להיות מאושרת זו חובה
אביה של עינת עזב את הבית לטובת אישה אחרת כשעינת הייתה בת ארבע בלבד. הוא הלך ממש אחרי ראש השנה, עמד על סף הדלת, אמר לה בשקט “סלחי לי”, וסגר אחריו את הדלת.
אמא שלה קיבלה את המהלך בשקט, כמעט כמו אם מדובר בגזירה מוכרחת. במשפחה שלה אף אישה לא הצליחה לבנות קשר שמתמשך. ובכל זאת, אחרי שבועיים, בלילה, שתתה את כל הכדורים שמצאה בבית ותרדמה שקטה עטפה אותה לנצח.
בבוקר ניסתה עינת להעיר את אמא זמן רב ובקול רם. אחר כך איכשהו אכלה משהו ממה שנשאר במקרר, ושוב הלכה להעיר אותה. כשהתעייפה, נשכבה לידה, מחבקת אותה.
יום חורפי בינואר נגמר מהר, וכשנפקחו עיניה של עינת כבר התחיל להחשיך. קמה מקור, משכה חזק יותר את השמיכה סביבה והתקרבה עוד יותר אל אמא אבל רק נעשתה קרה יותר. אז פתאום הרגישה את הקור חודר והבינה הקור הזה יוצא מאמא. דמעות בוערות צרבו לה את הלחיים.
הדלת נפתחה ברעש. עינת רצה לשם במהירות. זו הייתה תמר, אחותה הצעירה של אמא.
“עינתי, הנה את פה. איפה אמא? כל היום אני מתקשרת, ולא עונה לי. כבר דאגתי!”
עינת, בעיניים ענקיות ודומעות, אחזה בחוזקה במעיל של תמר, גררה אותה וניסתה להצביע בהתרגשות לעבר החדר. היא ניסתה לצעוק, אבל הקול לא יצא: הפה שלה היה פתוח, פניה התעוותו, הדמעות והנזלת זרמו, אבל קול לא נשמע.
תמר לא הביאה ילדים לעולם, ובעלה עזב אותה אחרי חמש שנות נישואין. היא אהבה את עינת מכל ליבה, ממש כאילו הייתה בתה. אז כשהטרגדיה התרחשה, תמר מיד טיפלה בכל מה שצריך, ואימצה את עינת רשמית. היא עטפה את הילדה בתשומת לב אין־סופית, אבל שלוש שנים של טיפולים ושיקום לא הצליחו להחזיר לעינת את קולה.
החורף הזה הביא איתו קור עז בסביבות ט”ו בשבט, עם שלג אמיתי שמכסה את תל אביב. עינת וחברותיה גלשו על מזחלות בגינת שרונה, בנו משפחת אישִי שלג שלמה, התגוללו בערמות שלג וציירו “מלאכים” בשלג.
“מספיק, הגיע הזמן הביתה כבר”, הצהירה תמר. “הבגדים שלך כבר עומדים כמו פסל, והכפפות שלך הפכו לקרח! בואי, נעבור בטיב טעם רגע לקנות חלב ואטריות”.
אנשים נכנסו ויצאו, הדלתות נפתחו ונסגרו, ובצד ימין של הכניסה לחנות ישב חתול גינגי, עיניו חכמות, מביט סביב בנונשלנטיות, כאילו כלום לא מטריד אותו, רק מדי פעם הניע את כפותיו מהקור. עינת התקרבה והתכופפה אליו. סימנה לתמר שתיכנס בעצמה לחנות.
“טוב, אני תיכף חוזרת, אל תזוזי מפה אפילו צעד!”
עינת ליטפה את החתול בעדינות. הוא התרומם קצת, גימד את גבו מהנאה והתחיל לחרחר. עינת חיבקה אותו בזהירות, לוחצת את ראשו אל לחייה. פתאום דמעות חמות החלו זולגות, והחתול ליקק אותן, מתעטש אבל לא מפסיק.
“אוי, מה את עושה? חתול רחוב, מלוכלך” תמר שלפה אותה, משכה אותה יד ביד אל הרכב. עינת ניסתה להתחמק, אבל תמר בכוח דחפה אותה למושב האחורי וישבה לידה.
החתול לצידה של המכונית, מביט בעינת ומיילל חרישית.
“אני לא יכולה לעזוב אותו, הוא שלי, ואם אני הולכת הוא ימות בלעדיי” עינת לחשה, מצמידה את פניה לזכוכית, הדמעות נמרחות.
“את דיברת עכשיו? חזר לך הקול? תגידי שוב, עינתי, תגידי!” תחננה תמר, הקול רועד.
“אני לא יכולה להשאיר אותו. אני לא רוצה שימות! הוא צריך אותי!” עינת זעקה בתשוקה.
תמר פרצה מהר מהמכונית, חטפה את החתול, והתיישבה לטעמה של עינת מאחור. החתול נצמד בחוזקה, לא מש ממנה. כשראה את עינת, קפץ אליה והתכרבל על ברכיה.
“רוצה את החתול הזה? יהיה לך. תגידי – הייתי מוצאת לך כבר עשר כאלה, אם רק היית מבקשת” חייכה תמר כמו שלא חייכה כבר שנים.
