אז תשמעי… אתמול, בערב גשום כזה, ישבתי בבית שלי בתל אביב. באמת, מהסוג הזה של ערבים שבהם כל מה שבא לך זה לשתות תה, להתעטף בשמיכה ולבהות החוצה. הגשם טפטף בחלון, עשה צלילים מרגיעים, ולי היה ספל תה ביד שברור שכבר מזמן התקרר. כל הדקה שם הרגישה כמו נצח, מרוב מתח.
המחשבות נדדו שוב ושוב למה שיונתן אמר לי בטלפון הבוקר: “צריכים לדבר”. בדיוק הביטוי הזה שממנו לא יוצא שום דבר טוב. נורא רציתי לשכנע את עצמי שזה אולי על העבודה שלו, אולי הוא רוצה להציע לנסוע איתי לגליל סוף סוף? אבל הבטן – הרי הבטן יודעת. הבנתי בדיוק על מה מדובר.
כשהוא סוף סוף נכנס הביתה – כבר מהשנייה הראשונה היה אפשר להרגיש שזה לא זה. הפנים כבויות כאלה; הוא אפילו לא הצליח להסתכל לי בעיניים. הוריד את המעיל שלו, זרק אותו ככה באדישות על הספסל בכניסה והתיישב לשולחן. דממה ממש שניהלה את החדר.
אני זוכרת, פעם, לפני ארבע שנים כשהתחלנו לצאת – איך הוא כל ערב היה קופץ הביתה, מסתער עליי בחיבוק, נותן לי נשיקה בראש, וקם ישר לשאול איך היה לי היום בעבודה. ימים של תכנונים: חופשות, כיוונים לעתיד, איזה צבע וילונות לסלון בדיוק ייצא יותר יפה… הוא היה מכין לי תה בבוקר, ואני בתמורה עושה לו מאפינס אוכמניות, כי הוא עף על זה. אפילו הכלב שדיברנו עליו – היינו קוראים לו “בוזי”, לברדור שמנמן כזה. היו צחוקים, היה תכלס כיף.
ועכשיו? הוא ישב שמוט כתפיים, כולו זר לי. אני מרגישת את הלחץ בפנים כבר גואה – ורק מה שאני רוצה זה שיגיד משהו, מה שזה לא יהיה. די כבר!
“נו?” זרקתי, שמתי את הספל חזק כזה על השולחן, אפילו לא שמתי לב שנשמע יותר מדי קול. “די, תדבר כבר, אתה מפחיד אותי!”
יונתן שיחרר נשימה עמוקה, התעכב רגע, כאילו מנסה לאסוף אומץ. הביט החוצה על השלוליות ואז סובב אליי:
“אני כבר לא אוהב אותך, נועה.”
עצרתי. כאילו מישהו סגר עליי את החזה. חיפשתי בעיניים שלו תשובה, אבל הוא הסתכל דווקא על תמונה שלנו מהשנה שעברה באילת, על המדף. שנינו מחייכים, נראים מאוהבים עד הגג. “למה?” הצלחתי בקושי להוציא.
הוא לקח את הפנים ביד, כאילו מוחק עייפות של חודשים. “אני מנסה, נועה. ניסיתי להבין מה קורה לי. אבל הנה, זה המצב. אני לא מתרגש כבר לראות אותך כל יום, כבר לא אכפת לי לדבר, לצחוק יחד… אני – את נהיית לי זרה.”
נשימתי נקטעה, נהיה לי קשה לשבת. אבל לא בכיתי. שאלתי בקול מנותק כזה, “אבל מתי הבנת?”
“אין רגע אחד,” ענה בטון עייף, חצי מיואש. “אבל עכשיו אני בטוח. זה לא ילך בינינו יותר.”
אני מחזיקה חזק בשולחן, רק כדי לא ליפול. העבר עובר לי בראש כמו שידור חוזר של סרט ישן: איך בחורף ישבנו מול תנור, אני עם קפה והוא עם ספר, איך היינו הולכים כל שבת לסינמטק, אוכלים פופקורן, אפילו על סרטים גרועים. כל הזיכרונות נהיים צבעוניים-אפורים כאלה.
“ולמה חיכית עד עכשיו?” שאלתי בשקט. הוא השפיל מבט. “לא רציתי לפגוע, פשוט. אבל אני לא יכול לשקר יותר.”
ניסיתי ללכת עם השיחה עוד שלב: “פגשת מישהי אחרת?” – חיפשתי אם זה יהיה כואב יותר או פחות.
“לא,” הוא ענה חותך. “זה לא זה. פשוט הכל התפוגג לי.”
אז זה בטח אני, אני לא מספיק טובה… הלכתי לחלון, העמדתי פנים שאני מתעניינת במה שקורה למטה ברחוב, לא רציתי שיראה כמה אני נשברת.
“אז תודה. באמת. לפחות אמרת אמת. זה כואב, אבל עדיף ככה.”
הוא רק אמר סליחה חרישית באמת. “צאי. פשוט תלך,” לחשתי, נשמעת הרבה יותר חזקה ממה שהרגשתי.
כשעזב, היה שקט בבית, מהסוג שמציק לאוזניים. לקחתי את כל הדברים שלו – החולצות, הספרים שבחרנו יחד, התמונות שלנו מחו”ל – ושמתי הכל במזוודה. סגרתי פרק.
שעתיים אחרי זה, פתאום ישבתי וצחקתי. צחוק כזה, לא ברור. חצי צחוק, חצי בכי, הכול בבת אחת. זה היה כמו שחרור אחרי לילה קשה במיוחד.
למחרת לא הלכתי לעבודה. הייתי חייבת לנשום, לסדר את הראש. לקחתי את עצמי למה שאני הכי אוהבת פארק הירקון. אחרי הגשם, הכל פורח כזה, האוויר בעצם – זה משהו מיוחד. מריחים את האדמה, עצים נקיים, השמש מרצדת בשלוליות.
התיישבתי על ספסל, שלפתי את הטלפון כדי לצלם קשת ענקית שצצה מעל העצים. בדיוק אז אישה הלכה מולי, עוצרת מולי:
“נועה?” היא שואלת. “אני סימה, אמא של יונתן.”
הלב שלי שוב דפק חזק. סימה תמיד הייתה כזאת מרוחקת, כל חג ניסיתי לברך, תמיד שיחה קצרה וחייכנית מדי, אף פעם לא באמת חיבקה. פתאום היא יושבת לידי, מתחילה לדבר מזה:
“הייתה לי תחושת בטן שאני צריכה להגיד לך משהו. מעולם לא הייתי נגדך. כל מה שיונתן סיפר לך, שהוא נשאר כי לא הייתי בעד – זה לא נכון. הוא… הוא פשוט נתקע, לא ידע איך לפתור את עצמו. הוא חיכה להזדמנות לברוח לחו”ל, את פשוט היית נוחה לו בינתיים. אם רק היית שומעת אותי אז…”
הרגשתי מטולטלת. ארבע שנים חייתי עם מישהו שתכנן לעזוב? כל הנסיעות שלו, שיחות עבודה מסתוריות באמת בכלל לא היו תמימות… כאילו כל החלקים נפלו למקום. מצד שני, זה רק גברר את האכזבה.
“למה את מספרת לי את זה עכשיו?” שאלתי בקול חלש.
“כי מגיעה לך לדעת. כי אני מצטערת שאת היית שם באמצע. קיוויתי, אני מודה, שהוא יבחר בך באמת… אבל כנראה טעיתי.”
בחיים לא ציפיתי לשמוע את זה. אבל הרגשתי משוחררת. לא שלי הייתה בעיה זה הוא.
“מה תעשי עכשיו?” שאלה כעבור דקה.
לקחתי נשימה, נתתי לשמש ללטף לי את הפנים, ופתאום הכל נהיה פשוט: “אני הולכת לחיות. ככה, פשוט. שלי. כמו שאני בוחרת.”
ישבנו שם עוד קצת דיברנו על ספרים, על מי יותר אוהבת שוקו חם עם קינמון (אני, ברור), ואפילו גילינו שאנחנו צוחקות מאותם שטויות. פתאום, ההרגשה שלי כלפיה השתחררה, נהיה יותר נעים.
כשנפרדנו, הייתי קלילה יותר. לא נסגרה תיבת הכאב, אבל פתאום לא הייתה כבדה כל כך.
בדרך חזרה, הכל נראה אחרת: שמש זורחת בין העננים, פרחי בר על המדרכה, ילדים צוחקים. פעם ראשונה שממש הסתכלתי על העיר שלי על תל אביב והרגשתי בית.
הגעתי הביתה, פתחתי חלון לרווחה, נתתי לרוח להרים את הווילונות. הוצאתי מהמדף את התמונה שלנו מהים ראיתי אותנו שם והבנתי: לא הכל היה מזויף, אבל אולי החלק הכי כן זה שלא הרשיתי לעצמי להתקדם.
שמתי את התמונה במגירה, לא לקרוע פשוט לשים רגע בצד. לקחתי מחברת, פתחתי עמוד חדש והתחלתי לכתוב רשימה קטנה:
1. להתחיל חוג ציור באקריליק, הגיע הזמן.
2. סופ”ש בחיפה תערוכות וים.
3. ללמוד להכין קפה הפוך מושלם, עם קצף עבה.
4. לפגוש את מיקה, אנחנו לא התראינו מלא זמן.
5. לקנות לעצמי נעלי סניקרס חדשות כאלו שמתאימות לכל מקום.
ככל שכתתי, נהיה לי יותר טוב. כל שורה עוד משב רוח של חופש. להיות פשוט אני, בלי להתנצל.
בערב עשיתי לעצמי סלט עוף חם וגבינות פטה, שמתי מוזיקה מהפייליסט הישן של שנינו, כזה שקצת נטשתי בתקופה האחרונה מחשש שיזכיר לי רגעים זוגיים. אבל עכשיו רקדתי בסלון, לבד, בחיוך, ולרגע הרגשתי איך הכל יורד לי מהלב. קצב חדש, בלי לחכות שמישהו ייתן לי יד. רק אני.
למחרת התעוררתי מוקדם, פתחתי יומן לראות מה לעשות עם היומיים החופשיים שנשארו לי. די! לא אשכב במיטה בתקווה שמשהו ישתנה אני לא מסכימה להיות שבויה של עצבות.
החלטתי: הרמתי טלפון למיקה. שנים שהיא לצדי, אבל איכשהו יונתן תמיד דאג “להזיז” את הפגישות. הפעם לא הייתה שום מניעה.
“מיקה, באלך קפה של בוקר? יש לי ים תובנות לשפוך עלייך,” ציחקתי.
“יאללה! עוד שעה באה לארומה בנחמני, את עליי,” היא ממש שמחה.
התארגנתי, הסתכלתי על עצמי במראה והרגשתי שזו אני. סוף סוף אני. לשבת בקפה, לשתות קפה אמיתי לא כי מישהו רוצה, להרגיש שאני לא צריכה מדד של אחר.
סיפרתי למיקה הכל על הפרידה, על הסודות, על היום בפארק עם אמא שלו והרגשתי הקלה מטורפת. היא שמעה, תמכה, ואז צחקה: “סוף סוף את מחזירה לעצמך את נועה! כל כך התגעגעתי אליה!”
דיברנו שעות, כמו פעם באוניברסיטה. תכננו יחד טיול להרי ירושלים, דיברנו על חוגי ציור, ובאמת הסתכלתי עליה ואמרתי: “איזה מזל שיש חברות.”
חזרתי הביתה ברגל, הרגשתי את תל אביב מחבקת אותי חנויות פתוחות, פנסים דולקים, ריח גפן בערב. פרסתי מפה צבעונית ישנה לשולחן, סדרתי תפוחים בקערה, והסתכלתי. זה הבית שלי, החיים שלי, הזמן שלי. אני. ולא אכפת לי יותר מכלום.
העיר המשיכה לזרוח גם בערב, ואני שם, ליד החלון, נושמת עמוק, ומבינה נכון, כאב. נכון, הייתה תקופה קשה. אבל הנה, אני שוב חיה. פשוט חיה.
