״הבית המקולל״
הגענו! תרדי, תפרקי! הנהג עצר את המשאית ליד הגדר העקומה של הבית הישן, וכיבה את המנוע.
אני חיבקתי את עינב שלי, שנרדמה לי על הכתף. ליטפתי לה את הראש, ולחשתי בשקט:
יקרה שלי, התעוררנו. הגענו. תפתחי את העיניים.
עינב פקחה עיניים טרוטות, שפשפה אותן, והעיפה מבט אל הבית שמעבר לגדר.
– אמא, זה הבית שנהיה גרים בו עכשיו?
– כן מתוקה שלי. בואי, נתחיל לפרוק דברים ונראה מה קורה פה.
קפצתי בזהירות מהמשאית, הרמתי את עינב על הידיים. מאחורי המשאית הגיע גם גדי, הגרוש שלי, שתמיד הוציא עניינים בשקט.
– הכל בסדר?
– כן. איפה המפתחות?
– קחי, הוא הושיט לי צרור מפתחות. הניירת של הבית על השולחן בפנים, תמצאי. בשבת אבוא לקחת את עינב, כמו שקבענו.
– אין בעיה.
– אעזור לכן לפרוק, ואז יש לי עוד סידורים בעיר.
הנהנתי. בפנים עוד ליבי התהפך, אבל ידעתי שככה זה עכשיו ממשיכים קדימה. בלי דרמות, אם אפשר.
חמש שנים חיינו יחד, ואז חודש קודם, גיליתי על אישה אחרת. לא סטוץ, מערכת יחסים חדשה, כבר מתכננים עתיד…
בהתחלה הרגשתי כאילו נפלתי לעולם אחר. הכאב הסתובב בי, לא עזב. כל הביטחון בחיים עף ברגע, גם האמון בבני אדם. אם האיש הכי קרוב בגד ככה מה כבר אפשר לומר על אחרים? בעיקר כי אף פעם לא רבנו רציני, הכל היה שקט, וככה הסתרתי את הפגיעות שלי.
האכזבה שיתקה אותי. המשכתי לטפל בעינב, לעבוד, לבשל, לנסות לשים מסיכה רגועה אבל הייתי מרוקנת. לא מצליחה לחשוב צעד קדימה.
הדירה שלנו שייכת להוריו של גדי. לי נשארה רק דודה רחלה, בעיר השכנה. היא המבוגר הקרוב שלי, אבל אני כמעט ולא מצליחה להגיע אליה היא כבר בעשור התשיעי לחייה. דאגתי לה דרך שכנה טובה, שדאגה לה למצרכים ותרופות, ושילמתי על זה מדמי שכירות דירה שירשתי מהוריי. כל מה שנשאר התחלק ביני ובינה. לא פעם הצעתי לרכוש לה דירה בעיר, אבל היא סירבה.
כשהעמיד אותי גדי בפני העובדות לא חשש שסצנה תבוא. הוא הכיר אותי יודעת להתכנס בעצמי ולא לפרוק. כשלא היה לאן להסתיר, במיוחד אחרי שאנשים טובים לחשו לי מה קורה, הוא בא בערב, אחרי שעינב הלכה לישון, וקרא לי למטבח.
– אני יודע שאת יודעת. לא מתכוון להתחמק. זה קרה. יש לנו ילדה, אז בואי נחשוב איך ממשיכים שלעינב בטוח יישאר טוב. מה היא צריכה.
– אני לא יודעת… חיבקתי ספל תה, לא עזר לי להירגע.
גלים קשים עברו בי. שאלות כמו ״למה?״ ו״מה יהיה?״ התרוצצו במוח. רציתי רק לא לחשוב כלל. לא רציתי שיראה את הכאב שלי. אבל עניין הילדה, הוא צדק.
– צריך אולי להפסיק להשכיר את הדירה.
– עזבי. אני אשם כלפייך, כלפי עינב. דיברתי עם ההורים… אולי תעברי לבית של אמא שלי בעיר של דודה רחלה? לא חדש, אבל בית חזק וחמים, קרוב אלייך. אמא כבר רוצה להעביר אותו על שמך ועל שם עינב.
– מעין פיצוי כזה? גיחכתי. אבל האמת, לא היה לי הרבה מה להפסיד. ולשבת מול הזוג החדש בפארק לא התחשק לי. כל פינה מוכרת כאבה.
הסתכלתי סביב: בעיירה ההיא בית הספר טוב, קופת החולים קרובה, הכול ליד. ודודה רחלה אם צריך עזרה. עינב עוד קטנה, צריך להיות קרובה. וגדי? ספק אם יישאר בתמונה כמו פעם. העבודה אמצא שם.
נשמתי עמוק ואמרתי:
– אני מסכימה.
– מעולה. השיב ויצא.
כשהדלת נטרקה, רק אז נתתי לדמעות לצאת, בשקט, שלא להעיר את עינבי. זה לא היה בכי, זה היה כמו יללת זאב פצוע. בסוף, בתוך כל הדמעות, נותר רק ריק בור עמוק. אבל הכתובת המדויקת היתה לי בלב: חייבים למצוא משהו שימלא את הבור, או שלא אצא ממנו לעולם.
היו שבועות קשים. התמקדתי רק באריזה, לוגיסטיקה, לא הולכת לאיבוד במחשבות.
ועכשיו אני עומדת כאן, מחוץ לגדר הישנה הזו ־ ומבטי עובר על הגינה הנטושה, שיוצרת חומה. בקושי רואים את קצה הגג, או חצי מרפסת.
עינב משכה בידי:
– אמא, למה את מחכה?! בואי!
הקפנו עץ תפוח, ואז הבית התגלה. לא הרוס, רק דהוי מהזמן. בית קטן, גג רעפים אדום, מרפסת צבעונית עם חלונות ויטראז’, מוקף עצי שלכת ציור ילדותי של בית.
שלפתי מצלמה מהתיק, צילמתי פתאום הרגשתי שזה הבית שאני צריכה עכשיו. עושה חסד שם עבודה תעסיק ותמלא את המקום הריק.
עינב עמדה לידי, פה פתוח, אצבע בפה. חייכתי:
– ילדונת, תוציאי אצבע מהפה! הפתיע אותך הבית?
– אמא! איזה יפה הוא!
– מסכימה. עכשיו בואי נראה מה קורה בפנים, יחד נחליט איפה יהיה החדר שלך.
נכנסנו מבעד למרפסת. מסדרון, דלתות למטבח ולחדרים. קטנים, פשוטים, אבל משהו חמים באוויר.
– מאור! פרקתי הכול ושילמתי לסבלים. בואי, אראה לך את מערכת החימום.
גדי הדריך אותי במהירות, התנצל בלחש ונפרד.
הלכתי למטבח, הרתחתי מים, הוצאתי קופסאות אוכל לארוחת עינב. תוך כדי ניקוי השולחן, התבוננתי דרך החלון. שני חלונות רחבים לגינה.
פתאום נשמעה דפיקה חזקה על הזכוכית. עינב רעדה ואני נבהלתי. על אדן החלון ישב חתול כתום ענקי.
– סליחה אדוני, חובה להפחיד ככה? נאנחתי, עינב תסתכלי איזה חתול.
החתול הביט בי ארוכות.
– נו, נכנסת? בוא, ניתן לך משהו לאכול.
הוא ירד מהאדן, נעלם. בעוד אני מחייכת, עינב הלכה לשטוף ידיים. ואז הפתעה: כשפניתי למטבח, החתול כבר היה שם.
– איך נכנסת? הדלת סגורה.
ללא פחד. רק עיניים זהובות, ממצמצות. שלפתי מנת עוף, חתכתי, שמתי בצלחת ישנה:
– בבקשה!
הביט בעדינות, ניגש לאכול.
בדקתי את הדלת והבחנתי בפתח קטן בתחתית. הבנתי כאן הוא נכנס ויצא בזמנו החופשי.
כשחזרתי, עינב ישבה ליד החתול, מסבירה לו למה כדאי לגור אתנו. החתול הקשיב, ואני צחקתי מתוך הלב לראשונה מזה זמן רב.
– שני פילוסופים, הא?
הם סובבו ראשים בבת אחת, כאילו הם תאומים.
בדיוק דפיקה בדלת נוספת פתחתי, אוחזת בעינב מהמרפק:
– תשארי פה.
עמדה שם שכנה, חביבה, שמנונית, מיי, לבושה סוודר עבה.
– שלום, אני מרים. כולם קוראים לי דודה מרים. הבאתי לכן חלב מהעז! שתייה בריאות.
הופתעתי, אבל חייכתי, שמי נעמה. איזה כיף, תודה רבה! תיכנסי.
דודה מרים נכנסה, הניחה את החלב. עינב הציגה עצמה:
– אני עינב.
– שלום. ושאלתן על החתול? ברור, החתול הזה שלי. קוראים לו שמוליק. אם יאכל פה יותר מדי תגרשי בבית שלי גם מפטמים אותו. אחרת יתעצל ולא יתפוס עכברים.
– יש אצלך עכברים? עינב הופתעה.
– בכל בית יש, בעיקר בסתיו. לכן חתולים הם שותפים.
– אמא, אנחנו צריכות דחוף שמוליק משלנו!
צחקתי נבדוק. דודה מרים, יש לך אולי המלצה על מישהו שיכול לעזור לי? לסדר גינה, לפרוק דברים, חייבת ידיים עובדות.
– בטח! יש את יעקב, גבר גבוה גר שלוש דלתות מפה, שער ירוק. אמין, יתקן לך הכל במחיר סביר.
– תודה! רוצה לשתות תה? יש איתי אפילו עוגיות…
– למה לא, חייכה מרים.
ישבנו לקפה, והיא סיפרה על השכונה, על משפחות ואז שאלה:
– נעמה, איך הגעת לבית הזה?
– קיבלתי בירושה, חייכתי, מסתירה עצב. לא התחשק להיכנס לפרטים.
– תדעי, הבית הזה עשרים שנה היה נטוש. כל העיר יודעת בית מקולל, דייריו לא מחזיקים מעמד; או חולים, או מתגרשים, או קורה משהו נורא… בנה אותו סוחר לארוסתו, אחרי שנה נפטרה. מאז התחלפו המון דיירים אף אחד לא הצליח להחזיק פה מעמד.
ערבבתי את התה בעצלתיים.
– מעניין… נקווה שאנחנו נשבור את המזל. מה שהיה היה! אני ועינב נשים חזקות, לא נשברות כל כך בקלות, נכון מתוקה?
עברו חודשים. התחלתי להרגיש בבית. עינב נכנסה לגן ולי מצאו עבודה בסטודיו צילום בשדרות, ובקרוב צילמתי אירועים, בריתות וימי הולדת. הצילום היה לי תחביב מאז ההריון, וכעת הפכתי אותו למקצוע.
הבית והגינה השתנו בזכות יעקב, שעזר בניקיון, גיזום עצים, שיפוץ הגג והמרפסת. עינב קיבלה שפע פירות בקיץ, כל הבית התמלא חיים ושקט.
ערב ערב קפצתי לדודה רחלה עם עינב. מצבי הנפשי השתפר; לאט לאט, פסקתי לכעוס על גדי. בא לבקר את עינב לעיתים קרובות והיה לאבא טוב. גם הבנתי אין טעם לחפור בעבר.
דודה רחלה תמכה:
– עזבי, נעמה, הכאב הוא כמו ענן כבד. אם לא מפזרים, סוחבים עד שמטביע. שחררי. תשתדלי לזכור רק מה שטוב היה. תני לעינב דוגמה טובה, היא רואה הכל.
הסכמתי, אפילו התחלתי להכיר שכנים הנשים הבוגרות נכנסו, הביאו עוגות, והצעירות באו עם ילדים, חברות נהיו לעינב. דודה יוכבד, הלב הטוב של הרחוב, לימדה אותי לאפות חלה. עינב שתתה חלב רק אם קיבלה פרוסה חמה, הייתי בודקת כל פעם הקנקן היה חוזר ריק.
גם סבא ישראל, הוא עם תותים מהגינה, לימד אותי מתי ואיך לגדל.
המרפסת הפכה לאזור מפגש אחרי שהצטיידתי בכורסה ישנה, עינב ישבה עם שמוליק החתול הכתום, שהחליט שעכשיו יש לו שני בתים. הוא עשה לנו שירות כל בוקר הייתי מוצאת עכברים קטנים על המפתן מסרים ברורים לחתול מסור.
השכנה היחידה שלא הסתדרתי איתה הייתה שושי פטפטנית מקצועית, עם מבול שמועות ורכילות. ניסיתי להתחמק, אבל היא תמיד התעקשה.
– דודה מרים, איך איכפת ממנה? התלוננתי.
– תני לה לשבת עם החתול היא אלרגית. הבעיה תיפתר מעצמה, גיחכה דודה מרים.
חשבתי להביא עוד חתול או אולי אפילו כלב.
הזמן עבר, ושמתי לב שלשושי יש ״מזל רע״ בביקוריה פעם נקרעה לה החצאית משום מקום, פעם נפלה מהכיסא בשיא הסלון אולי איזה כוח עליון פשוט לא סובל רכילות כאן.
יום אחד, עמדתי על השביל, כששמעתי את שושי מתלחשת עם דודה מרים:
– תגידי, איך זה שנעמה לבד, אין לה גבר? לא מרימה לה להרים, הכול מסודר מדי מישהו עוזר לה, בטוח!
– שטויות, יעקב עוזר לה, היא משלמת לו.
– אבל הבית הזה, כולם יודעים שהוא מקולל, למה היא לא בורחת? ולמה כולם באים אליה? אליי לא…
– כי נעמה עושה מקום טוב, לא המקום עושה את האדם! קטעה אותה דודה מרים.
חייכתי לעצמי; יש אנשים שתמיד יזדקקו לעניין חדש בשכונה.
– אמא! שמעה קולה של עינב, עומדת על המפתן.
– כאן אני! התעוררת?
– את חייבת לבוא, תראי!
עינב הצביעה ומרחוק הופיע שמוליק, הגבר עם הזנב, גורר איתו גור קטן, גם הוא כתום. הניח אותו מולי, רטן ונעלם.
– שמוליק חושב שאנחנו צריכים עוד חתול?
עינב קפצה:
– להיקרא שמוליק, כמו אבא שלו!
הרמתי בעדינות את הגור:
– ברוך הבא, שמוליק הקטן! יאללה, בואו לאכול, כבר מריח פה חלה ובבית הזה, כך זה: החיים חוזרים לחייך.
