– נעמי, את שומעת אותי? – הקול של דוד נשמע רגוע, כזה של דיון, כאילו הוא רק מודיע שכבר אין חלה בבית.
נעמי עמדה ליד החלון, מביטה לחצר. שם עמד עץ תות זקן, שאותו היא שתלה לפני עשרים ושלוש שנה, כשהם עברו לדירה הזו בבאר שבע. העץ התפשט, נהיה רחב ובטוח בעצמו. משום מה, דווקא עכשיו היא חשבה על זה.
– שומעת, – אמרה בשקט.
– אני רוצה שתביני נכון. זה לא אומר שהכול גרוע. ככה פשוט יצא, זה הכול.
היא הסתובבה. דוד ישב ליד השולחן, ידיים שלובות מולו, כאילו הוא מבצע משא ומתן עסקי. בן שישים ואחת, רחב כתפיים, לבוש היטב, עם אותה יציבות שמאפיינת גברים שמזמן הפסיקו להילחץ מחשבון הבנק. עשרים ושש שנה היא מכירה את הפנים האלה. יודעת מתי הוא מכווץ גבות רגע לפני שיחה רצינית, יודעת איך הוא מתופף עם האצבעות כשהוא לחוץ. עכשיו הוא לא תופף. זה היה מוזר לה.
– ככה זה פשוט יצא, – חזרה אחרי דבריו. – זה הכול?
– נעמי, אל תגיבי ככה.
– איך ככה?
הוא קם, הסתובב במטבח. מטבח גדול, מואר, עם מטבח איטלקי שהזמינו יחד לפני שמונה שנים. היא רצתה שמנת, הוא התעקש על לבן. בסוף ויתרה. היא ידעה לוותר הרבה.
– אני לא חייב לך הסברים, – הוא אמר. – אבל אני מסביר. כי אני מכבד אותך.
– מכבד.
– כן. הייתה לנו אחלה חיים. לא חסר לנו כלום. הילדים כבר גדלו. לא בא לי דרמות.
נעמי הרגישה משהו כבד ולא ברור בחזה. לא כאב. מין נימול פנימי כזה שיש כשאת מבינה משהו ענק, אבל עוד לא הצלחת לעבד.
– אתה עוזב, – היא אמרה. לא שאלה. פשוט קבעה.
– אני עוזב. – הוא החזיר. – לתקופה קצרה. אני צריך זמן.
– זמן, – חזרה שוב. זו כבר הפעם השלישית שהיא מחזירה לו את המילה. כאילו אם תעביר אותה למקום אחר, אולי תבין אחרת.
דוד ניגש אליה, רצה להחזיק לה ביד. היא התרחקה טיפה, בקושי שמים לב. הוא דווקא שם לב.
– אל תכעסי, – הוא ביקש.
– אני לא כועסת.
– נעמי.
– לא כועסת, דוד. אני פשוט חושבת.
הוא נשאר לידה רגע ואז יצא מהמטבח. שמעה אותו הולך בתוך החדרים, דלת הארון נטרקת. אורז משהו. לא הכול, רק חלק, הרי “לתקופה קצרה”, ככה הוא אמר. היא הסתכלה על התות בחוץ, חשבה על זה שהציפורים כבר מתחילות לאכול את הפירות. כנראה החורף יגיע מוקדם, אמא שלה תמיד אמרה שככה זה. אמא שלה כבר שבע שנים לא פה, ועדיין לפעמים היא חושבת אני צריכה להתקשר לאמא. ואז נזכרת.
היא בת חמישים ושמונה.
***
חברה טובה שלה, רוני, הופיעה יום אחרי, בלי לברר מראש. התקשרה מהחניה.
– תפתחי, אני למטה.
– רוני, אני עם פיג’מה.
– תתלבשי. אני מחכה.
רוני הכירה את נעמי מאז האוניברסיטה. שלושים ושבע שנים חברות. רוני תמיד הייתה טיפוס רועש, ישיר, מעט חצוף. שלוש שנים קודם רוני התגרשה בעצמה מאיתי, המון דמעות ואז בבת אחת הפסיקה לבכות, ופתחה חנות קטנה לסריגה ויצירה. החנות הביאה פרנסה צנועה וקבועה, ורוני נשבעה שיותר טוב לה מבכל עשור קודם.
הן ישבו במטבח. רוני חיבקה את נעמי כבר בכניסה, חיבוק אמיתי כזה, ונעמי הרגישה דקירה בעיניים אבל לא בכתה.
– נו, ספרי, – רוני מזגה תה.
– את כבר יודעת.
– אני רוצה לשמוע ממך.
נעמי סיפרה. קצר. בלי פירוט. דוד אמר שהוא הולך. לתקופה קצרה. צריך זמן. היא לא שאלה למי. לא כי לא ניחשה. כי אם תשאל, זה יהפוך לאמת, ואם לא תשאל אפשר להמשיך ככה במצב העמום הזה.
– ולא שאלת למי? – שאלה רוני.
– לא.
– נעמי.
– מה?
– את כן יודעת, נכון?
שקט. בחוץ שמעו שכנים צוחקים בגינה. החיים פשוט המשיכו.
– כנראה כן, – אמרה בסוף נעמי. – העוזרת שלו, נטע. בת שלושים ושתיים.
רוני שתקה. אחר כך אמרה, בעדינות:
– מזמן?
– אין לי מושג. שנה? אולי יותר. שמתי לב לדברים, אבל לא הרשיתי לעצמי לפתח מחשבות.
– למה?
נעמי הסתכלה על הכוס היפה, מהסט שהם הביאו פעם מברצלונה לפני עשר שנים. היה טיול טוב. אז דוד עוד חיבק אותה ברחוב וצחק.
– כי אם את חושבת את חייבת גם לעשות משהו, – הסבירה לבסוף. – ואני לא ידעתי מה לעשות. עשרים ושש שנה אני לא עבדתי, רוני. מבינה? קודם הילדים, אחרי זה הבית, ואז… פשוט ככה יצא.
– הוא דאג לך.
– כן. הוא דאג. אני הייתי אחראית על הכל: ילדים, בית, ההורים שלו כשהיו חולים. הייתי… – שתקה רגע, – הייתי חלק מהחיים שלו. חלק משמעותי. כך לפחות חשבתי.
– ומה את חושבת היום?
– שכנראה הייתי חלק נוח. – נעמי אמרה את זה בשקט, יבש. – הייתי האישה הנוחה. לא רבה, תמיד זורמת, מקבלת. מטבח לבן ולא שמנת. חופש בגליל ולא באילת. ארוחת ערב בשמונה ולא בשבע. הכל לפי איך שהוא רגיל.
רוני הסתכלה עליה. שקטה. זה לא אופייני לרוני.
– את כועסת? – שאלה לבסוף.
– לא. בינתיים לא. אולי אחר כך.
– ומה עכשיו?
נעמי חשבה. השכנים נעלמו בחוץ. התות עמד דומם.
– אני מנסה להיזכר מה אני אוהבת, – אמרה חרש. – חוץ מהבית הזה. חוץ מהחיים שלו. מה אני אוהבת בעצמי. ואני מבינה שאני כבר לא זוכרת כל כך מהר. זה מוזר.
רוני הניחה לה יד על היד. לא אמרה כלום. לפעמים זה מספיק.
***
שלושה ימים אחרי התקשרה הדס, הבת שלה. הדס גרה בחיפה עם בעלה ושני ילדים. בת שלושים וארבע. תמיד הייתה יותר של דוד, כזו אסרטיבית.
– אמא, אבא אמר לי. מה נשמע?
– בסדר.
– “בסדר” זאת לא תשובה.
– הדס, באמת בסדר. אני חושבת.
– על מה?
בקולה היה מתח שברור מאוד כבר בחרה צד, רק עוד לא אומרת.
– על כמה דברים.
– אמא, אבא אומר שזה זמני. שאתם פשוט צריכים…
– הדס, – נעמי קטע אותה, שקט אבל נחושה. – אני לא רוצה לדבר על זה דרכך. לא איתך ולא עם עומר. זה ביני לבינו. טוב?
שקט.
– טוב, – אמרה הדס. יותר רכה. – את לבד שם?
– כן, ולא רע לי.
– את רוצה שאבוא?
– לא צריך. כשארצה אגיד.
היא ניתקה וישבה כמה דקות בסלון. עומר, הבן, גר בתל אביב. עוד לא התקשר. זה אופייני. עומר תמיד ברח משיחות רגשיות אל תוך פרוייקטים ומיילים.
היא הבינה.
נעמי הסתובבה בבית. ארבעה חדרים, מסדרון מרווח, שני חדרי רחצה. הכל יפה, הכל במקום. תמיד הקפידה שיהיה נקי, מסודר, וילונות להחליף לפי עונות השנה, עציצים על עדן החלון תמיד אמיתיים. ריח הלבנדר במטבח, כי היא בעצמה יצרה שקיות ריח מיוחדות לכל פינה.
הבית היה יפה. והרגיש קצת כמו מוזיאון מתוקתק, יפה, כל דבר במקומו, אבל מה הקשר אליו?
עצרה ליד הספרייה. שם, על מדף האמצע, היו הספרים שלה. לא הרבה. רובם מתנות. ספרי מתכונים, כמה רומנים, ספר קטן של רחל המשוררת מתבלה כבר מהתקופה של האוניברסיטה. היא פתחה אותו באקראי, קראה כמה שורות. משהו בתוכה זע במעט.
כבר עשרים שנה לא קראה שירה. לא היה זמן.
***
דוד התקשר אחרי שבוע. קולו היה קצת מתנצל, אבל עם אותה קשיחות של מישהו שכבר קיבל החלטה ורק סוגר פרטים.
– נעמי, צריך לדבר.
– אז דבר.
– עדיף להיפגש.
– בסדר. מתי?
הוא שתק רגע. כנראה ציפה למרמור, לבכי, לשאלות. היא לא נתנה לו כלום.
– מחר בשתיים? אגיע לבית.
– בסדר.
הוא הגיע בדיוק בזמן. דוד תמיד היה מדויק. היא שמה מים לקפה, לא כי רצתה לארח אלא פשוט כי הייתה צריכה להעסיק את הידיים.
– את נראית טוב, – אמר כשהתיישב.
– תודה.
– נעמי, אני לא רוצה שתחשבי…
– דוד, – קטע אותו. – בוא נדבר לעניין. מה אתה רוצה?
הוא הסתכל עליה. משהו בגישה שלה בלבל אותו.
– אני רוצה להתגרש, – אמר. – בצורה רשמית. שנינו כבר גדולים, אין טעם למשוך.
– בסדר.
– בסדר?
– כן. אני לא מעכבת.
– נעמי… – הסתכל עליה באופן שבעבר היה נראה לה דואג. עכשיו זה היה שונה. – אני אדאג לך. הבית נשאר שלך. אעביר כסף חודשי. לא תחסרי דבר.
– אעביר כסף, – חזרה אחריו שוב. איזה קטע עם ההרגל החדש הזה.
– ברור. הרי לא עבדת.
המים רתחו. היא מזגה למקינטה. רגועה.
– דוד, – הניחה את הספלים, – אתה זוכר כשהאמא שלך הייתה חולה? שלוש שנים דאגתי שבוע שבוע, זריקות, תרופות, רופאים. אתה היית עסוק.
– אני זוכר.
– וכשהדס ילדה את השני, והייתה עם בחילות נוראיות? גרתי אצלם חודש, בישלתי, ניקיתי, קמתי בלילה.
– נעמי, למה את מספרת לי את זה?
– כי אמרת “אעביר כסף”. כאילו אתה עושה לי טובה, כאילו כל השנים גרתי אצלך על חשבונך.
הוא פתח פה וסגר.
– לא לזה התכוונתי.
– אני יודעת למה התכוונת. רצית להגיד שאתה נדיב, שאתה דואג לי. – הסתכלה עליו.- אני לא כועסת, באמת. אבל לא אעשה כאילו אתה עושה לי טובה. שנינו יודעים שזה לא מדויק.
הוא שתק. משהו בו התיישר.
– את השתנית, – אמר.
– בשבוע הזה?
– כן.
היא לגמה מהקפה. מבעד לחלון ראתה את השכנה, המבוגרת, מאכילה יונים. רואה אותה כל בוקר, אף פעם לא דיברו.
– לגבי כסף, – אמרה נעמי, – אני לא מוותרת על מה שמגיע לי מהנכסים. אבל לא רוצה קצבה. זה מעליב.
– נעמי…
– לא, תן לסיים. – היא הניחה את הכוס. – עשרים ושש שנה ניהלתי בית. לא ניג’סתי, לא דרשתי תשומת לב מעבר ליכולות שלך. טיפלתי בילדים, אירחתי את החברים מהעבודה, צחקתי מבדיחות ששמעתי מיליון פעם. ויתרתי על העבודה שלי בשבילך. לא מתחרטת, אבל בוא נישאר עם האמת: זו הייתה עבודה. ואני עשיתי אותה טוב.
במטבח היה שקט. הוא הסתכל על השולחן.
– אף פעם לא טענתי שלא, – אמר לבסוף.
– אתה רק אומר ‘לדאוג לך’, כאילו אני ילדה. ולי חמישים ושמונה.
הוא קם, הלך לחלון. עץ התות בחוץ נראה עוצמתי ושלו.
– את צודקת, – אמר בשקט. – את צודקת, נעמי.
היא אפילו הופתעה.
– נדבר עם עורכי הדין, – הוא הוסיף. – בשקט. בלי בלאגנים.
– מסכימה.
לקח את המעיל. בדלת הסתובב.
– נעמי. אני… – גמגם.
– לא צריך, – אמרה. – פשוט תלך.
היא נשארה ליד השולחן הרבה זמן. אחר כך כתבה לרוני: “דיברנו. אני מתגרשת. אני בסדר.”
רוני ענתה מיד: “אלופה. תבואי מחר לחנות, יש לי חוטי צמר מהממים, את הרי אהבת לשתול רקמות.”
נעמי חייכה. באמת היא אהבה לרקום, פעם, לפני שלושים שנה.
***
במשך שבועיים אחרי זה, הרגישה תלושה. לא רע, לא טוב. פשוט לא ממוקמת. כאילו מישהו שחרר אותה מהמסגרת, והיא מונחת עכשיו על השולחן בלי לדעת לאן לפנות.
הלכה לרוני לחנות. “חוט אחר חוט” כך קראו לה. ריח של צמר ועץ. מדפים מלאים בהרבה צבעים, רקמות, חוטים, כל טוב. נעמי מסתובבת שם, ממששת, נוגעת. מוח גס. כותנה. חוטי רקמה מבריקים. משהו בתוכה אט אט נמס.
– תראי, – רוני מוציאה חישוק רקמה, – זה למתחילים. אם תרצי אחפש לך מורכב יותר.
– אני זוכרת.
– זהו, זוכרת. שלושים שנה לא נגעת.
– זה לא נשכח.
– נראה, – חייכה רוני.
נעמי קנתה חוטים, חישוק ומחטים. התיישבה בבית ליד החלון, התבוננה בדוגמה, ואז התחילה. בהתחלה העין לא שיתפה פעולה, התפרים עקומים. היא פורמת, מתחילה שוב. לאט, מרוכזת. בהדרגה הידיים מתרגלות.
שלוש שעות ברצף היא תפרה, מבלי לשים לב לזמן.
משהו רגוע, פשוט, טוב.
***
עומר התקשר בסוף אוקטובר. כבר כמעט חודש וחצי עבר מאז.
– אמא, מה קורה?
– טוב. ואתה?
– סביר. אמא, דיברתי עם אבא.
– עומר…
– מאמי, אני לא בוחר צד. רק… הוא סיפר שסירבת לקבל ממנו דמי מזונות. נכון?
– לא מדויק. ביקשתי רק את החלק שלי בנכסים. לא רוצה שהוא “יעביר לי כסף”.
– פרקטית. את לא עובדת, עושה שכל.
– עומר, אני בת חמישים ושמונה, לא שמונים. אני עוד מסוגלת לעבוד.
– ומה תעשי?
שאלה טובה. היא באמת לא לגמרי יודעת. את החלום של תאטרון היא נטשה מזמן. אבל היא אהבה תמיד שפות. בצעירותה ידעה צרפתית. מדי פעם רואה סרט בצרפתית, לא מבינה הכל, אבל נהנית.
– עוד לא יודעת, – הודתה. – אמצא.
– אם תצטרכי עזרה, תגידי.
– אגיד, – הבטיחה. – עומר, אתה בן טוב. רק אל תנסה להציל אותי. אני שוחה.
– טוב, אוהבת אותך, אמא. דברי איתי.
סגרה את השיחה, הלכה לחפש במחסן מחברת ישנה של לימודי צרפתית. פתחה, ראתה את הכתב הצעיר והמהיר של הנערה שהייתה פעם.
אולי עוד תחזור לשם.
***
העורך דין, אריה סגל, היה איש מבוגר, רגוע. הקשיב לה בנחת, שאל שאלות.
– הזכויות שלך יציבות, נעמי סולומון. כל רכוש שנצבר במשותף מתחלק חצי-חצי. דירה, חסכונות. צריך רק להחליט על אופן החלוקה.
– חשובה לי הדירה הזו. הוא הציע להשאיר לי אותה.
– אז מקבל בתמורה כסף, או אולי את יחידת הדיור.
– ככה הסתדרנו.
– זה נדיר. ברוב הפעמים זה מאוד מכוער, – הוא סיכם, מביט לה בעיניים.
– אני יודעת.
– תני לנו חודש.
היא יצאה החוצה, לבריזה של נובמבר בלי גשם, האור הזהוב של סוף הסתיו. הלכה רגלית רחוק מהבית, פשוט הסתובבה בעיר.
באר שבע. כאן היא נולדה, כאן הכירה את דוד, כאן חיה כל השנים. יודעת איפה יש את הכי טוב חלה, איפה צומחים בצל פרא בחורשה, איפה בחורף אפשר לראות אדום-חזה.
גם זה שלה. קטן, אבל שלה.
נכנסה לקפה קטנה, עם שולחנות עץ. הזמינה קפה ועוגת תפוחים. ישבה מול הרחוב. סתם ישבה. לא חשבה על כלום, לא תכננה. פשוט הייתה.
והבינה מזמן לא ישבה סתם. רק להיות. בלי לעשות.
בשולחן לידן שתי נשים בגילה דיברו וצחקו, אחת עם צעיף צבעוני, השנייה עם משקפיים עגולים משגעים. נעמי הסתכלה בהן וחשבה: ככה חיים. פשוט. צוחקים, עונדים צעיף צבעוני.
סיימה את הקפה, השאירה טיפ, יצאה לרחוב.
***
בדצמבר הדס התקשרה בלי שום לחץ בקולה.
– אמא, אני באה אלייך בחג. לבד, בלי דני והילדים. אפשר?
– בטח. ומה איתם?
– אצל ההורים של דני. אמרתי שאני מתגעגעת לאמא שלי. – שקט. – אמא, בהתחלה טעיתי. רציתי ישר להחזיר את אבא. חשבתי שיש דרך לתקן. אבל הבנתי לא הכל תלוי בי.
– הדס…
– תני לי רגע. באמת חשבתי שתפסידי את זה, שלא תסתדרי לבד. תמיד התרגלנו שאבא מחליט. שאת כאילו… – נקטעה.
– הצל, – הציעה נעמי.
– כן. אבל לא התרסקת. וזה… זה עשה לי משהו.
– מה זה “עשה”?
– גרם לי לחשוב על עצמי. מה אני באמת רוצה. לא דני ולא הילדים. אני. זה נשמע אגואיסטי?
– בכלל לא. ככה זה להיות בן אדם.
הן שוחחו עוד שעה. על הילדים, עבודה, הדס סוף סוף רוצה ללמוד לצייר, תמיד רצתה ולא העזה. נעמי הקשיבה לה והרגישה חום בלב, לא גאווה משהו אחר, הכרה, כאילו היא רואה את עצמה בבת שלה. לא את שהייתה, אלא את שהייתה רוצה להיות.
***
הדס הגיעה ב-29 לדצמבר. הביאה יין, גבינות, כפכפים מצחיקים. קישטו יחד את הבית למוזיקה של פעם שמצאו ביוטיוב. הדס צחקה על כך שנעמי מסתבכת עם הטכנולוגיה. נעמי צחקה יחד איתה.
היה טוב. ממש טוב.
לסדר פסח הגיע רוני, עם קופסת עוגיות וחמוצי בית ענקית. ישבו יחד, שתו יין, דיברו בכלל לא על דוד. דיברו על טיולים שחלמו לעשות. רוני רצתה לגליל העליון, הדס לים חם, נעמי החליטה: פריז.
– פריז? – רוני הרימה גבה.
– למדתי צרפתית כשהייתי צעירה. רוצה לבדוק מה נשאר.
– לבד?
– כנראה לבד. או עם מי שיבוא.
הדס חייכה. הסתכלה על אמא, ולא אמרה מילה. אחר כך בבת אחת חייכה.
– את לגמרי השתנית, אמא.
– את השנייה שאומרת את זה.
– הראשון היה אבא?
– כן.
– וכשהוא אמר, איך זה הרגיש?
נעמי שקלה.
– כמו האשמה. כאילו שברתי לו את הכללים.
– ועכשיו?
– מחמאה.
רוני הרימה כוס לחיים.
– לנשים ששוברות את הכללים.
הן הרימו יחד. בחוץ זיקוקים ורעש ותחושה של שנה שמתחילה לא כמקודם לא בשביל מישהו אחר, אלא בשבילה.
***
בינואר היא נרשמה לחוג צרפתית. כיתה קטנה, מכלול של גילאים זוג צעירים, אישה בת ארבעים, ויואל, קשיש שרצה סוף סוף לקרוא את “עפיפונים” בצרפתית.
– מבורך, – אמר המורה, גל, צעיר מפתיע בגיל.
– כל מה שעושים לעצמנו הוא מבורך, – אמר יואל בחיוך.
נעמי הנהנה.
הצרפתית לא באה בקלות. היא זוכרת יותר ממה שחשבה, אבל הדקדוק מסתבך. שוגה, מנסה שוב. זו הרגשה לא מוכרת כבר מזמן לא עשתה משהו חדש, בטח לא כזה שאפשר לטעות בו.
בסוף שיעור שלישי גל עצר אותה.
– נעמי, יש לך הגייה ממש טובה. מהיכן זה בא?
– בצעירותי למדתי.
– תמשיכי. זה חשוב יותר ממה שאת חושבת.
בדרך חזרה הביתה חשבה על זה. הגייה טובה בזכות עצמה. משהו שתמיד היה קיים בה, רק שאף אחד לא צריך.
***
בפברואר חתמו על הגירושים. בלי יותר מדי דיבורים. דוד נראה עייף. היא, כך נראה, נראתה לו למשהו אחר ממה שציפה.
– מה שלומך? – שאל במסדרון.
– טוב.
– באמת?
– באמת.
הסתכל עליה, במבט שמערב מבוכה והשתאות.
– רשמת את עצמך לאיזה חוג? רוני סיפרה משהו.
– צרפתית. וגם אקוורל.
– אקוורל? – נשף. – אף פעם לא ציירת.
– אף פעם לא. עד עכשיו.
הנהן, לבש מעיל. לפני דלת המשרד עצר.
– נעמי. אני… – עצר, כמו תמיד.
– דוד, – אמרה ברוך, – אתה איש טוב. פשוט לא מתאימים. או מתאימים אחרת. שיהיה לך טוב.
הוא הביט בה עוד רגע, ויצא. היא נשארה רגע במסדרון. יום רגיל, אנשים ממהרים, פברואר בחוץ, שלג במרכז. התחתנה והתגרשה אחרי עשרים ושש שנים דבר כל כך גדול, והוא עבר בשקט מדהים.
יצאה החוצה. ריחה של לחות רעננה באוויר. הרימה את פניה לשמים. הגרגרים האפורים של הגשם נמסים מיד במגע עם העור.
התחילה ללכת הביתה. לאט. דרך הפארק.
***
האקוורל היה אפילו יותר מאתגר מהשפה. צבעים מתפשטים, מתערבבים לבוץ, הדף מתקמט. המורה, סמדר, אישה חייכנית עם צבעים תמידיים על הידיים, הייתה שלווה.
– אל תנסי לשלוט, – אמרה לה. – צבעי מים אוהבים חופש.
– ומה כן?
– אמון. תני לצבע להתנהל.
נעמי ניסתה. לא הלך. אחר כך מעט, ואחר כך קצת יותר. התחילה לשים בצד את הציורים. עקומים, מוזרים, רחוקים משלמות אבל שלה. הפגמים הם שלה.
פעם סמדר נעצרה לידה, הסתכלה על הרישום שלה: עץ התות מהחלון. אשכולות אדומות, ענפים אפורים, שמים דהויים.
– אמיתי, – אמרה סמדר.
– עקום.
– עקום ואמיתי לא סותרים.
נעמי הסתכלה על העץ. לא אותו עץ מהחצר, אבל עץ שהיא ראתה בו אותה.
הבדל קטן, וחשוב.
***
באביב הגיעה הדס לשבוע עם הילדים ודני. בערבים נשארו נעמי והדס לשבת במטבח, משוחחות בשקט.
– את מאושרת, אמא? – שאלה הדס בלילה אחד.
– שאלה קשה.
– למה?
– כי פעם הייתי בטוחה שאני יודעת מה זה אושר. בית טוב, משפחה. עכשיו… לא יודעת. טוב לי, לא בהכרח מאושרת.
– אז מה ההבדל?
נעמי חייכה.
– כשאת קמה בבוקר, והיום שלך הוא שלך. לא מתוכנן על פי אחרים. זה לא נשמע מוזר?
– להיפך, – הדס אמרה בשקט.
– את חושבת על עצמך?
– יותר. אפילו התחלתי חוג ציור. אקוורל, כמוך. דני התאכזב בהתחלה. התרגל.
נעמי הביטה בבת שלה. שלושים וארבע, חכמה, קצת סגורה. תמיד קצת חייבת לאיש שלצידה. בדיוק כמו אמא שלה, פעם.
– הדס, – אמרה, – את לא חייבת לחזור על הסיפור שלי.
– אני לא חוזרת. אני רק לומדת ממך.
– ממני?
– כן. עשית משהו שלא האמנתי שאפשרי. לא התמוטטת, לא הפכת רעילה, ולא רצת לגור אצלנו ולתת לנו לטפל בך. פשוט… התחלת לחיות. אחרת.
שתקה ארוכה.
– לא ידעתי שככה זה נראה בחוץ.
– זה בדיוק זה.
– את יודעת איך זה מרגיש בפנים? מפחיד. להבין שאת לא מכירה חצי ממי שאת. שבמשך שלושים שנה לא היית בטוחה אפילו מה הצבע האהוב עלייך.
– עכשיו את יודעת?
– כן. כחול. בדיוק כמו האקוורלים.
הדס חייכה. התחבקו חיבוק אמיתי.
– אמא, את אלופה.
– גם את.
***
בקיץ הציעה רוני טיול לגולן עשרה ימים, קבוצה קטנה, לינה בצימרים.
– אף פעם לא טיילתי בלי דוד, – אמרה נעמי.
– בדיוק הזמן להתחיל.
– רוני, אני לא מתרגלת לאוהלים.
– אין אוהלים. הכל נעים, מסודר. בואי?
נעמי מהרהרה שלושה ימים, ואז הסכימה.
הטיול היה עולם חדש. כנרת רפלקטיבית מהממת, עצי אורן גבוהים, שקט מלא ציפורים. נעמי לקחה מחברת ציור. ציירה כל יום, בבוקר, על שפת המים, בודקת את הידיים שלה בתנועה חדשה. הציורים רחוקים משלמות. אבל חיים. זה מה שחשוב.
ביום הרביעי, ליד אגם, נפל לה האסימון.
היא לא חשבה על דוד. בכלל. לא בכוח פשוט כי זה נגמר. סיפור שנגמר לא קשור ממשיכים הלאה.
זה היה חדש. זה היה טוב.
רוני עברה לידה, הציצה מאחור.
– יפה, – אמרה.
– באמת?
– תולה כזה על הקיר בשקט.
– אולי אתלה.
***
בספטמבר חגגה חמישים ותשע. עשתה ארוחה קטנה. הגיעה רוני, ראומה השכנה (שנהיו חברות לא צפויות), ושניים מחוג הציור. הדס התקשרה בזום עם הילדים, הם צעקו “יום הולדת שמח”, הניפו ברכות תוצרת עצמית.
נעמי הסתכלה על כולם על הרעש, על הבלגן, על החיים הפשוטים האלה וידעה שזה מה שהיה צריך להיות תמיד. לא סטרילי, לא לפי לוח זמנים. קצת מבולגן, אבל אמיתי.
עומר שלח לה מתנה בנייד: “אמא, יום הולדת שמח. בקרוב קופץ לביקור.” חייכה. עומר הוא עומר.
רוני הרימה את הכוס.
– לנעמי האישה שגילתה את עצמה בשנה.
– אבל תמיד הייתי עצמי, – מחתה נעמי.
– לא נכון, – אמרה רוני בפשטות. – עכשיו כן.
נעמי לא התווכחה. אולי צודקת.
***
באוקטובר היא תלתה על הקיר את האקוורל מהטיול בצפון. ממוסגר, במקום התמונה שדוד תלה קודם סתמית, לא מעניינת. הורידה אותה ושמה את שלה.
עמדה מולו. זה לא מושלם, זה שלה. היא ציירה, היא ראתה, היא הרגישה.
אולי זו באמת תחושת ערך לא מה שמושלם, מה שהוא שלך.
עמדה שעה בפן. פתאום טלפון.
– שלום, נעמי? זה גל מהשפה, השארת מספר. פותחים מועדון שיחה בערבים, צרפתית. מתאים לך?
הסתכלה על הציור כנרת, ערפל בוקר.
– מתאים. תכניס אותי.
נובמבר הגיע. נעמי חזרה משיעור צרפתית, ספר מתחת לזרועה קנתה סתם כי בא לה, לפי העטיפה.
בכניסה חיכה דוד.
בהתחלה לא קלטה. התקרבה ואז ראתה, עומד בצד, עם המעיל, מחכה. נרגש.
– שלום, – אמר.
– שלום, – ענתה. רגועה.
– אפשר לדבר?
הנהנה. עלו לבית. היא הודיעה: רוצה תה? הוא לא. התיישב, הביט על האקוורל.
– את ציירת את זה?
– כן.
– יפה.
שתק. ואז פתח:
– נעמי. לא הצלחתי. נטע… היא צעירה. שונה. חשבתי שצריך להתחיל הכל מהתחלה. הסתבר שאני עייף. מעצמי, מהגיל. לא ממך. את לא שאלת. אף פעם לא שאלת.
– לא ענייני.
– אולי באמת לא. את… השתנית לגמרי.
– נכון.
– לא יודע איך להסביר. תמיד היית פשוט ברקע, כאילו תמיד תהיי.
– דוד, מה אתה רוצה מהשיחה?
הוא שתק ארוך.
– לא יודע, אם להיות כנה. רק להגיד שטעיתי. שלא הערכתי. שלא הבנתי מה היה לי.
שקט.
בחוץ סתיו. עץ התות עומד עירום כמעט. אבל קיים.
– שמעתי, – אמרה נעמי. – תודה שאמרת.
– וזהו?
הביטה עליו, על הגבר הגדול הזה, שהיה כל עולמה פעם.
– דוד, – הרימה את הספר רומן צרפתי, – אני קוראת עכשיו בצרפתית. לאט, עם מילון, אבל קוראת. אני מציירת. נוסעת לטייל. הולכת למפגשי שיחה, ישנה עם חלון פתוח כי ככה אני אוהבת. אוכלת מה שטעים לי, לא לפי אף אחד. – עצרה לרגע. – אני לא כועסת. תודה על הכול הילדים, השנים, הבית. גם הראית לי כמה זמן לא חייתי בשביל עצמי. וזה חשוב.
– את… תחזרי? – שאל בשקט, אפילו הוא הבין כמה מוזר לשאול.
נעמי הביטה עליו. אחר כך בציור שלה. הכנרת. העץ שלה.
– דוד, אני חמישים ותשע, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני חיה. אמיתי. – עצרה. – תרצה תה? אני כבר מרתיחה מים.
קמה, הלכה למטבח. הביטה החוצה על עץ עירום, על השכנה ההיא, עם היונים.
בחדר השכן שקט. אחר כך שמע, דוד נעמד בפתח:
– נעמי, – אמר.
הסתובבה אליו.
– תגידי, את מאושרת?
המים במיחם החלו לרתוח, רחש שקט והולך. עץ התות בוהק מעבר לזכוכית, עומד זקוף.
– אני לומדת, – אמרה. – לומדת להיות מאושרת. זה קשה, מתברר. אבל אני לומדת.
הוא הביט בה, היא בו. שני בני אדם לא צעירים במטבח שהיה פעם זוגי, ועכשיו רק שלה.
– זה טוב, – אמר לבסוף. – זה ממש טוב, נעמי.
המים רתחו.
