Соседка גנבה לי את ערימת הקומפוסט בלילות, בשקיות, ולא הפסקה אחת. אתמול, השפעתי לה בגדול ערבבתי שם חבילה נדיבה של שמרים יבשים.
שוב הלכת עם דליים לערימה שלי? לא היה כאן שאלה, אלא קביעה יבשה של עובדה.
דנה, השכנה מעבר לגדר, אפילו לא מצמצה. עמדה לה באמצע החצר, נשענת על המעדר, מביטה עלי כאילו אני זו שמאשימה אותה ללא הצדקה.
נעמה, באמת, למה את ישר כועסת? יש לך שם הר שלם מהחומר הזה! מה אכפת לך לתת לחברת ילדות בעציץ להתחזק?
זה לא “חומר”, דנה. זו משאית קומפוסט שעלתה לי חמשת אלפים שקלים כולל הובלה, הצבעתי על הערימה שקטנה בצורה מחשידה מאחורי הבית. ובכלל, זה שייך לי.
יאללה, תחנקי עם זה גלגלה עיניים בתקיפות. כאילו שלקחתי תמדינה, בסך הכול כמה דליים לדשן את המלפפונים. בפנסיה שלי אני בקושי יכולה להרשות לעצמי שקית קטנה, לא משאית כמו אצלך.
היא ידעה בדיוק איפה ללחוץ. דנה אלופת ההתחמקות. תמיד מישהו אחר אשם המועצה, מזג האוויר, החולדות, וגם אני, כמובן, כי אצלי העגבניות מבשילות קודם.
חזרתי הביתה, הלב דופק לי בגרון. זה לא הדליים ולא הכסף זו ההתרסה והתחושה שמישהו חושב שאת טיפשה.
כל לילה, בסביבות שתיים, שמעתי את הרשרוש. וזה לא דלי קטן דנה עבדה בגדול, מילאה שקיות שחורות עבות וגררה אותן כמו לקראת מצור.
אילן, בעלי, ישב במטבח, לעס טוסט ופיצח תשבץ.
שוב גררה? שאל בלי להרים עיניים.
שוב, וגם יצאה שאני קמצנית.
תשימי לה מלכודת.
בדיוק! אחר כך תסביר לשוטרים למה השכנה בלי רגל. צריך פה מוח, לא כוח.
ניגשתי לחלון והבטתי על החממה שלה גאוות כל הרחוב. דנה מתה להתרברב ש”אצלה משהו מיוחד, יד קלה”. קלה בייחוד ברחבי החצר של אחרים.
אותו לילה לא נרדמתי. האזנתי: כלב נבח מרחוק, הצרצרים חירקו, ופתאום שוב רשרוש, חפירה. דנה לוקחת באין מפריע מהטיולית שטיפחתי, הגנתי, כיסיתי והיא פשוט באה ולוקחת.
בבוקר יצאתי למרפסת, ודנה כבר התרוצצה בין הערוגות.
בוקר טוב, נעמהלה! זימרה בקול גבוה. ראיתי שהקישואים שלך מצהיבים, לא התקררו בליל?
כמו שוערתי, לפי הסימנים בשטח בלילה פינו לא פחות משלוש שקיות.
בוקר, דנה. לא תזכי לזה.
פניתי למחסן, ומבטי נתקל במדף עם כל הכימיקלים לגינה: זרעים, דשנים ושקית גדולה של שמרים יבשים לדישון תותים. פתאום היה לי רעיון מבריק.
דנה נהגה להחביא את השלל שלה בשקיות בניילון עבה, קושרת היטב ומחממת בחממה, שיתבשל. עכשיו בחממה חם ולח מתכון אידיאלי לתסיסה.
מילאתי דלי מים חמים, שפכתי לתוכו את כל שאריות הסוכר מהמזווה, והוספתי את כל השמרים. זה רחש, התחילו בועות וריח של תסיסה מתוקה לצד צדק טרי.
רק ירד הערב, ודנה עוד לא יצאה “לטפל”, עברתי בשקט לכיוון החור בגדר שממנו היא מזדחלת. שם שפכתי את הדלי אל ערימת הקומפוסט, ערבבתי. אוהבת לקחת מה שלא שלך? קבלי ממני תוספת מכל הלב.
חזרתי, שטפתי טוב את הידיים, ונכנסתי למיטה בהרגשה שהשבתי את האיזון.
מה אתה מחייך? מלמל אילן מתוך שינה.
יהיה לי לילה טוב, עניתי להתעטף בשמיכה.
לילה עבר בשקט. אפילו לא שמעתי את הרעש הרגיל כנראה שדנה עבדה הפעם כמו נינג’ה.
אבל הבוקר לא התחלנו לא עם קפה ולא עם ציפורים. צרחה כזו קרעה את הרחוב כאילו תפסו בחצר חזיר בר.
אני ואילן קפצנו מהמיטה, אילן בתחתונים, התפרץ לחלון.
מה קרה שם?!
שמתי על עצמי חלוק ויצאתי לשאוף את האוויר הצונן של הבוקר, והאף התמלא בריח חמצמץ ומוזר. דנה עמדה צמודה לחממת הפלסטיק החדשה והדלת פתוחה לרווחה.
המראה מה אגיד בלתי נשכח. כל גופה מכוסה כתמים חומים, כאילו עברה תחת מטאטא בוץ. התקרבתי לגדר עם פרצוף של תדהמה.
דנה, מה קרה? פיצוץ בצינור?
היא הפנתה אלי לאט פנים מלאות אימה וזוהמה.
זה זה התפוצץ! נעמה! זה חי!
הצצתי מעבר לגדר, ושם, בחממה, חזיתי בפוגרום של ממש. השקיות עם “השלל” מהערב הקודם עברו פיצוץ סוער.
השמרים שברחו לסביבה הלחה והחמה, השתוללו בשקיות האטומות. הלחץ עלה, השקיות התנפחו ופיצוץ לא איחר לבוא.
הפלסטיק נכנע, תכולה התיזה לכל עבר, הקירות נפגעו קשה, אפילו הגג לא חסך את מנתו. הערוגה הישרה שלה הפכה לשדה קרב. ומי עמדה באמצע? דנה.
אז מה התפוצץ? שאלתי באדישות.
השקיות! צווחה. רק נכנסתי לבדוק, ואחת פיצצה! ועוד אחת! נעמה, מה שמת שם?!
מה אני? תהיתי בתום. דנה, זו הערימה שלי, בשטח שלי. לא הכנסתי לשם כלום חוץ ממה שפרה נתנה.
איך זה הגיע אליך, מחולק בשקיות זה כבר סיפור מדהים.
דנה קפאה. ראיתי לה בעיניים את גלגלי המוח. תודֶה שזה שלי תודֶה בגניבה. תגיד שזה שלך תישאל למה זה ניסר את החממה. היא פשוט עמדה, ונזלה תרתי משמע.
זו חבלה! הרימה צעקה לבסוף. רצית להרעיל אותי!
במה? בדשן טבעי? משכתי כתפיים. אולי אצלך בחממה יש אאורה בעייתית? או אולי מישהו עשה עין רעה? הרי אמרת יש לך יד קלה.
אילן יצא למרפסת, הביט בזירה, החניק חיוך וברח הביתה לפני שיתפוצץ מצחוק. דנה לקחה צינור והשפריצה על עצמה בחמת זעם.
המים נטפו, אבל הריח דבק בה כמשפט. ניחוח של דשן טבעי, אבל בעיקר של כישלון צורב.
כל היום דיברו השכנים על פיצוצים אצל דנה. היו שאמרו שזה מתקן סודי ל”ליקר תותים”, חלק אחר האמין שנפל לה מטאוריט. דנה מחקה דום שתיקה והברישה את החממה עד שקיעת השמש.
היא נאלצה לפנות את כל השתילים ולהחליף את הקרקע הדישון נהיה חזק אפילו בשביל צמחים מושבניקים. בערב לא יצאה לשתות תה על המרפסת מקרה נדיר.
שבוע אחרי, הזמנתי שוב משאית קומפוסט. ערימה חדשה נחתה בדיוק באותו מקום. בלילה התעוררתי משקט מוחלט בלי רשרוש ליד הגדר, בלי חפירה, בלי שום לאפה.
יצאתי לבדוק אור הירח רק עטף את הערימה הבתולית.
בבוקר דנה עברה ליד הגדר, סבה גב demonstratively. עכשיו היא קונה דשן בחנות באריזות צבעוניות, עם כסף משלה.
בוקר טוב, שכנה! קראתי אליה. ומה שלום הפלפלים?
היא נעצרה, שלחה אלי מבט. לא חרטה, אבל פחֵד ברור מהפתעות כימיות.
בסדר, מלמלה. מסתדרת, לא צריכה את היד שלך.
יופי, ואם תרצי את יודעת את המתכון הסודי
היא ירקה בכעס והסתלקה במהירות הביתה. נכנסתי, הכנתי לעצמי תה שחור חזק.
בלב שלווה מוחלטת. לא שמחה לאיד, לא התרוממות. פשוט, הכול חזר למקומו. שלי נשאר שלי ואף אחד כבר לא נוגע בשל אחרים.
הגבולות לא נקבעים בגובה הגדר, אלא בשיעורים של החיים. אל תיגע במה שלא שלך, אם אתה לא בנוי לתוצאות.
ושמרים יבשים? עכשיו יש לי תמיד על המדף הגבוה. למקרה שמישהו יבדוק שוב אם אפשר להיות “נדיב” על חשבוני לכל אחד יש דרך לדבר עם הזולת.
