליה לאמא, שמוצאת אותה מחבקת:

אמא!

מה, מתוקה? ואצבעות על תקלות העכבר.

לא צריך לעבור דירה.

מה?

דיברתי עם סבתא. היא תוותר על הירושה.

דלית המומה:

מה עשית???

נסעתי אליה. אמרתי לה שיש לה בחירה אם תדרוש אני לא בקשר יותר. אם תוותר אשמח להישאר נכדה.

ומה היא ענתה?

הנה… ליה הניחה חבילה.

דלית פתחה והשתנקה:

וואו, איזו יופי!

כן! אלבש אותו למסיבת הסיום! אז זה יתאים לי בדיוק.

שמלת תחרה, דקה כפתיתי שלג. דלית נדהמה מהמלאכה.

רוצה להבין כמה זמן והשקעה יש כאן?

אני יודעת. והיא ממש סובלת, אמא. חסר לה אבא. היא בכתה, אמא…

בכתה? זהבה?

כן.

דלית לא מצאה מילים. ואז צלצל הטלפון.

שלום, זהבה.

שלום. ליה סיפרה?

הרגע.

אז את יודעת שאוותר על הבית.

תודה. וגם על השמלה. זה מקסים. יש לך ידי זהב!

אל תגזימי. מחר בשתיים אצל הנוטריון. אשלח לך כתובת. אחתום על הוויתור. ודלית…

כן?

ליה מחונכת למופת!

דלית ישבה עוד רגע במקומה, מקשיבה לצליל המתכתי. ואז קמה, ונשקה לבתה בחיבוק של העולם כולו.