אני תמיד אהיה לצדך
רק אל תתחיל עם זה שוב! כבר דיברנו על זה מיליון פעמים! למה צריך שוב לפתוח את הנושא הזה? ענת עייפה בידה וחזרה אל הכיריים.
היום הזה לא החל באורח משמח. הכל התחיל בחמש בבוקר, כשנועם נכנס אליי לחדר השינה ונגע בכתפי.
אמא! כואב לי הגרון!
עוד לא הספקתי להתעורר ממש, שמתי שפתיים על מצחו, ונמוג לי כל שארית השינה.
כן, חום יש לך, מתוק שלי. בוא, נלך! הרמתי אותו בזרועותיי, יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת היטב. פשוט לא היה לי כוח לשמוע שוב מאורי כמה לא ישן.
מדדתי לנועם חום, נתתי לו סירופ להורדת חום, החזרתי אותו למיטה והבנתי שעדיף כבר לא לנסות לישון. עדיף לחכות עד שהמרפאה תיפתח ולהתקשר לרופא הבוקר. וידאתי שנועם נרדם, נכנסתי למטבח, הכנתי לעצמי קפה ונעמדתי ליד החלון.
החורף השנה היה מפתיע במיוחד בפריחתו. החצר שלנו הייתה מכוסה שוב בשמיכה עבה של שלג ירושלמי שירד כל הלילה. רוב השטח נותר לבן, רק פה ושם היו עקבות קטנים של אנשים שמיהרו לעבודה. פתאום קלטתי זזות מהצד השני של החלון, סובבתי ראש ופרצתי בצחוק קצר החתול של השכנה, דודה טובה, קפץ בחצר, נעלם כמעט לגמרי בתוך תלולית ומיד צץ מחדש. מי יוצא בגשם כזה? אבל כנראה שלהיילה, השובבה, כל חגיגת השלג לא הפריעה בכלל. היא סירבה בכל תוקף לעשות את צרכיה בבית, ודודה טובה תמיד נאלצה להוציא אותה לפי דרישה, ואם לא הייתה מספיקה שמעו את היללות שלה בכל הבניין. ובכל זאת, למען האמת, הילדה הזאת לא עשתה מעולם שטויות בבית.
רק אתמול, כשירדתי לגן להביא את נועם, ראיתי את היללה מהלכת אל הדלת, מהמהמת לעצמה.
יאללה, תלכי! מתעצבנת עליי שאת בכלל לא הבוסית. שלום, ענת! תראי מה זה, השתלטה לי על הבית! כנראה שהייעוד שלי הוא לגדל זכרים “רציניים”…
שלום, דודה טובה! יש לך כמעט גבר בית.
לגמרי. תחפשי עוד כזה כנראה הגורל שלי, לגדל “גברים” אחראים.
חייכתי, הנהנתי והמשכתי באדישות. לא היה לי מה להגיב. הבן של דודה טובה, שלו, באמת היה רציני, חכם, פלפל, אבל כמעט אף אחד לא הבחין בזה עבור רוב האנשים הוא היה בחור רזה ומשקפופר, שלא “נספר”. אני הייתי איתו מי שזוכרת את עצמי שלו תמיד היה שם, תמיד תמך בי, במין תמימות של ילדים, ובעיקר כשהלכה לעולמה אמא שלי.
אמא שלי, שולה, נדרסה במעבר חצייה. היא עברה לפי כל הכללים, אבל זה לא עזר לה. הכי נורא בשבילי היה, שנשבר אצלי הביטחון הזה הרי לימדו אותי תמיד שאם את מתנהגת נכון לא יקרה לך כלום.
לי ולשלו היו אז עשר שנים, ולא ידעתי בכלל מה זאת פרידה אמתית. שתקתי, רק בכיתי, עניתי בשלילה לכל ניסיון נחמה והסתגרתי. נשארתי לבד, שקעתי בעצמי ונרדמתי בכל פינה. הפסיכולוגית שאבא לקח אותי אליה, נבהלה ואמרה שחייבים לטפל הלחץ הנפשי פוגע בבריאותי.
מי שהציל אותי היה שלו שאיבד את אביו שנתיים קודם, כנראה הבין יותר ממבוגרים מה עובר עלי. בסוג של שליחות הוא פשוט גר אצלנו. דודה טובה לא התנגדה; היא ריחמה עליי, כמו כל השכנים. כולם ניסו לעזור, שלחו אוכל, באו לשמור עליי כשאבא היה צריך לצאת. מעולם לא שמענו מדודה טובה מילה רעה כששלו חזר מאוחר אחרי שהיה יום שלם איתי, עוזר לי עם שיעורים, מקריא לי סיפורים, מתחנן שנשחק, לוקח אותי לחוגי מחול והתעמלות החלום של אמא כדי שאהיה חזקה, בריאה ותהיה לי גמישות… לאט לאט, הדאגה של הילד הקטן והרציני הזה הפשירה לי את הלב. וכשמצאנו חתולה קטנה ברחוב, ממש פקוחה עיניים אבל רזה, ולקחנו אותה לדודה טובה, זה היה הרגע שבו דיברתי לראשונה מאז האסון וביקשתי חלב כדי להאכיל אותה. דודה טובה נתנה לי בקבוק חם ולחשה בשקט “ברוך הבא השפיות…”.
החתולה נשארה אצל שלו מסתבר שלאבא שלי, דב, התברר שיש אלרגיה.
שלו המשיך להיות איתי, תמיד. התרגלתי לזה, הרגשתי שהוא חלק בלתי נפרד ממני. לשנינו היינו ילדים יחידים, ומצאנו אחד בשני את החיבור שכה חסר לנו תמיכה, ידידות ואחווה, משהו שלא מוצאים גם ברוב האחים.
לא היה צריך מילים הייתי מתחילה משפט, שלו היה מסיים. המבוגרים הופתעו מהקשר הזה, אבל חיבקו אותו למען שני ילדים שאיבדו הורה בגיל כה צעיר.
רק לקראת סוף התיכון התחילו בעיות. פתאום הפכתי לנערה נאה, חכמה, נוצצת, עם מחזרים בלי סוף. שלו שתק והסתכל, ידע שאני לא באמת מתלהבת. עד שמופיע אורי. הכרתי אותו כשהחלקתי על המדרגות של מתנ”ס המחול.
את בסדר? תני, אעזור! בחור גבוה נחמד הושיט לי יד. המדרגות כמו קרח! הכול בסדר?
הסתכלתי עליו ונחנקתי. תמיד אמרתי שאין דבר כזה אהבה ממבט ראשון, אלא רק שטות רומנטית, ועכשיו פתאום חטפתי את זה נפלתי חזק.
הלכתי על זה, שלו! אין, הוא
הוא מה? שלו חייך חיוך עגמומי.
אין איך להסביר הוא מושלם! אתה אמור לשמוח בשבילי!
בשבילך ברור! שמח בשבילך שלו חייך מאולץ ויצא, משאיר אותי עם המחשבות שלי.
לא שמתי על זה לב ממש, הראש שלי היה באורי. היינו יחד שלוש שנים לפני שהחלטנו שאנחנו מספיק גדולים. סיפרתי להורים שלנו, נרשמנו לרבנות.
חבל שחייבת “שושבינה”. למה אסור “שושבין”? הסתובבתי עם שמלת כלה במדידות.
שלו, שהסיע אותי לסטודיו, ישב וחיכה. כבר הספיק למשול בעצמו אחרי שתופרת נכנסה ואמרה:
אסור לחתן לראות את הכלה!
הוא לא החתן צחקתי. הוא חבר שלי.
כזה חבר מעניין…
מה הבעיה? התערב שלו. אסור לידידות? ענת, צריך לטפל בעוגה, אז תזדרזי. יש לי עבודה.
שניה! מיהרתי להחליף שמלה, כשלו שקע על הספה שבעמדת ההמתנה.
אחר כך, כשהסתכלתי לאחור על החתונה המהירה שלנו, והשנים הראשונות שאלתי את עצמי, איך לא ראיתי באורי כבר אז הכול? חייתי בעולם שבו תמיד היה לי “אביר”, הייתי בטוחה שתמיד אקבל תמיכה ואהבה. אבל מסתבר שיש סוגי אבירים שונים מאוד.
הסימנים החלו כשחטפתי דלקת גרון חמורה חצי שנה אחרי החתונה, ניסיתי להמשיך לתפקד, להוכיח שאני אשת חיל, ובסוף החמרתי את המצב. כשיצא שאצטרך בדיקות שעולות כסף, אורי התרגז:
די! שמתי כסף בצד לחופשה! מספיק עם הבדיקות, את לא זקנה! סתם גונבים מאיתנו!
הקשבתי לו המומה.
זה ברצינות?
בהחלט!
אורי… נשנקתי, בדיוק כמו בילדות. חופשה חשובה לך יותר מהבריאות שלי?
הכל בסדר, די להילחץ! ניסע, נטען כוחות יעבור לך!
הבדיקות שילם אבא, בלי מילה על אורי, רק חשב בשקט.
שנה שלמה לקח עד שהחלים חלקית, כמה מטופלים. כשהבנתי שאני בהריון, ישר הוגדרתי “בסיכון” מבחינת הרופאה.
תקשיבי לי אמרה. זו החלטה חשובה. הריון הוא עומס, כרגע מודעת, אבל הלא נודע?…
אני אלד! קבעתי. אין שאלה.
אוקי, נילחם יחד.
וכך עשינו. שלושת החודשים האחרונים הייתי באשפוז, נועם נולד בריא, אבל עליתי על זה שרק שניים יודעים מה באמת עובר עליי אבא שלי ושלו.
אותה תקופה הבנתי שבעלי, אורי, חי במעגל משלו אני כמעט לא חלק מזה. כשהתקשרתי מהמחלקה לספר שנולד נועם, הוא יצא “לחגוג” עם החברה, שכח אותי והשבית את הטלפון לשלושה ימים. בהתחלה נלחצתי, שלחתי את אבא לבדוק. כשהגיע, רק חיבק אותי:
הכול בסדר, את לא צריכה להתעצבן!
אז כבר הבנתי שאין פה אגדות, אני לא הנסיכה שאמורה להיות. רק בגלל התגובה המדהימה של אורי לנועם לא גירשתי אותו מיד אחרי השחרור.
את נועם הוא אהב באמת. קם אליו בלילה, החליף טיטולים, עשה איתו סיבובים. אבל היו רגעים שקצרו את הסבלנות שלו, ואז פתאום ביקש ממני לקחת את נועם, ופתאום שוב היה אב השנה. המוזרות הזו הלחיצה אותי איך אפשר גם לאהוב וגם לא לסבול באותו בית. אבל החיובי עדיין גבר.
הקשר בינינו נשאר כמקביליות לא נפגשים כמעט בכלל.
נועם היה חולה הרבה, העברתי ימים בין רופאות. לא רציתי להטריד את אורי, לא ידעתי איזה צד אקבל היום האדיב או הכועס. לפעמים עזר מאוד, לפעמים עשה סצנה. נהיה לי קל יותר להיות עצמאית. אבא עזר לי להשיג רישיון ודאג לנכד כשאני לומדת. אחר כך קנה לי מכונית קטנה ישנה, כדי שאוכל לשרוד לבד.
על אורי, אבא שלי ידע כבר הכול מזמן. הוא שתק, לא נתן עצות, רק חיכה שארצה להחליט יום אחד. רק פעם אחת, כשהייתי מותשת לגמרי אחרי ימים ונועם זועק בחום, חזרתי הביתה מרוקנת ונרדמתי על השטיח. כשקמתי, אבא בא ואמר:
ענת, אני לא נותן עצות, אבל שתדעי, את לא לבד. שמעת?
כן, אבא. אני יודעת. פשוט עוד לא מוכנה להגיד כלום. אורי עדיין בעלי.
הוא רק חיבק אותי שוב.
בדיוק ברגעי כאב, שלו תמיד היה שם לקנות תרופות כשנועם חולה, לסדר את הרכב, להסיע לרופאים. לא הייתה בעיה שלו לא פתר, במהירות, באחריות. ידעתי אולי אני מגזימה, סומכת עליו יותר מדי אבל פשוט אי אפשר אחרת. הוא נשאר האדם היחיד שעליו אני בוטחת בעיניים עצומות.
גם עכשיו, התבוננתי בחצר וחיכיתי ששלו יחזור מהשליחות, ואם צריך אקח אותו לעזור לנסוע לרופא כשלא תהיה פגישה. הרכב שלי שוב התקלקל, הפעם ברצינות. הכסף בקושי הספיק. אורי אמר שהוא משקיע הכול בעסק, המשכורת שלי הספיקה רק להכרחי. לשמחתי גרנו בדירה של אבא, שעבר לווילה בשרון, נהנה מהאוויר והשלווה.
הצצתי בשעון, התקשרתי למרפאה הרופאה זמינה! קבעתי ביקור.
הנחתי את הטלפון והתחלתי לארגן ארוחת בוקר. נועם היה ילד חולה לא מפונק, אהב “אוכל של מחלימים”. היום הכנתי לו לביבות, ידעתי שגם אורי אוהב.
הנה נכנס אורי, עייף.
שוב? למה הסתובבת כל הלילה?
נועם חולה, עניתי בקצרה.
ולזה צריך להטריד את כולם? בסדר, ממילא לא ישנתי. אני נכנס למקלחת, תכיני ארוחת בוקר ותהיי מהירה. מחכה לי יום ארוך.
לא הגבתי, רק התרכזתי בבישול, בעיקר בשביל נועם אבל הכנתי גם לאורי.
היית כבר עם אבא שלך?
לא.
מה את מחכה?
כבר אמרתי, זה לא עניין שלו ולא אבקש שיעביר את הדירה על שמנו.
העקשנות שלך מטריפה אותי! אני משלם והכול כמו שצריך, אבל גר כאילו מבקר! צריך לתחזק את הבית, כל הזמן יש עוד ועוד הוצאות בשבילך ובשבילו. אני מזה עובד קשה, ובקושי יצאתי לחופש, וכלום לא מספק אותך!
פתאום נדם בי החוט הדק האחרון שעדיין קישר אותי לאורי אותו חוט של זיכרונות, נשיקות ראשונות, יום החתונה והלידה. הנחתי את כף הטיגון, הסתובבתי אליו ואמרתי בשקט:
אני אומרת פעם אחת ואתה מקשיב היום תארוז ותצא מהבית. אנחנו מתגרשים, אורי. אני לא רוצה להמשיך עוד יום כמו בשלוש השנים האחרונות. זה לא עושה טוב לך ולא לי, ולנועם מגיעה משפחה שבה יוכל לאהוב את שנינו, גם אם לא מתחת לאותו גג.
אורי הביט בי רגע, ניסה להתפרץ, אבל התייאש והגיע לדלת.
תגידי, תחשבי שוב עד הערב, אולי תעשי בדק בית בראש. אני הולך להורים.
מה שתגיד. הסתובבתי והחזקתי את הדמעות.
אורי יצא, שמעתי את הדלת ונתתי לעצמי לבכות כמו שלא בכיתי מזמן, כל עוד נועם ישן. אחר כך, כשהתעורר והתחיל לגרור רגליים לכיוון המטבח, מיהרתי לנגב דמעות והוצאתי לו צלחת.
נו, אביר ההחלמה שלי, רוצה לאכול?
אין לי ממש תיאבון, אמא. גם הראש שלי קצת כואב.
אולי הלביבה תעזור לך?
ברור! נועם חייך בעיניים מבריקות. עם ריבה!
בטח!
לאחר שהרופאה הלכה והשאירה טיפול, התכוונתי לצאת לבית המרקחת. בדיוק אז דפק מישהו בדלת רק שלו לא משתמש בפעמון, זה הקוד שלנו.
שלום!
שלום! איך כאן? שלו החזיק קופסת צעצוע. ברגע קלטתי, שאינני זוכרת מתי אורי קנה לנועם משהו בכלל. כל מתנה קניתי לבד, ושלו תמיד נכנס עם משהו לילד.
נועם שוב חולה. תשב איתו כמה דקות? אני רצה לבית המרקחת.
ברור. רוצה שאעשה בשבילך סיבוב?
נתתי לו רשימה, הוא לקח ויצא.
רק יצא, והטלפון צלצל.
ענת דב?
כן.
מדברים מבית החולים תל השומר. אביך אצלנו.
מה קרה לו? היד התהדקה על הטלפון.
התקף לב. מצב לא פשוט.
אני באה.
רצתי בדירה. אבא שלי אף פעם לא התלונן על הלב. פתאום זה מכה איך בשנייה אפשר לאבד את הקרוב לך מכל.
אינסטינקטיבית חייגתי לאורי.
אורי, אבא בבית החולים. התקף לב.
אז מה? מה את רוצה שאעשה? את הרי מתגרשת ממני.
בהעלאה, ניתקתי.
שלו, שחזר בדיוק מהבית מרקחת, ראה אותי עומדת מוכנה בכניסה.
מה קרה?
אבא לבית חולים התקף לב
הבין הכל בלי מילה. רץ להביא את אמא, ודודה טובה נשארה עם נועם. אנחנו יצאנו לתל השומר.
חיכינו כל היום לדעת משהו. ישבנו שותקים. פתאום לחשתי:
שלו, תודה. תודה שאתה איתי.
אני תמיד אהיה לצדך.
אני יודעת. עכשיו אני יודעת הכול…
כעבור שעה הרופא בא, ראה אותי מנומנמת על כתף שלו. העיר אותי בעדינות.
העברנו את אביך למחלקה. הדרך לשיקום עוד ארוכה, אבל הסכנה מאחוריכם. לכו הביתה, מחר תראו אותו.
חיבקתי את שלו, בכיתי, ופתאום הרגשתי איך כל הכאב יוצא לי עם הדמעות.
