Последняя просьба
«אני כבר לא אחזור הביתה…», שאף ינון בכבדות, גופו מתפתל בכאבים. «וגם את תמרה לא אראה יותר. תכננתי להציע לה נישואין, ולא הספקתי… למה זה מגיע לי?»
– “אל תדאג כל כך,” חייכה אליו האחות, שהבינה עד כמה פניו החווירו כשפינו אותו באמבולנס. “הכל יהיה בסדר.”
– “קשה לי להאמין…” מלמל ינון, קולו שבור.
אחר כך רק שתק, עיניו מלאות אימה, בזמן שהכינו אותו לניתוח.
*****
ינון אף פעם לא אהב בתי חולים.
מהילדות צמח בו הפחד הזה שם תמיד כאבו לו, ואף אחד אפילו לא טרח להתנצל על הסבל הנפשי. פעם, כשנטלו ממנו דם, האחות אמרה לו: “אל תבכה, ינון, אתה כבר גדול, בקרוב תלך לבית הספר. מה זה הבכי הזה?”
ינון הביט בה בין הדמעות, ניסה להשתחרר, והמשיך לבכות. לא, לא התבייש. כאב לו. נעלב.
כשחזר עם אמו הביתה מהמרפאה, הבטיח שוב ושוב שלא ילך יותר לבית החולים. “עדיף למות מאשר לחזור לשם!” הצהיר בקול.
– “ינוני, למה אתה אומר כך?” ניסתה אמו להרגיע. “הרופאים רוצים לעזור לנו להיות בריאים ולחיות יותר שנים.”
– “הם רוצים? אז שיטפלו בעצמם, לא בי,” מלמל, בוחן את אצבעו הכואבת.
בקצרה, הזכרונות שלו מהמוסדות הרפואיים לא היו חיוביים. כשגדל, המשיך להתרחק מרופאים ומבתי חולים ככל שיכול.
הזמן עבר; ויום אחד, ממש במקרה, מצא את עצמו בבית חולים איכילוב עם התקף דלקת תוספתן.
הכאבים היו בלתי נסבלים, עד שתמרה, שבדיוק איתה היה אמור לצאת לארוחה במסעדה בתל אביב, התקשרה למד”א מיד.
– “לא צריך אמבולנס, יעבור לבד…” התחנן ינון.
– “מה פתאום. אתה כואב ברמות זה נראה כמו תוספתן. לי זה קרה לפני שנה,” לא נכנעה תמרה.
וכך, למרות כל פחדיו, הגיע ינון לבלינסון, לבית חולים עירוני 6.
אין צורך להסביר את האימה שהציפה אותו מול המחשבה שמנתחים יתעסקו בגופו.
ובמיוחד כשהבחין בשני סדרנים עייפים מובילים אל המסדרון מיטת גלגלים ריקה, הרהר שהכל אבוד.
«לא אחזור הביתה… ואת תמרה לא אראה שוב…»
– “אל תדאג,” חייכה שוב האחות. “הבאתך בזמן, הניתוח פשוט. רק אם היית מחכה, זה היה באמת מסוכן.”
באמת, הכל עבר בלי בעיות. סוף סוף, לראשונה מזה שנים, יצא מבית החולים, ישן לילה רצוף. הרופאים השתדלו, ולמחרת מצא עצמו בחדר לצד קשיש זר.
«עוד חסר לי עכשיו שיתחיל לספר לי את כל סיפור חייו,” חשב לעצמו.»
אבל הקשיש בירך אותו לשלום, ולא עיקב אותו עוד. רק ניסה שוב ושוב להתקשר בטלפון הישן, עד שזו התרוקנה לחלוטין. לא נשאר לו מטען, ואיש מהצוות לא מצא מתאם מתאים.
כשראה ינון דמעות זולגות מעיני האיש, הבין שהסיפור עמוק יותר. פנה אליו:
– “הכל בסדר?” שאל.
– “אני מנסה להגיע לבן שלי, אופיר. לא מדבר איתי מאז שרבנו, חצי שנה. מאז שביקש לשלוח אותי לבית אבות ולמכור את הבית המשפחתי בפתח תקווה. ואני סירבתי.”
ואז סיפר הקשיש, אהרון, איך הגיע לבית החולים בעקבות התקף לב. הניתוח נדחה, וה’זמן עושה את שלו’, לטענתו.
– “קצת שטויות. אני בעצמי נותחתי אתמול וראה אותי בסדר גמור,” ניסה ינון לעודד.
– “הלב הוא לא תוספתן, ילד,” חייך אליו אהרון. “אבל תודה… יש לי דאגה אחת. כלב קטן, שוקו, נשאר לבד. רציתי שבני, אופיר, יטפל בו כשאלך. או לפחות ידאג שימצאו לו בית טוב.”
ואהרון גולל את הסיפור איך מצא את שוקו בקצה היום הולדתו, נטוש בצד הדרך, שלולית ומיואש. ולא יכל להשאירו שם. “הרגשתי שאשתי זיכרונה לברכה שלחה לי חבר ליום ההולדת,” אמר נרגש.
לפתע, בשקט של הלילה, תקף שוב ההתקף את אהרון. ינון החש מבוהל אליו, מנסה לבדוק מה יעזור, והזקן רואה בו עזר אחרון.
– “תתקשר בבקשה לאופיר. המספר על הדף שם… אם לא יוכל לבוא, שידאג לפחות לשוקו. אלך בשלום אם אדע שהוא לא יישאר לבד.”
ינון, רועד, התקשר. הבן, עסוק וקריר, שאל מייד באיזו מחלקה בדיוק שוכן אביו. ינון, בקול בטוח בכל הניעור, ענה, ציין את קומה שלוש חדר 314.
בינתיים קרא לאחות, והכל קרה מהר רופא הלילה הגיע, משש דופק, נענע בראש, וחצי שעה לאחר מכן הופיעו הסדרנים שפגש ינון כשרק הגיע.
*****
כשאופיר הגיע לבסוף, ינון סיפר לו בכנות:
– “אביך נפטר, פשוט ממש כאן. לפחות לא סבל.”
– “תודה לאל,” הביט אופיר בקרירות. “לאף אחד מאיתנו זה לא היה קל. יש לי משפחה, עבודה… ולמי יש כוח גם לטפל בו בבית?”
– “אהרון ביקש ממך רק להבטיח שכלבו לא ייזרק,” הזכיר ינון.
– “שוקו הבעייתי ההוא? אף אחד לא צריך כלב כזה… בגללו הוא נשאר לבד.”
ינון הביט בו במבט חד, אך אופיר רק הכתיף, אסף את טלפון האב ויצא.
ינון לא הצליח להירגע באותו היום. גבר מבוגר שבעים ושמונה הלך בטרם עת, והשאיר כלב בודד שמחכה. “אופיר כנראה ימכור את הדירה בראש-העין, וישאיר את שוקו ברחוב,” הרהר.
באותו לילה חלם ינון על אהרון ושוקו, נפרדים ברחובות גשומים ומכוסי דמעות.
כששב לביתו ברמת-גן, בת זוגו זיהתה את הדאגה בפניו.
– “מה קרה, ינוני?”
– “סיפור של גבר שחלק איתי חדר היה כלב, בן אכזר, וסוף עצוב מאוד. עכשיו הראש מלא בשאלות מה יהיה על שוקו?”
– “אז בוא נלך ונחפש אותו,” הציעה תמרה.
– “באמת תסכימי לאסוף כלב הביתה?”
– “ברור, ינון. ביחד נטייל, נטפל. זה רק יוסיף לנו. הלוואי שנמצא אותו… אבל אין לי מושג היכן… רק שאת כתובת אהרון אין לי.”
– “נקבל מהאחות דף במקרה, אל תדאג. קפה טוב ושוקולד זה כל מה שצריך בשביל לשכנע מישהי בדלפק קבלה,” חייכה תמרה.
וכך, עם עזרה קטנה בחיוך ומתנה קטנה, קיבלו את כתובת הבית.
לא ארכו הדקות, בדרך לקריית אונו, הם חיפשו מסביב לגדרות הצבועות, אך שוקו לא היה שם.
מהשכנה הבינו שעוד בבן עזב אותו, ממש בליל פטירת אביו, ייתכן שזרק אותו אי שם. היא אף הראתה תמונה שוקו, כלב חמוד, מסוג פינצ’ר מעורב. “בהתחלה בכה ימים שלמים, חיכה לאהרון שיחזור… לבסוף אופיר עורר בו את הכאב, ראה כלב, ראה מטרד”, הסבירה.
שניהם הסתובבו ברחובות, שאלו אנשים, אך לשווא.
וכשהתקשרו לאופיר, נתקלו בהתעלמות אף שיחה לא נענתה.
– “נשאר רק לקוות ששוקו הגיע למשפחה טובה,” לחשה תמרה.
וכשהתגלגלו בפקק, פנו לדרך עוקפת. שם, קילומטרים הלאה, ראתה תמרה כלב קטן בצד הכביש.
– “ינוני, זה לא שוקו?”
– “מאוד דומה. נבדוק.” ענו שניהם בפה מלא תקווה.
כשקראו בשמו בעדינות, הביט הכלב באי-אמון, ואז ניגש אט-אט, נושם בריח שמעורר משהו עמוק בזכרונו. ינון התכופף אליו, שוקו נצמד אליו, עיניו נרטבו קלות סוף סוף מצא בית, אנשים שאכפת להם.
בבית, על הספה, ליטף ינון את שוקו, וליבו התמלא נחמה. תמרה חייכה במתיקות. “לפחות למישהו בעולם הזה יהיה סוף טוב,” אמרה.
לא עבר זמן רב, ינון קם, שלף את קופסת הטבעת ממגירה ישנה, והציע לתמרה להיות איתו לכל החיים שם, בין טיול הערב לכלב לנס הקטן שקרה בדרכם.
זו הייתה לא ההצעה שרצה לא במסעדה ולא בהרכב מוסיקלי אבל היה זה בדיוק הזמן הנכון.
כך נגמר הסיפור הזה, ואולי, למרות הכול, מה שנכתב בלב הוא שמנצח.
